מאמר דעה

התבוללות – בין יהדות לדמוקרטיה

| מאת:

ארגונים ואנשים פרטיים הפגינו אתמול וקראו קריאות גזעניות בפתח החתונה המעורבת של בני הזוג מיפו. האם באמת יש מי שחושב שבקנאות יוקדת ובלהט של שנאה לאחֵר ייבנה הבית המשותף הזה? מי שיוצר תודעה שבה התורה והחוק אינם מסוגלים לחיות זה עם זה משחק לידי הגדולים שבשונאי התורה.

המאמר פורסם ב nrg בתאריך 18.8.2014

בפתיחת הספר "חתונה אוסטרלית" מתארת הסופרת נאוה סמל את החוויה שלה בדרך לאוסטרליה לפגישה עם משפחתה של בת הזוג של בנה. את הטיסה מלווה קולה של אמה הנפרדת ממנה במשפט: "בשביל זה עברתי את אושוויץ? כדי שיהיו לי נכדים לא יהודים?".

פס הקול של אמה של נאוה סמל ליווה אותה (ואני הקורא, איתה) לאורך כל הספר-יומן הזה. בסופו של דבר החתונה לא התממשה, אך סמל עברה תהליך של התקשרות עם המשפחה ועם הכלה המיועדת. בחורה מקסימה, עיניים טובות ועמוקות, זרה לכל הגניום היהודי המתוח הזה ורחוקה מהמשפט הטעון כל כך של הסבתא. יש המכנים תהליך זה "נורמליות". יש המכנים אותו "נישואי תערובת". ויש המכנים אותו "התבוללות".

"התבוללות היא תופעה אנושית כללית [...] היא תהליך נפשי-תרבותי ותופעה חברתית. זהו מעבר של יחיד או קבוצת יחידים מן ההזדהות עם יחידה תרבותית, חברתית לאומית או דתית אחת להזדהות עם יחידה אחרת" (פרופ' חיים הלל בן-ששון, רצף ותמורה: עיונים בתולדות ישראל בימי-הבינים ובעת החדשה, עם עובד, 1984, עמ' 53).

התנועה הציונית סברה שהמהלך של שיבת ציון הוא חלק מהמאבק על שמירת הזהות היהודית ומניעת ההתבוללות. בשביל רוב חברי התנועה הייתה שמירת המצוות מטען עודף, משום שעצם הקיום היהודי במדינה לאומית היה אמור לשמש מגן מפני ההתבוללות.

החתונה שהתקיימה אתמול בערב בין ערבי ישראלי לבחורה יהודייה שהתאסלמה עורר באופן ברור וחותך את העצב הרגיש הזה ביחסה של החברה הישראלית לנישואי תערובת. המתח אינו רק הלכתי אלא נוגע גם בהגדרת הזהות של חברת הרוב במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. רוב אזרחי המדינה, שאינם דתיים ואינם מנהלים את אורחות חייהם על פי השולחן ערוך, מגיבים בחוסר נוחות לנישואי תערובת. על פי הגדרת הליברליזם הטהור אין מקום להתנגדות כלשהי לנישואים האלה. ואולם עצם הגדרת הזהות שלי, המשלבת את היותי יהודי נוסף על היותי אדם, מעוררת בי חוסר שקט ואי-נחת כאשר מדובר בהתבוללות של ילדיי ונכדיי.

פס הקול של אמה של נאוה סמל מקשר את חוויית ההישרדות היהודית בשואה עם חוויית הזהות היהודית במדינת ישראל. זו תודעה של "גורל יהודי", המבקש לשמר את הקשר בין חבל הטבור ליהדות שעזבנו באירופה. פס הקול של סמל, ילידת הארץ הזאת ובשר מבשרה של המהפכה התרבותית הישראלית, הוא פס קול אחר. פס הקול שלה מבקש להיות נאור ולקבל באופן שוויוני את בחירתו של הבן, אך לאורך כל הספר מזמזם בתוכה חוסר השקט הזה של אובדן האינטימיות היהודית.

מבחינת הציבור הדתי אין שאלה. התבוללות היא התבוללות. נקודה. כמו שאומר טוביה החולב ב"כנר על הגג", כשהוא נדרש להתמודד עם בחירתה של בתו להתחתן עם בחור גוי: "מצד שני... – אין צד שני"! יהודי דתי אינו מכיר שום צד שני בבחירת בני זוג שמחוץ למשפחת עם ישראל. הבחירה להתבולל מוציאה את האדם מהמשפחה. ובכל זאת המסורת ממשיכה להגדיר את בן המשפחה המתבולל בשם "ישראל": "אף על פי שחטא – ישראל הוא". לכן קמים ארגונים יהודיים המבקשים להציל את בנות ישראל מאובדן ולהוציא אותן מידי המשפחות הלא יהודיות שמאמצות אותן. ברוח זו אמר מיכאל בן ארי בהפגנה אתמול: "מורל היא אחות שלנו. באנו להציל את אחותנו".

אני מבין את הטענה ובה בעת חרד ממנה. בשם השמירה על אחותו הוא מבקש לשרוף את הבית המשותף של כל המשפחה. הבוז למילה "דמוקרטיה" מביא חלקים (קטנים, יש לומר) בציבור הדתי להבעיר אש בכל מקום שבו מתקיימת מציאות שאינה מתאימה לרוח ישראל.

אמנם ההפרעה לחתונה המעורבת אתמול לא חרגה מכללי החוק. מאות האנשים שנענו לקריאת "להבה" קיבלו את רשותה של המדינה. אך המחשבה שמותר לי לחבל ברשות הפרט החורג, על פי אמונתי, מקוד החיים הראוי, בעיניי, היא מחשבה חבלנית. היא הופכת את התורה לכזאת שאינה מסוגלת להתנהל במדינה שבה כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד. מי שיוצר תודעה שבה התורה והחוק אינם מסוגלים לחיות זה עם זה משחק לידי הגדולים שבשונאי התורה. יש כאן קואליציה נדירה של אנשים הפועלים כאילו בשם התורה עם אנשים הבזים לתורה הארכאית והחשוכה. שילוב ידיים זה מחבר שני קצוות ומאגף את חברת הרוב במדינה, שנעה על הציר של חברה יהודית המבקשת להגדיר את עצמה ברצף שבין חילוניות לדתיות.

האם באמת יש מי שחושב שבקנאות יוקדת ובלהט של שנאה לאחֵר ייבנה הבית המשותף הזה? הקיץ עובר עלינו במתח עצום. חלקו הגדול עבר בסולידריות פנימית ובגילויים גדולים של אחווה. המשפחות שפגשתי בניחומי אבלים ובביקורי חולים, מכל גוני החברה הישראלית, לא ביטאו את השנאה הזו ולא את הקנאות הזו. פגשתי יהודים בעלי עמוד שדרה חזק, המבקשים לראות כאן בארץ ישראל חברה יהודית של צדק ושל צדקה. כדאי לנו להתרכז בָּעיקר ולא לתת לקצוות להשתלט על השיח הציבורי. הבית הזה יקר מדי ואין נתונה לנו החירות להשתחרר מהשמירה עליו.