גם הסיפוח לא יסדיר את החרפה

הסתמכותו של בית המשפט על חוקי היסוד, כפי שקרה בפסילת חוק ההסדרה, היא בעלת חשיבות רבה במיוחד- היא מבהירה למדינה שכאשר היא באה להסדיר עוולה, היא מפנה עורף לזהותה כפי שהיא עצמה חרתה על דגלה

Flash 90

כשברקע קדחת הסיפוח הורה בשבוע שעבר בג"ץ לבטל את חוק ההסדרה שהתקבל לפני שלוש שנים וביקש "להסדיר" בדיעבד את מעמדן של יחידות דיור בבעלות פלסטינית פרטית שנבנו בהתנחלויות, על ידי הפקעת הקרקעות בידי המדינה. רוב של שמונה שופטים קבע כי החוק פוגע פגיעה בלתי מדתית בזכויותיהם של הפלסטינים, ועל כן הוא אינו חוקתי.

צריך לומר - פסיקת בג״ץ הייתה צפויה. היא הייתה צפויה בעיני כל מי שלמד שיעור או שניים במשפט חוקתי וקרא את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. היא הייתה צפויה בעיני כל מי שעקב אחרי חקיקת החוק והודעת היועץ המשפטי לממשלה על כי לא יוכל להגן עליו בפני בג״ץ. אך חשוב יותר מכל - היא הייתה מתבקשת בעיני כל בעל הבנה בסיסית של המושג זכויות אדם. די להעיף מבט בכותרות אתרי החדשות שדיווחו כי ״לא יופקעו אדמות פרטיות מפלסטינים״, על מנת להבין את עומק העוולה שהחוק המתכנה 'חוק ההסדרה' ביקש לעגן, ואת האופן שבו הוא ביקש להכשיר את מה שאין דרך אחרת לכנות מלבד גזל.

במובן זה, יותר מהשורה התחתונה מעניינת הדרך שהובילה את שופטי בית המשפט העליון אליה.

העתירות נגד חוק ההסדרה התפרשו על מנעד רחב של טיעונים: העותרים טענו שלכנסת אין סמכות לחוקק את החוק, שהוא נוגד את דיני הכיבוש של המשפט הבינלאומי, ושהוא נוגד את המשפט החוקתי הישראלי. באופן בולט, ולמרות שהמשפט הבינלאומי שזור בפסק דין, ההכרעה התבססה, בראש ובראשונה, על המשפט החוקתי הישראלי, מתוך תפיסה כי כאשר הכנסת מחוקקת, מעשה החקיקה עצמו כפוף לחוקי היסוד, גם אם מדובר בחוק שחל מחוץ לשטחי המדינה. החוק נפסל, לכן, לא מפני שהוא נוגד את המשפט הבינלאומי, אלא משום שהוא נוגד את חוקתה של ישראל עצמה: הן את הזכות לקנין והן את הזכות לכבוד ולשוויון, המעוגנות שלושתן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הקביעה שהחוק פסול בשל העובדה שהוא מיטיב אך עם המתנחלים הישראלים ואילו פגיעתו היא אך בתושבים הפלסטינים מאותתת למדינה כי נייטרליות, לכאורה, בלשון החוק, אינה מספיקה כדי להכשיר כל הפליה. כשהסיפוח בפתח, איתות זה הינו איתות חשוב. הנה כבר דווח כי בסביבתו של ראש הממשלה נאמר כי הסיפוח "אמור לפתור את רוב בעיות ההסדרה". התבססותו של פסק הדין על המשפט החוקתי הישראלי, וקביעת בית המשפט כי הפליה בין יהודים לפלסטינים לא תיכון, תחת חוקי היסוד של ישראל עצמה, מציעה בדיוק את ההפך, כשהיא בסך הכל חוזרת על מושכלות יסוד: גזל קרקעות פרטיות והפליה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם מחויבות בסיסית לזכויות אדם. זאת ועוד - אף שנראה כי פסק הדין ניתן בעיתוי מחושב, כאשר לעת עתה חרב פסקת ההתגברות אינה מונפת פסיקתו מליל אתמול מזמנת את קפיצתם כמוצאי שלל רב של מבקשי החלשת מעמדו. תגובתו של שר הבריאות החדש יולי אדלשטיין לפיה: "בג"ץ איבד את זה. הוא הופך את עצמו לרשות המחוקקת, לרשות המבצעת ולרשות השופטת בו זמנית. חייבים לשים לכך סוף. הדרך לכך היא באמצעות פסקת ההתגברות", היא רק ניצן אחד המבשר ודאי על פריחת טועני המשילות הקרבה. דווקא בשל כך, הסתמכותו של בית המשפט על חוקי היסוד היא בעלת חשיבות רבה במיוחד. היא מבהירה למדינה שכאשר היא באה להסדיר עוולה, היא מפנה עורף לזהותה. לא כפי שהעולם דורש אותה ולא כפי ש"עמותות שמאל קיצוניות" מבקשות אותה. פשוט, כפי שהיא עצמה חרתה על דגלה.

פורסם לראשונה בהארץ.