תוכנית ההתנתקות בנגב
החקיקה חדשה בדבר הסדרת התיישבות בדואים בנגב טומנת בחובה הזדמנות יקרת ערך לפתיחת דף חדש ביחסים בין הבדואים למדינה, שיתבסס על הבטחת תנאי קיום מינימליים וכיבוד הדדי – של שלטון החוק מזה ושל כבוד האדם מזה. אך האם עומדת ההצעה בציפיות אלה?
אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני הכנסת הוא ההכרעה בעתידה של הצעת החוק הממשלתית להסדרת התיישבות בדואים בנגב, אשר אושרה בקריאה ראשונה בסיומה של הצבעה סוערת. ההצעה מבקשת לכונן פתרון מסוג "אחת ולתמיד" לסכסוך הקרקעי בין המדינה למיעוט הבדואי, ובפרט בעניינה של "הפזורה" המורכבת מעשרות כפרים "בלתי מוכרים", ובהם כ-90,000 תושבים. המחלוקת נובעת מתפיסות שונות בנוגע לקיומה של זכות בעלות של הבדואים בקרקעות שבהם הם מחזיקים, בחלק מן המקרים – במשך עשרות רבות של שנים. בית המשפט העליון אימץ את גישת המדינה בנוגע לפרשנות הוראות חוק עותמאניות ומנדטוריות הנוגעות לעניין, לפיה לבדואים אין כמעט כל אפשרות להיות מוכרים כבעלי קרקעות. אף על פי כן, ממשלת ישראל הבינה זה מכבר כי אם תזכה בכל התביעות יהיה זה ניצחון פירוס: לאן יפנו הבדואים שנשמטה הקרקע תחת רגלם? בהתאם, המדינה הציעה למי שיוותר על תביעותיו מגרשים בישובי קבע, ללא תמורה או במחירים מסובסדים.
הצעת החוק הנוכחית מבקשת לחייב את הבדואים אשר תביעת הבעלות שלהם טרם התבררה לבחור, בתוך פרק זמן קצר, בין קבלת תמורה בכסף ובקרקע בזיקה מוגבלת לתביעה המקורית (מסלול התמורות), לבין מיצוי טענותיהם בבית המשפט. לאחר תקופת הבחירה תראה עצמה המדינה פטורה מכל חובה מוסרית או אחרת כלפי מי שפינויים יעמיד אותם ללא בית. בנוסף, כוללת ההצעה מתן אפשרות לכל בדואי בנגב שאין לו מגרש מגורים לקבל מגרש בתמורה לפינוי הקרקע אותה הוא מחזיק. בתום חלון החסד לקבלת מגרשים ותמורות תוסמך המדינה לבצע פינוי קרקע ומבנים בהליכים מקוצרים ותביעות שלא התבררו – יתבטלו.
החקיקה חדשה טומנת בחובה הזדמנות יקרת ערך לפתיחת דף חדש ביחסים בין הבדואים למדינה, שיתבסס על הבטחת תנאי קיום מינימליים וכיבוד הדדי – של שלטון החוק מזה ושל כבוד האדם מזה. אך האם עומדת ההצעה שלפני הכנסת בציפיות אלה? ניתוח מקיף של ההסדרים המשפטיים המורכבים שבהצעת החוק מעלה כי ההצעה נכשלת במשימתה. בבחינת פרטי ההצעה מתבררת תמונה קשה של שלילה עקבית של זכויות דיוניות אשר הן בגדר נורמה מקובלת בישראל. כך לדוגמא, מקובל כי כאשר המדינה מבקשת לפנות מקרקעין בחלוף זמן (36 חודשים) ממועד הפלישה, עליה לפנות לבית המשפט ביחס לכל פלישה ופלישה לשם מתן זכות טיעון למחזיקים. הצעת החוק לעומת זאת מעניקה למדינה את הכוח לבצע פינוי גורף של מחזיקים אף אם הם מחזיקים בקרקע עשרות שנים, ללא משפט וללא מתן אפשרות לעכב את הליכי הפינוי באמצעות צו שיפוטי (אלא בעילות מצומצמות המוגדרות בחוק). יתר על כן, ההצעה פוגעת בהסדריה השונים בזכותו או כבודו של הפרט בשל שימור כוח עודף בידי המדינה. כך לדוגמא, למי שמבקש להצטרף למסלול התמורות אין שום יכולת אפילו להשמיע את עמדתו ביחס למיקום וטיב הקרקע שתנתן לו, לא כל שכן לבקש כי בהליכי היישוב מחדש תשמר קהילת המגורים הקיימת שלו (על קשרי המשפחה שלה). בחירה במסלול התמורות היא ללא אפשרות חזרה על אף שאין התובע יודע מראש מה ינתן לו. בנוסף, הצעת החוק מענישה שותפים בחלקה על התנהגותם של חבריה – אם שניים שותפים בחלקה ואחד ביקש שלא להצטרף למסלול התמורות עשויה להפגע התמורה הקרקעית של חברו. לבסוף, ההצעה קובעת כי בתום תקופת ההסדרה ימחו למעשה כל תביעות הבעלות שלא הוסדרו, אם התובעים לא הודיעו על בחירתם (במסלול התמורות או במסלול ההסדר בבית המשפט), על אף שהמדובר בתביעות שהוגשו לפני למעלה משלושים שנה ומחובתה לפי דין של המדינה להביאם לבירור שיפוטי במקרה של מחלוקת.
נדמה על כן כי ההצעה מבוססת על חשש מפני השתלטות בדואית על קרקעות הנגב. בשל חשש זה מאמצת ההצעה כלים וסמכויות חריגים בקשיחותם. ואולם מדובר בחשש מופרז ביותר, אשר מעלה חשד כי עוצמתו מושפעת מדעות קדומות ופסולות. כך למשל, חרף כל מה שעולה מהדיון הפומבי בעניין, הקרקעות שבמחלוקת מחזיקות פחות מ-2% בלבד משטח מדינת ישראל, שהם פחות מ-3% משטח הנגב. מעל לשני שליש מתביעות הבדואים כבר הוכרעו לטובת המדינה. יכולה הייתה להיות שעה יפה לכולנו אם את המהלך האחרון לפתרון המחלוקות הקרקעיות המועטות יחסית שעוד נותרו היתה באימוץ הסדר אשר מבטיח שימור מקיף ככל הניתן לקהילות המגורים הקיימות של הבדואים ככל שאין מניעה סביבתית או לאומית לכך; המעניק תמריצים משמעותיים למבקשים להצטרף מרצון למסלולי פשרה, ומנגד מקיים את הזכויות הדיוניות להם זכאים אזרחי הנגב הבדואים.
הכותבת היא דוקטורנטית בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרה בנושא הצעת חוק התיישבות הבדואים בנגב יפורסם בקרוב על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה.