בין חרדים לערבים

מאפייניה של החברה החרדית דומים מאד לאלה של הציבור הערבי, אולם בעת המשבר הנוכחי - מתבלטים ההבדלים. בעוד החברה החרדית החליטה, עד שלב מתקדם יחסית של המגפה, להישמע להנחיות הרבנים ולהטיל ספק באלה הבאות מהמדינה, הציבור הערבי ביקש להיות שותף מלא במאבק

Flash 90

מנהג קודם לדין

ימי משבר חושפים כל חברה במערומיה, על צדדיה הטובים והרעים. וכך, גם ימי הקורונה חושפים מצד אחד את רוח ההתנדבות הגדולה של החברה הישראלית, אבל גם את צדדיה היותר קשים. ואין ספק שהצד הקשה ביותר נגלה בחברה החרדית וביחסה אל הוראות החירום; הניסיונות המקוממים והפאתטיים להתחכם להוראות, למרוד בהן מבלי להיתפס, כאילו הסכנה העיקרית מהפרת ההוראות נשקפת מהקנס שייתן השוטר ולא מהדבקת בני המשפחה, השכנים והחברים וחשיפתם לסכנת חיים.

המשבר סימן בבירור גם את קו פרשת המים בתוך החברה החרדית עצמה: מצד אחד 'החרדים החדשים' - אלה שכבר מחוברים בכל נימי נפשם לישראליות; גם בצדדיה הבורגניים והבלייניים, אבל גם בצדדיה ההתנדבותיים. להם הייתה ברורה מהרגע הראשון חובת הציות להוראות, ואף חובת ההתגייסות לטובת שאר חלקי החברה. מנגד, עומדת עדיין רוב החברה החרדית, 'החרדים הישנים'. בני הדור המבוגר אבל גם צעירים, רבים מהם בעלי תשובה, שממילא חיים בשולי החברה. הם מוצאים בקהילה החרדית את המשענת החברתית שהם כל כך זקוקים לה, את המשפחה הגדולה שכנראה לא זכו לה, ובוודאי לא יעלו בדעתם למרוד בנורמות שלה.

הטיעון על חוסר המודעות של החרדים להוראות הבטיחות לא מחזיק מים. הרשתות החברתיות של החרדים יעילות ומהירות לא פחות מאלו של מארק צוקרברג. הם יודעים בדרך כלל כל בדל רכילות פוליטית או חברתית עוד לפני שהתרחשה. עצם העובדה שרבים מהחרדים ביקשו להסתיר ולהסוות את הפרת ההוראות מעידה יותר מכל שהם היו לגמרי מודעים לקיומן.

לכן לא חוסר מודעות יש כאן, אלא צירוף של שני מרכיבים שונים: מצד אחד, צריך לומר בכנות שהחברה החרדית נפגעה מההוראות יותר מכל חברה אחרת. לא רק שמדובר בחברה שהקהילתיות מעניקה לה את חיותה, אלא שהפגיעה הייתה בפריטי הזהות הכי יסודיים שלה: לימוד תורה קבוצתי, תפילה במניין, מקווה. איך אפשר לפגוע ביסודות הללו? הקהילה החרדית הוכיחה בתגובתה, שבניגוד לדימוי הרווח לגביה, גם אצלה המסורת חשובה יותר מההלכה. הרי כל פוסק שהיה נשאל שאלה הלכתית ברורה\ היה פוסק שחייבים לבטל הכל מפני פיקוח נפש, ואין כאן בכלל שאלה. אבל בסוף גם הקהילה המתהדרת בכך שאין לו לקב"ה, אלא ד' אמות של הלכה ביקשה להעדיף את המסורת, את שורשי הזהות העוברת מדור לדור, על פני ההלכה היבשה. אם מישהו היה מסוגל להפיק מכך לקח עקרוני, אולי עוד אפשר היה לומר שמעז יצא מתוק.

לכך הצטרפה גם העובדה שהזיכרון ההיסטורי החרדי מגלה חשדנות אוטומטית כלפי כל גזירה שבאה מצדו של שלטון שאינו חרדי. עד לשלב מתקדם, התחושה הייתה שההוראה אינה באה מצד פרנסי הקהילה, אלא כפויה גם עליהם על ידי השלטון החילוני, ואם כך אולי אין בה באמת צורך אמיתי, והיא בבחינת ניצול הקורונה לעוד סוג של דיכוי כלפי שלומי אמני ישראל. 

כאן חטאה הגדול, הבלתי נסלח, של המנהיגות החרדית, בעיקר זו הפוליטית. היא הרי כבר מעורה היטב במערכות השלטון הישראלי. ההנהגה הפוליטית הזו ידעה היטב שמדובר בפיקוח נפש ולא בגזירה אנטי-חרדית. אבל כששר הבריאות ושותפיו הפוליטיים מתמקדים בניסיונות להחריג את קהילתם ומנהגיה משאר אזרחי ישראל, במקום לשדר לבני קהילתם את חומרת השעה, הם בוגדים בקהילתם. כי הם משדרים לקהלם שאכן יש כאן 'גזירת צאר' חדשה שנגדה יש להתקומם. את המחיר תשלם אחר כך כל הקהילה. ולכן, הזעם הציבורי, גם של החברה הישראלית הכללית וגם של הקהילה החרדית עצמה, צריך להתמקד במנהיגות הפוליטית שלא רק כשלה, אלא בגדה בקהילתה בשעה כל כך רגישה.

