מיהו גר? תולדות המאבק המשפטי ותוצאותיו
בעקבות סירובם העיקש של הפוליטיקאים לתת מענה לסוגיה ולאחר שבפסקי דין קודמים הכיר בית המשפט בגיור לא-אורתודוקסי המתקיים בחו"ל לעניין הזכות לשבות, עתה הוא מכיר בגיור כזה גם כשהוא מתקיים בישראל. אולם גם אם מבקשים להותיר על כנה את ההכרה הרחבה בגיורים, יש לאסדר את הנושא ולפקח על הגורמים הקובעים מי יהיה אזרח ישראלי
Flash 90
יהדות היא דת. ואולם מאז שחוק השבות משנת 1950חוק השבות, התש"י-1950, התקבל בכנסת ביום 5.7.1950. קבע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה", ולאחר שתוקן בשנת 1970התקבל בכנסת ביום 10.3.1970. ונקבע בו כי יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת"חוק השבות, התש"י-1950, סעיף 4ב (ספר החוקים תש"ל, מס' 586, מיום 19.3.1970, עמ' 34 (ה"ח תש"ל, מס' 866, בעמ' 36) – תיקון מס' 2). ויכול לקבל אזרחות בישראל, המדינה למעשה היא הקובעת מי הוא יהודי. לקביעה זו יש שלוש משמעויות אפשריות: יהודיות לצורך רישום במרשם האוכלוסין; יהודיות לשם הכרה בזכות לעלות לישראל ולקבל אזרחות; יהודיות לשם נישואים דרך הרבנות הראשית לישראל.
פסיקתו האחרונה של בג"ץ מיום 1 במרץ 2021 (פסק דין דהן) קובעת נוסף על ההכרה בגיור לא-אורתודוקסי שנעשה מחוץ לישראל ובגיור אורתודוקסי שנעשה, גם אם באופן פרטי, בישראל, כי מעתה יוכרו גם גיור קונסרבטיבי או רפורמי שנעשו בישראל לעניין ההכרה בזכות לשבות.
פסק דין דהן משלים תהליך היסטורי. לאחר שבפסקי דין קודמים הכיר בית המשפט בגיור לא-אורתודוקסי המתקיים בחו"ל לעניין הזכות לשבות, עתה הוא מכיר בגיור כזה גם כשהוא מתקיים בישראל. פסק הדין ניתן 15 שנים (!) לאחר שהוגשו העתירות. בית המשפט הבהיר היטב שהוא מכריע בסוגיה הטעונה והמורכבת רק לאחר שפנייתו למחוקקים נכזבה משום שתשובתם בוששה למרות ההבטחות החוזרות ונשנות של הכנסת והממשלה לקבוע מסמרות בנושא. לבית המשפט לא נותרה אפוא ברירה אלא לתת סעד לעותרים ובהמשך לפסיקות קודמות להכיר בטקס הגיור הלא-אורתודוקסי שנערך בישראל.
עד לשנת 1958 קבע הסטטוס קוו בעניין מיהו יהודי שיהודי הוא מי שמוגדר כזה על פי ההלכה כפי שנגזר מפקודת העדה הדתיתפקודה מנדטורית זו משנת 1927, התקפה עד היום, קובעת בסעיף 1 שכדי שלהמרת דת תהיה נפקות חוקית, צריך הממיר את דתו להביא אישור להמרה מראש העדה הדתית שהוא מבקש לבוא בקהלה. לעניין זה, ראש העדה הדתית הוא הרב הראשי לישראל. ומהפרקטיקה שנוצרה מאז קום המדינה.זרח ורהפטיג, חוקה לישראל דת ומדינה, ירושלים: מסילות, 1988, עמ' 88, 91. באותה שנה הוציא שר הפנים דאז ישראל בר-יהודה הוראות לרשמי האוכלוסין ולפיהן כל מי שמצהיר בתום לב כי הוא יהודי יירשם ככזה, ובאשר להורים המצהירים כי ילדם יהודי – יירשם הילד ככזה ואפילו האֵם אינה יהודייה.ההנחיות של שר הפנים בר-יהודה התבססו על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, שקבע כי "אין מנוס מן התוצאה שיש וההכרעה הדתית שונה בתוכנה ובטיבה מזן ההכרעה החילונית. העובדה שאדם נחשב לפי דת משה וישראל ללא יהודי, אינה מונעת ואינה סותרת, כי אותו אדם ייחשב לענין ביצוע החוקים ליהודי, וכן להיפך" (ורהפטיג, לעיל הערה 5, עמ' 156). תקנות אלו הביאו למשבר קואליציוני חמור, ובסופו של דבר שונו כשנתיים לאחר מכן בידי שר הפנים מטעם המפד"ל, חיים משה שפירא.הסערה הביאה להקמת ועדה ממשלתית שהייתה אמורה לפתור את המשבר. היא גם הביאה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון לפנות במכתב ל"חכמי ישראל" –אינטלקטואלים יהודים, אורתודוקסים ולא-אורתודוקסים – ולבקש מהם להציע תשובה לשאלה מיהו יהודי. רובם (35 מתוך 45 שענו) בחרו בניסוח זה או אחר של התפיסה האורתודקסית. ראו בארכיון המדינה, בתיק הנושא את הכותרת "חליפת מכתבים בין ראש הממשלה דוד בן-גוריון וחכמי ישראל בשאלת מיהו יהודי. התיק כולל את נוסח הפנייה, את רשימת המכותבים ואת תשובותיהם. המכתבים קובצו גם בידי אליעזר בן-רפאל – בספרו זהויות יהודיות: תשובות חכמי ישראל לבן-גוריון, קריית שדה בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2001.
