היום עורך חדשות, מחר בחדשות
הצטרפותו של איש התקשורת ינון מגל לשורות הבית היהודי מעוררת מחדש את הויכוח בנוגע למעבר של אנשי תקשורת לזירה הפוליטית. המאמר בוחן את הרעיון לקבוע בחוק תקופת צינון לעיתונאים כדי למנוע טשטוש גבולות בין התקשורת והפוליטיקה מול העקרון הדמוקרטי של הזכות להיבחר. המסקנה היא שהנושא צריך להיות מוסדר במישור האתיקה העיתונאית ולא על ידי חקיקה של הכנסת.
מעבר של אנשי תקשורת לפוליטיקה הוא תופעה שכיחה בפוליטיקה הישראלית. בשנים האחרונות התרחשו כמה מעברים דרמטיים כמו הצטרפותה של שלי יחימוביץ' למפלגת העבודה והקמת מפלגת יש עתיד בראשות יאיר לפיד. המעבר מהכיסא בחדר החדשות לכסא במשכן הכנסת מעורר תהיות הן על טיבה של התקשורת והן על החסמים לכניסה לזירה הפוליטית.
לפני מערכת הבחירות ב- 2013 נעשו ניסיונות לחוקק חוק שיקבע תקופת צינון לעיתונאים המבקשים לעבור לזירה הפוליטית. ההקשר המיידי היה החלטתו של יאיר לפיד להקים מפלגה. החוק לא אושר בסופו של דבר, אך הדיון הציבורי והאתי בנוגע לחציית הקווים מהתקשורת לפוליטיקה רלבנטי גם במערכת הבחירות הנוכחית.
מאז קום המדינה ועוד קודם לכן הזירה הבטחונית והזירה התקשורתית שימשו קרש קפיצה לפוליטיקה. יתרה מזו, הזירות השונות חפפו לא פעם זו את זו מבחינה פרסונלית: חלק מחברי הכנסת שימשו גם כעיתונאים וכעורכי עיתונים, בעיקר בתקופה בה שלטה בכיפה העיתונות המפלגתית. עורכי עיתונים כמו ברל כצנלסון, העורך הראשון של "דבר", ופרץ ברנשטיין עורך ה"בוקר" היו מנהיגים פוליטים וחלקם הפכו לימים לחברי כנסת ושרים. גם גרשום שוקן העורך של "הארץ" נבחר כחבר כנסת מטעם המפלגה הפרוגרסיבית בכנסת השלישית והרצל רוזנבלום (ורדי), שנמנה על חותמי מגילת העצמאות נעשה עורך ידיעות אחרונות (כספי, 2007, 159). גם בכנסת הנוכחית מכהנים חברי כנסת שהיו אנשי תקשורת פעילים בטרם היבחרם כמו אורי אורבך, מירב מיכאלי, מיקי רוזנטל, עופר שלח, ניצן הורביץ ושלי יחימוביץ'.
המעבר מתחום התקשורת לפוליטיקה מפתה משום שפעמים רבות תכונותיהם של אנשי תקשורת עולות בקנה אחד עם המצופה מנציג ציבור כמו כושר ביטוי, יכולת ניסוח, וידע ועניין בפוליטיקה. גם המפלגות מקבלות בזרועות פתוחות (ולעתים גם במקום משוריין) את אנשי התקשורת משום שהם מוכּרים לקהל הרחב ומהווים נכס אלקטורלי. המציאות הפוליטית שבה המעבר מהתחום התקשורתי לתחום הפוליטי שכיח מעוררת את הצורך לדון על האופן בו מתנהל המעבר בין הזירות, ובתוך כך עולה השאלה האם יש צורך בתקופת צינון.
בחוק הקיים אין מגבלות על הזכות להיבחר ולא מוגדרת תקופת צינון עבור אנשי תקשורת או כל בעל תפקיד אחר במגזר הפרטי. כאמור הניסיונות להחיל תקופת צינון על אנשי תקשורת לא הבשילו לידי חקיקה. יש לציין שגם בדמוקרטיות אחרות לא קיימת חקיקה בנושא. במישור האתי, הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו קבעה ב-2005 כי יש להקפיד על תקופת צינון של שלושה חודשים בטרם מעבר של אנשי תקשורת לפוליטיקה על מנת לשמור על הניטראליות והעצמאות של התקשורת המשודרת.
בעד
- תקופת צינון מבטיחה שאדם לא ישתמש בתפקידו כאיש תקשורת על מנת לקדם אג'נדה פוליטית, כלומר מונעת פוליטיזציה של התקשורת. מעבר חד מזירה לזירה עלול לעורר סימני שאלה בנוגע להתנהלות של אותו אדם בתפקידו המקורי ולעורר חשד כי השתמש במעמדו על מנת לקבל גמול פוליטי בעתיד. אם התופעה של מעבר מזירה לזירה הופכת שכיחה הדבר עלול לפגוע באמון של הציבור באמינות התקשורת ולהטיל צל של הטיות פוליטיות על העשייה העיתונאית.