ערבים לכולנו

מול המתרחש בקהילה החרדית, מרתק לראות תהליך שונה לגמרי, כמעט תמונת ראי, בציבור הערבי. לא מעט השוואות נעשו בשנים האחרונות בין שתי הקהילות האלה, ורובן לרעת הערבים. הרי מדובר בשתי קהילות שיש להן קודם כל מכנה משותף תרבותי - נטייה לריבוי ילדים (שהולכת ומתמתנת בחברה הערבית), ריחוק מהחברה המערבית המודרנית, העדפת מבנה חמולתי מסורתי ועוד. לכאורה, יש להן גם מכנה משותף רעיוני, כיוון שלשתיהן משותפת הסתייגות היסטורית מהקונסנזוס הציוני, שהוא ציר הזהות המרכזי של רוב הישראלים. אבל ממש לפני זמן קצר, בפולמוס הגדול על שותפות פוליטית עם 'התנועה המשותפת', נאמר שוב ושוב שאינה דומה ההסתייגות החרדית מן הציונות, שבכל אופן מקיימת אחווה יהודית לאומית ובוודאי אינה מייחלת לכשלון הציונות, להתנגדות הערבית שמבקשת לפעול אקטיבית להחלפת הציונות במדינה ללא זהות יהודית, וספק אם בעלת זהות לאומית כלשהי.

והנה באה הקורונה והפכה את היוצרות: החרדים ביקשו לכאורה, לפחות בשלבים הראשונים, להתחמק מן האחריות המשותפת, והערבים דווקא ביקשו את השיתוף הזה. לא רק שכמעט לא נרשמו התנגדויות בציבור הערבי להוראות החדשות. התלונה העיקרית הייתה מדוע לא נותנים לנו יותר משאבים כדי למלא אותן. גם העובדה שיש נוכחות ערבית כל כך מרשימה במקצועות הרפואה, הסיעוד והרוקחות – המקצועות הבולטים ביותר בעת הזאת – תרמה לתחושה שבמאבק הזה, בשונה כמובן ממלחמות ישראל, הערבים הם שותפים מלאים. מה שמעורר, דרך אגב, את השאלה היסודית: מדוע מלכתחילה בוחרים כל כך הרבה צעירים ערבים דווקא במקצועות האלה. האירועים האחרונים מלמדים שיתכן וכמו מקביליהם החרדים, שבולטים בעשורים האחרונים במקצועות ההצלה שאינם דורשים לימוד אקדמי, גם הצעירים הערבים רוצים לבטא במקצועות הבריאות את שאיפתם להשתלב בחברה הישראלית, להיות חלק משמעותי ממנה ולתפוס בה תפקיד אחראי. תפקיד של אנשים שאינם דואגים רק לעצמם ולקהילתם, אלא פועלים בתחומים שבהכרח יחייבו אותם להיפגש ואף לתרום לכלל החברה.

באופן מעניין, גם הרשימה המשותפת תופסת במהלך המשבר הזה תפקיד שונה מבעבר. היא כמעט ולא מתעסקת בהשפעות הקורונה על האחים ביו"ש או ברצועת עזה, ואפילו לא רק בהשפעתה על המגזר הערבי עצמו. אנשיה החלו לתפוס עמדות חברתיות כלליות. מבחירתה של הרשימה להחזיק דווקא בראשות ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ועד הטיפול המרשים של הח"כים הערבים במגוון של מצוקות חברתיות, לאו דווקא מגזריות, כמו מצבם של כלל הסטודנטים או כלל העצמאים בישראל.

זה קשור בוודאי גם בהישג הפוליטי המרשים שלא היה להם מעולם, בדמות 16 מנדטים, ולא פחות בחוסר היכולת לממש אותו ולהפוך לחלק לגיטימי של הקואליציות העתידיות, בגלל הכעס ארוך הטווח על עמדותיהם הלאומניות ואף התומכות בטרור. נראה שהרשימה המשותפת, על מגוון חלקיה, מתייצבת מאחורי האסטרטגיה החדשה שהתווה ראש הרשימה, ח"כ איימן עודה: להפוך את המפלגה לראש החץ של השמאל הישראלי החדש; זה שרואה לנגד עיניו לא רק את מצוקות המיגזר, אלא את מצוקות כלל החלשים והמוחלשים. לפנינו אירוניה היסטורית: בשעה שהשמאל היהודי הולך ונעלם, אחרי שנים שבהן התמקד כמעט בלעדית בזכויות הפלסטינים והלהט"בים, תופסים דווקא הערבים את מקומו בהצגת שמאל שמתייצב לימין כל החלשים. הם אפילו גינו בחריפות את 'ההסתה' כנגד החרדים.

עודה וחבריו כנראה לא מתכוונים להתחרט בפומבי על העמדות הלאומניות הקשות שהשמיעו בעבר. אבל בפועל הם ידגישו עכשיו זמירות חדשות, שינעמו לא רק לבוחרים הוותיקים, שכבר מזמן רוצים ש'המשותפת' תתמקד בצרכי היום-יום שלהם, ולא בתעמולת שווא למען הפלסטינים. הזמירות הללו עתידות לנעום גם להרבה בוחרים יהודים, המחפשים נואשות את המטובע האבודה של השמאל, ואולי ישמחו למצוא אותה תחת הפנס של עודה וחבריו.

פורסם לראשונה במקור ראשון.