אבני הדרך הבאות שהשפיעו על סוגיית מיהו יהודי במדינה הן שתי הפרשות רופאייזן ושליט. בשנת 1962 פנה הכומר שמואל אוסוולד רופאייזן (האח דניאל) לבג"ץ בבקשה שיורה לרשם האוכלוסין להכיר בו כיהודי לפי חוק השבות.בג"ץ 72/62 רופאייזן נ' שר הפנים, פ"ד טז, 2428 (1962). רופאייזן נולד כיהודי ובתקופת השואה הצטרף למנזר קתולי והמיר את דתו כדי לנסות ולהינצל מידי הנאצים. בשנת 1958 הוא הגיע לארץ במסגרת מסדר הכרמליטים וביקש להכיר בו כיהודי לפי חוק השבות. בפסק דינו דחה בית המשפט את העתירה ברוב דעות,השופט חיים כהן חזר כאן על דעתו, שהביע בעת שהיה יועץ משפטי לממשלה, ותמך בתקנות הרישום שפרסם אז שר הפנים ישראל בר-יהודה. אך עם זה קבע כי אין זהות בין הגדרת יהודי לצורך חוק השבות, שהוא "חוק חילוני", ובין הגדרת יהודי על פי ההלכה.בית המשפט ניתח באריכות את העמדות ההלכתיות בנושא זה וקבע כי על פי ההלכה, יהודי מומר נחשב יהודי. עמדה זו אינה מוסכמת על כל פוסקי ההלכה. ראו למשל הרב אהרן ליכטנשטיין, מוסר אביב: על מוסר, אמונה וחברה, ירושלים ואלון שבות: מגיד וישיבת הר-עציון, תשע"ו, עמ' 259. הרב ליכטנשטיין קובע כי משומד כמו האח דניאל שהתנצר והפך לכומר הוא מקרה קיצון של משומד, וספק אם ניתן לראות בו יהודי.
נקודת הציון הבאה הייתה פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת שליט.בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477 (1970). בנימין שליט היה קצין חיל הים שנישא ללא-יהודייה ותבע כי ילדיו (שעל פי ההלכה אינם יהודים) יוכרו כיהודים. בית המשפט קבע, ברוב דעות, כי ילדיו של בנימין שליט יירשמו כחסרי דת בני הלאום היהודי ויצר בכך סערה פוליטית. הינה כי כן, קביעת "מיהו יהודי" לעניין שבות בשתי פרשות אלו זנחה את ההגדרה ההלכתית ואימצה הגדרה לאומית-חילונית.