- מבחינת מראית העין הציבורית תקופת צינון מאפשרת לציבור "להתנתק" מהזיכרון של האדם כנושא בתפקיד מסוים בטרם היכנסו לפוליטיקה.
- במקרה של מעורבות כחבר כנסת או כשר בעניינים הנוגעים למערכת ממנה מגיע האדם עלול להיווצר מצב של ניגוד עניינים או של קשרים אישיים שעשויים לפגום בשיקול הדעת המקצועי ובשליחותו של נציג הציבור. לדוגמא: איש תקשורת שהופך לחבר כנסת וצריך להכריע בענייני תקשורת כמו למשל סגירת ערוץ טלוויזיה (שהוא עבד בו או במתחרהו.)
נגד
- הזכות להיבחר היא זכות יסוד בדמוקרטיה ויש להגבילה רק במקרים קיצוניים, גם אם מדובר במגבלה זמנית. המעבר של אנשים מזירה תקשורתית לזירה הפוליטית אינו מצדיק זאת. יתרה מזו, ברוב רובן של המדינות הדמוקרטיות לא קיימות מגבלות כאלה.
- מנקודת המבט של הציבור תקופת צינון אמורה אמנם להגן על אמונו של הציבור במוסדות השונים ולשמור עליו מפני "בלבול" זהות של המועמדים, אך מדובר בגישה פטרונית שאינה סומכת על האזרחים שיפעילו שיקול דעת בבואם לבחור את נציגיהם ומגבילה את זכותם לבחור.
- המערכת הפוליטית זקוקה לאנשים מוכשרים ואין טעם להגביל כניסה של אנשים אלה לפוליטיקה.
- מבחינה אתית יתכן שיהיו גופים שימצאו לנכון להחיל נורמה של תקופת צינון (כפי שקיים בקרב חלק מגופי תקשורת בישראל), אך בשום אופן אין לקבוע מסמרות בענין בחקיקה של הכנסת. אם כבר, מן הראוי שגוף כמו מועצת העיתונות יקבע נורמה בענין (גולדשטיין, 2011)
הרעיון של תקופת צינון הוא לשמר, ולו למראית עין ציבורית, את האבחנה בין הזירות השונות ולהגן על מעמדה הבלתי תלוי של התקשורת. אך הרעיון של תקופת צינון מגביל זכות יסוד דמוקרטית, הזכות להיבחר, ולכן יש לנהוג בו בִּמשורה.
על אף שבישראל מוּחלת תקופת צינון על אנשי צבא בתפקידים בכירים אין לגזור גזירה שווה בין חקיקה הנוגעת לאנשי צבא ולאנשי תקשורת, שהרי גופי התקשורת הם גופים פרטיים, כך שמדובר בהגבלה על נושא משרה במגזר הפרטי, מה שעלול להוביל למדרון חלקלק שבו תהיינה הגבלות על אישים נוספים אשר עשויים להשפיע על דעת הקהל דוגמת אמנים, סלבריטאים, אנשי עסקים בכירים, אקדמאים בעלי שם וכ"ו (גולדשטיין, 2011). כאמור, אף מדינה דמוקרטית אינה מגבילה את הזכות להיבחר של בעלי תפקידים במגזר הפרטי, ובפרט לא קיימות בחקיקה הגבלות על עיתונאים (מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2010).
חקיקה של הכנסת היא לא בהכרח הכלי המתאים לקביעת תקופת צינון לאנשי תקשורת ולאנשים מהמגזר הפרטי ככלל. לגופי התקשורת יש גוף האמון על נושא האתיקה והוא מועצת העיתונות ויש להשאיר לגופי התקשורת עצמם מרחב לקביעת נורמות אתיות בענין על מנת להגן על עצמם ועל הפרופסיה העיתונאית ולא לחוקק חקיקה כופה ופטרנליסטית מצד הכנסת.
גולדשטיין, ענת (2011). הערת חקיקה: הצעת חוק יסוד הכנסת (תיקון- תקופת צינון לאנשי תקשורת), התש"ע - 2010, חוקים בקצרה, הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
כספי, דן (2007). "על האליטות בתקשורת". בתוך: אליעזר בן-רפאל ויצחק שטרנברג, עורכים, אליטות חדשות בישראל, מוסד ביאליק, עמ' 137-157.
מרכז המחקר והמידע של הכנסת (2010). תקופת צינון לעיתונאים - סקירה משווה.
המאמר מבוסס על המאמר "קר שם בחוץ – על תקופת צינון לעיתונאים ולבכירים במערכת הבטחון"