שירות ביטחון בשירות הקורונה

בעוד הסמכת השב"כ לשימוש באמצעים טכנולוגיים לצורך מעקב אחר אזרחים כחלק מההתמודדות עם נגיף הקורונה עוררה ביקורת רבה, השימוש במעקבים דיגיטליים כאלה בהקשר הביטחוני הוא דבר שבשגרה

Shutterstock

הדיווחים המתפרסמים בימים האחרונים על תקלות לכאורה במעקבי השב"כ אחר חולי קורונה באמצעות איכון סלולרי, מספקים הזדמנות נדירה למחשבה על היד הקלה על הדק השימוש באמצעי ביטחון בזמן חירום  ובשגרה.     

כזכור, תקנות שעת החירום בעניין מעקבי השב"כ, שהותקנו בידי הממשלה בשבוע שעבר באישון לילה כדי לעקוף את הפיקוח הפרלמנטרי על ההחלטה להוסיף תפקידים לשירות, עוררו סערה ציבורית נוקבת.

ביקורת קשה הושמעה על השימוש בסמכויות הקיצוניות של השב"כ כדי להתמודד עם אירוע אזרחי, בעיקר כשהדבר נעשה תוך סיכול הפיקוח הפרלמנטרי החיוני למניעת שימוש לרעה בסמכויות קיצוניות אלה. מתוך הכרה ברגישות המיוחדת של העניין, ועדת המשנה לשירותים חשאיים עמדה על קיומו של דיון מעמיק במיוחד ואף קיבלה את ההחלטה היוצאת דופן לפרסם חלק מהפרוטוקול. גם בג"ץ, אשר הוציא צו ביניים מותנה לפיו אם עד יום שלישי השבוע לא תוקם הוועדה המפקחת בכנסת, לא יוכל שב"כ להמשיך במעקב המדובר, דאג להציב תמרור אזהרה ברור בפני מקבלי ההחלטות שרצו לזרועות שירות הביטחון החשאי על מנת למזער את מימדי המגיפה. תמרור זה נועד להבטיח, שגם במצב החירום הממשי שאנחנו שרויים בו – המאיים על בריאות הציבור, משתק את חיי היום-יום ופוגע באופן עמוק בכלכלה – לא תתפרצנה הגבולות.

ואולם דווקא על רקע הביקורת, ראוי להזכיר שבהקשר ביטחוני, השימוש הגורף במעקבים דיגיטליים למניעת סכנות ביטחוניות או אזרחיות עתידיות, הוא דבר שגרתי במדינתנו.

חוק שירות הביטחון הכללי מאפשר לשב"כ לעשות שימוש גורף בנתוני תקשורת, למשל, ללא צורך באישור שיפוטי או בהיתר מגורם חיצוני כלשהו. כל שנדרש הוא, כי ראש השב"כ ישתכנע כי המידע דרוש לצורך מילוי תפקידי השירות באופן כללי. היקף המידע המועמד לרשות השב"כ נקבע בידי ראש הממשלה בכללים חסויים. קיים אמנם מנגנון דיווח בדיעבד לראש הממשלה, ליועץ המשפטי לממשלה ולוועדה מפקחת בכנסת - אך בפועל הפיקוח הוא רופף ושקיפות איננה קיימת כלל. אפילו נתונים כלליים ביותר על מספר האזנות הסתר הביטחוניות אינם מתפרסמים.

אבל בעצם, אם זה כל כך מפריע לנו - על אף ההסכמה כי מדובר בשעת חירום - לאפשר לרשות המבצעת לעשות שימוש במידע הפרטי שלנו ללא מנגנוני פיקוח ראויים - על שום מה השאננות שלנו, כאשר אותם אמצעים בדיוק מופנים כעניין שבשגרה כלפי אזרחים, לרוב ערבים, בהקשר הביטחוני? האם ייתכן שפשוט קל לנו יותר לוותר על הזכויות של אחרים?

שחרור הרסן המאפשר שימוש גורף ובלתי מבוקר בסמכויות מעקב במשבר הנוכחי אכן עלול לפגוע בעקרונות הדמוקרטיה ולהוביל לנורמליזציה של סמכויות חריגות. בהקשר זה תגובת משרד הבריאות לשגיאות שהתגלו לפיה "השב"כ אינו טועה" מצביעה גם כן על סוג של שאננות והישענות יתרה על תרבות הסמוך.

ויחד עם זאת, ניתן לקוות שהדילמה הנוכחית תעורר אותנו לחשוב על מנגנוני הבקרה והפיקוח הנדרשים בהקשרים נוספים, ותיטע בנו ספק גם ביחס למקרים בהם זכויות האדם העומדות על הפרק אינן זכויותיו של הרוב ההגמוני, אלא זכויותיהם של בני מיעוט. שקיפות הדיון סביב הפעלת הסמכות מאפשרת גם את חשיפת המחיר והתקלות שבמצב רגיל נעלמים מהעין. אם כנה דאגתנו לדמוקרטיה הישראלית, חובה עלינו לוודא שגם כשהקורונה תחלוף, עינינו תשארנה פקוחות.