בעקבות פסק דין שליט תיקנה הכנסת ב-1970 את חוק השבות והוסיפה לו את סעיף 4ב. הסעיף קבע כי "לענין חוק זה, 'יהודי' – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת" מתוך כוונה לעקוף את פסיקת בג"ץ ולקבוע בחוק מיהו יהודי. אלא שתיקון זה – שגרס לא "נתגייר כהלכה" אלא "נתגייר" – פתח חזית חדשה בשאלה מהו הגיור התקף לעניין חוק השבות ולעניין הרישום במרשם האוכלוסין כיהודילעניין הבעיה ההלכתית בסוג גיור זה וההכרה בו ראו הרב חיים דוד הלוי, דת ומדינה, תל אביב: [חמו"ל], תשכ"ט, עמ' 49–65. והצטרף לניסיונות הפוליטיים לקבוע בחוק שיהודי הוא מי שהתגייר על פי ההלכה האורתדוקסית.החל מ"המהפך" של 1977 (ניצחון ראשון של הליכוד בבחירות וירידת המערך) ובמשך עשור עשו המפלגות הדתיות בכנסת מאמצים לתקן את חוק השבות ולקבוע כי יהודי הוא מי שנתגייר כהלכה. אף על פי שראש הממשלה מנחם בגין תמך בכך, הוא ולאחר מכן גם ראשי הממשלה שאחריו, שמעון פרס ויצחק שמיר, נמנעו מלקדם את השינוי בגלל התנגדות של חברים מתוך סיעתם ומסיעות קואליציה אחרות והתנגדות ניכרת של התנועות הלא-אורתודוקסיות, בעיקר בארצות הברית. גם אחדים מחברי הכנסת הדתיים לא הפעילו את מלוא כוחם לקידום השינוי בשל רגישות הנושא. הגורם שבין השאר המריץ את חברי הכנסת לקדם שינוי זה היה פסיקת בג"ץ בפרשות מילר ותנועת ש"ס (להלן). ראו אליעזר דון יחיא, "מיהו יהודי ומיהו גר? הניסיונות לתיקון החקיקה בנושא וכישלונם", בתוך: יחיעם ויץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2016, עמ' 90-69. לב הפולמוס בעניין זה הוא ההכרה בגיור לא-אורתודוקסי שנעשה בישראל. סוגיה זו לא רק מפלגת את הציבורי היהודי בישראל, אלא היא סלע מחלוקת מרכזי בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות, ובעיקר יהדות ארצות הברית.
שאלת התוקף של גיור לא-אורתודוקסי הובאה לראשונה לפתחו של בית המשפט העליון בפרשת מילר.בג"ץ 230/86 מילר נ' שר הפנים, פ"ד מ(4) 436 (1986). שושנה (סוזן) מילר התגיירה בארצות הברית בגיור רפורמי. בתחילה סירב שר הפנים לרשום אותה כיהודייה, אבל לאחר שהבין שלא יוכל להימנע מכך קבע כי בתעודת הזהות שלה, ברישום בסעיף הלאום, תירשם המילה "נתגיירה" בצד המילה "יהודייה". ואולם בג"ץ קבע כי פרטים הנוגעים ללאום ולדת לפי חוק מרשם האוכלוסין צריכים להירשם לפי הודעת הנרשם בלבד, ולכןלפקיד הרישום אין נתונה הסמכות להוסיף פרטים לרישום לפי ראות עיניו. מכאן שלפי קביעת בית המשפט, על פקיד המרשם לרשום את העותרת כיהודייה במרשם האוכלוסין ללא ציון המילה "נתגיירה". במילים אחרות, מי שהתגייר מחוץ לישראל בגיור לא-אורתודוקסי נרשם במרשם האוכלוסין כיהודי לכל דבר ועניין ורשאי לעלות ארצה ואף לקבל אזרחות.
פסק דין אחר שניתן באותה הרוח של פסק דין מילר הוא בג"ץ התאחדות הספרדים שומרי תורה – תנועת ש"ס משנת 1989.בג"ץ 264/87 התאחדות הספרדים שומרי תורה – תנועת ש"ס נ' מנהל מינהל רישום האוכלוסין, פ"ד מג(2) 730 (1989). הנשיא מאיר שמגר פסק כי גיור של עולה יירשם במרשם האוכלוסין לפי הודעתו לאחר שיציג מסמך או תעודה ציבורית המעידים על הגיור. כלומר, הודעה בליווי מסמך המעיד על גיור בקהילה יהודית בחו"ל די בהם כדי לחייב את פקיד המרשם לרושמו כיהודי.
השלב הבא של המאבק בעניין "מיהו גר" והשינוי המתמשך בסטטוס קוו (כפי שנהג בראשית שנות המדינה) היה בפסק דין פסרו (גולדשטיין) משנת 1995.בג"ץ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4) 661 (1995). כאן התמודד בית המשפט עם שאלת ההכרה בגיור לא-אורתודוקסי שנעשה בישראל. בפרשה זו נקבע כי בפרשנות של פקודת העדה הדתית יש להתחשב בעקרונות השוויון וחופש המצפון והדת, ועל כן יש לפרש את הפקודה בצמצום באופן שאינו שולל הכרה בגיור לא-אורתודוקסי שנעשה בישראל לצורכי רישום. עם זאת, בית המשפט לא עשה אז את הצעד הנוסף המתבקש ולא קבע כי יש להכיר בגיור לא-אורתודוקסי שנעשה בארץ לעניין שבות.
כדי למצוא פתרון למשבר הגיור ומתוך מטרה להנגיש טוב יותר את הגיור האורתודוקסי הקימה הרבנות הראשית בשנת 1995 את מערכת הגיור הממלכתית. במסגרת זו הוקמו מאוחר יותר גם בתי הדין לגיור.הפרוצדורה שלפיה המערכת צריכה לפעול נכנסה לתוקף רק ב-2006. ראו "כללי הדיון בבקשות לגיור, תשס"ו-2006", אתר מרכז צדק לנשים. המערכת עברה גלגולים מינהליים וחסתה תחת משרדי ממשלה שונים, והיא הבסיס למנגנון מערך הגיור האורתודוקסי הממלכתי גם היום.ראו הרב ישראל רוזן, "15 שנות גיור ממלכתי מזוית אישית וציבורית", אתר מכון צמת.
בעקבות פסיקות בג"ץ בנושא הגיור הקימה הממשלה בשנת 1997 ועדה בראשות פרופ' יעקב נאמן. לאחר דיונים ושמיעת כל הצדדים הציעה הוועדה להקים מכונים לגיור המשותפים לכל הזרמים ביהדות. עוד היא הציעה כי בסופו של תהליך הגיור ייערך גיור אורתודוקסי. המלצות ועדת נאמן אומצו חלקית. בעקבותיהן הוקמו האולפנים המשותפים לגיור, שבהנהלתם יושבים נציגי כל הזרמים.ראו נעמי מי-עמי, "סוגיית הגיור בישראל", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 25.6.2007, עמ' 7. אלא שהגיור עצמו עדיין נמצא בשליטה אורתודוקסית מלאה. מערך גיור נוסף, הכפוף גם הוא למערך הגיור של הרבנות הראשית, הוקם בצה"ל. מערך זה מאפשר לחיילים לא-יהודים להתגייר במסגרת צבאית.ראו עמירם ברקת, "צה"ל הנהיג 'גיור ידידותי', ומאות עולים מתגיירים מדי שנה", הארץ, 22.11.2005.
המשכה של ההתגוששות בעניין הגיור בהחלטתו של בית המשפט בשתי פרשות: בעניין נעמת, שלפיו גם גיור לא-אורתודוקסי שנעשה בארץ יוכר כגיור לצורכי רישום בסעיף הלאום ולפיכך יחייב את רשם האוכלוסין לרשום את המתגייר כיהודי;בג"ץ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' שר הפנים, פ"ד נו(2) 721 (2002). ובעניין רודריגז-טושביים, שבו קבע בית המשפט כי גיור לא-אורתודוקסי של מי ששהה בישראל ועבר תהליך גיור אך התגייר בסופו של דבר בחו"ל ("גיור קפיצה"), יוכר גם לעניין שבות.בג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח (5) 412 (2005). וראו גם בג"ץ 2859/99 מקריניה נ' שר הפנים, פ"ד נט (6) 721 (2004). חרף זאת הודיע שר הפנים אלי ישי (שנכנס לתפקיד זמן קצר לאחר הכרעות אלה) כי אין הוא מתכוון להורות על יישום פסקי הדין וכי בכוונתו לעקוף (יחד עם מפלגות דתיות אחרות) את פסק הדין של בית המשפט באמצעות חקיקה. השר ישי אף הורה למחוק את סעיף הלאום מתעודת הזהות כדי שלא יירשמו בה כיהודים אנשים שעברו גיור לא-אורתודוקסי.ראו אנשיל פפר, גדעון אלון ומזל מועלם, "סעיף הלאום יימחק מתעודות הזהות", הארץ, 14.3.2002.
מערכי הגיור הממלכתי והצבאי נשלטו במשך השנים בידי רבנים בעלי תפיסה ממלכתית ומקילה בתחום הגיור. בשנת 2008 זיהו רבנים חרדים-ליטאים בבית הדין הרבני הגדול מה שלדבריהם היה מדיניות גיור מקילה מדי. בשל כך קבע בשני פסקי דין הרכב של בית הדין הגדול, בראשות הרב אברהם שרמן, החלטה תקדימית ומעוררת מחלוקת, הלכתית ופוליטית, כי כל הגיורים שעליהם חתום הרב חיים דרוקמן, שהיה שנים רבות ראש מערך הגיור, בטלים.בית הדין הרבני הגדול, פלונית נ' פלוני, תיק 5489-64-1, ד' באדר א' תשס"ח; בית הדין הרבני הגדול, פלונית נ' פלוני, תיק 6122-21-1, ט"ז אייר תשס"ט; תיק (גדול) 5489-64-1, פלוני, פלונית ופלונים (פורסם בנבו, 10.2.2008); תיק (גדול) 6122-21-1, פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 10.5.2009). בית הדין נימק את החלטתו בפגמים פרוצדורליים, שנפלו, לשיטתו, בהליכי הגיור הללו. בלב הוויכוח ההלכתי עומדת השאלה מה רמת הדרישה של קבלת עול תורה ומצוות, שהיא דרישה יסודית מן המתגייר. המחמירים מבקשים לבדוק אם הגר מקיים מצוות גם לאחר שהתגייר, ואם יתברר שאינו מקיים את המצוות, הם רואים בכך עילה לביטול הגיור. המקילים יותר בודקים את כנותו של הגר בעת הגיור ותו לא. גישה אחרת, מקילה אפילו יותר, גורסת שדי שהגר יתכוון להצטרף לעם ישראל ושאין צורך בקיום מלא של כל המצוות שבתורה כדי שיוכר כגר צדק. בית המשפט העליון מתח ביקורת על ההחלטה אבל החליט שלא להתערב בה.בג"ץ 5079/08, פלונית נ' הדיין הרב שרמן (פורסם בנבו, 25.4.2012). בעקבות החלטת בית הדין הגדול יזם הרב הראשי לישראל דאז, הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר,על עמדתו ההלכתית של הרב עמאר בנושא ביטול גיור ראו ח"כ הרב חיים אמסלם, ביטול גיור עקב טענת חוסר כנות בזמן קבלת המצוות: הערות חבר הכנסת הרב חיים אמסלם [...], ירושלים: הוצאת המחבר, תש"ע, עמ' 72. שינוי בתקנות בתי הדין ולפיו בית דין אינו רשאי לבטל גיור של בית דין אחר.
בסופו של דבר לא בוטלו הגיורים כולם, אבל הוטל צל פוליטי והלכתי כבד על מערך הגיור, שעשה מאמצים מיוחדים להוכיח לציבור האורתודוקסי החרדי שהוא "חף מאשמה". מאמצים אלו הובילו להחמרה במדיניות הגיור של מערך הגיור הממלכתי כדי לקלוע לדעתם של רבנים חרדים ולמנוע הישנות של ביטול גיורים בעתיד.ראו למשל בנייר עמדה של עמותת עִתים, "הגיור בישראל", שהוגש לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת, 9.6.2014, עמ' 2. למרות האמור, נציגיו של הציבור החרדי-ליטאי ממשיכים, הלכה למעשה, לפסול את הגיורים הצה"ליים.שירית אביטן כהן, "המערכת הפוליטית גועשת בעקבות התבטאות של ח"כ פינדרוס על הגיור בצה"ל", גלובס, 2.3.2021.
בשנת 2016 חברו כמה רבנים מרכזיים בציונות הדתית והקימו בית דין לגיור שאינו פועל במסגרת הרבנות. עבור רבנים שבעבר הייתה סמכות הרבנות נר לרגליהם (כגון הרב דוד סתיו, שאף התמודד על תפקיד הרב הראשי לישראל) הייתה בכך הצהרה משמעותית של חוסר אמון במערכת הגיור הפועלת תחת כנפי המדינה והרבנות הראשית לישראל.ראו יאיר אטינגר, "רבנים בכירים נגד הרבנות: הקימו גוף אלטרנטיבי כדי לבצע גיורים המוניים", הארץ, 10.8.2015. אותם רבנים יצרו מערכת שירותי דת מקבילה, שכן מי שהתגייר בבתי דין אלו אינו מוכר כיהודי על ידי הרבנות הראשית לישראל, וממילא לא יוכל להינשא דרכה אלא יזדקק לטקס ורישום של נישואים פרטיים. אחדים מרבנים אלו מצהירים כי הם מוכנים לעשות גם צעד משלים זה.צביקה קליין, "צער רב: המלחמה של הרב ריסקין על הצדק", nrg, 5.8.2017.
זמן קצר לאחר שהוחל בגיורים אורתודוקסיים פרטיים קיבל מהלך זה הכרה של בית המשפט העליון בפרשת רגצ'ובה משנת 2016. עותרים אחדים שהתגיירו בבית דין אורתודוקסי לא-רשמי (בבית הדין של הרב קרליץ השוכן בבני ברק) פנו לבית המשפט בבקשה להכיר בגיור שלהם. בית המשפט קבע כי לבית דין הפועל במסגרת קהילה דתית "מוכרת", קרי מבוססת וּותיקה דייה, מותר לגייר וכי על המדינה להכיר בגיוריו. בכך שבר בית המשפט את מונופול הרבנות הראשית לישראל בעריכת גיור אורתודוקסי בישראל ופתח את הפתח לגיור בהיקף גדול שנעשה כהלכה לכל דבר ועניין ומוּכּר לעניין רישום הגר כיהודי במשרד הפנים.בג"ץ 7625/06 רגצ'ובה נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 31.3.2016).
פסק הדין הזה, שלמעשה ביטל את המונופול של הרבנות על הגיור האורתודוקסי בישראל, הביא את הסיעות החרדיות לקדם הצעת חוק שתעקוף אותו. הצעת החוק שלהן עוררה מחדש את מחאתם של יהודי העולם, ובשל כך מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את עו"ד משה נסים לגבש המלצות בנושא.ראו ברק רביד, "נתניהו מינה את שר המשפטים לשעבר משה נסים לגבש המלצות בסוגיית הגיור", הארץ, 16.8.2017. ההמלצות היו, בין השאר, להקים רשות גיור ממלכתית שיהיה בה ייצוג רחב של כלל הזרמים, אבל תישלט בידי הזרם האורתודוקסי; להמשיך להכיר בגיור לא-אורתודוקסי שנעשה בחו"ל אך לא בזה שנעשה בישראל; ולתת בידי רבני ערים את האפשרות להצטרף כדייני גיור בהרכבים שאת הרוב בהם תמנה רשות הגיור. דוח ועדת נסים והמלצותיה הוגשו לראש הממשלה נתניהו ביוני 2018, אך ההמלצות טרם הוטמעו.ראו יוני רוטנברג, "התנגדות מכל הכיוונים: המלצות חוק הגיור של ועדת ניסים יצרו קואליציית נגד נדירה", ערוץ 7, 7.6.2018.
פסק דין דהן לא נפסק אפוא בחלל ריק אלא השלים עשורים של פסיקה משפטית עקבית, הממלאה את החלל שנוצר בחוק הישראלי בשאלת "מיהו גר?". בהיעדר חקיקה בחר בית המשפט העליון להסתמך על הפסיקה הקודמת, אשר התייחסה לשאלת "מיהו יהודי" לצורך שבות באופן חילוני-לאומי שאינו דן בשאלה ההלכתית אך מכיר בזכותה של כל קהילה יהודית מוּכּרת לצרף לשורותיה חברים נוספים על פי תפיסת עולמה ופרשנותה את המסורת היהודית. בכך אִפשר בית המשפט את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שאינה כופה זהות דתית אחידה על אזרחיה אלא מתירה את חופש הדת ומעניקה הכרה לכל זרם יהודי באשר הוא.
הפסיקה האחרונה (פסק דין דהן, מרץ 2021) יצרה מצב שבו כל גיור באשר הוא מוכר בישראל לעניין שבות. יש בכך היבטים הצהרתיים חשובים, אבל גם היבט פרקטי שיש לשים לב אליו: גיור הוא גם מתן האפשרות לעלות לישראל ולזכות בה באזרחות מתוקף חוק השבות. המצב המשפטי היום הוא שהאפשרות לקבוע מי יהיה זכאי לאזרחות מכוח הזכות לשבות נתונה בידי גורמים רבים שלמדינה אין שום פיקוח עליהם. גם אם מבקשים להותיר על כנה את ההכרה הרחבה בגיורים, נכון יהיה לאסדר את הנושא ולפקח על הגורמים שהלכה למעשה הם הקובעים מי יהיה אזרח ישראלי.