אזריה אינו איש השנה

אלפי מילים נכתבו סביב הוויכוח שהמשפט הצית בשאלה האם ראוי להעמיד לדין חייל שירה במחבל מנוטרל גם אם ידע שאינו מהווה עוד סכנה. התבטאויות כמעט חסרות תקדים נשמעו מצד בכירי מערכת הביטחון והפוליטיקה ומעל לכל ריחפה שיחת טלפון אחת בין ראש הממשלה להורי החייל. זהו איננו סיפור על אלאור אזריה עצמו. זהו סיפורה של החברה הישראלית כולה.

עם פרוס השנה החדשה התבקש עם ישראל, כמיטב המסורת, לבחור את אנשי ואירועי השנה שלו. באופן לא מפתיע משפטו של אלאור אזריה נמנה ברשימות אלה כמועמד מוביל לתואר. מהעיתון מקור ראשון (המזוהה עם המגזר הדתי-לאומי) שהציב תמונה בגודל מלא של אזריה על שער המגזין "דיוקן" של ערב ראש השנה, תחת הכותרת "איש השנה תשע"ו" ועד לשאר המצעדים שכולם עסקו בפרשה ובחייל.

אין ספק כי אירוע הירי - כמו גם משפטו המסוקר - של אזריה מהווה את אחד המקרים המשפיעים ביותר שידעה החברה הישראלית בשנה האחרונה. אלפי מילים נכתבו סביב הוויכוח שהמשפט הצית בשאלה האם ראוי להעמיד לדין חייל שירה במחבל מנוטרל גם אם ידע שאינו מהווה עוד סכנה. התבטאויות כמעט חסרות תקדים נשמעו מצד בכירי מערכת הביטחון והפוליטיקה ומעל לכל ריחפה שיחת טלפון אחת בין ראש הממשלה להורי החייל. זהו איננו סיפור על אלאור אזריה עצמו. זהו סיפורה של החברה הישראלית כולה.

ואכן, אירוע השנה הישראלי חשף יותר מאשר ויכוח ציבורי נקודתי על טוהר הנשק. הוא חשף את המקום שאליו שימוש היתר בצמד מילות הקסם "צרכי ביטחון" עלול לדרדר את החברה, ואת דקותו של קרום הדמוקרטיה המתבקשת להצניע עצמה כל אימת שצמד זה מאיים להרים ראשו. הדבר נכון גם כאשר מדובר בהריסת בתי משפחות מחבלים, או במעצרים מנהליים (של אנשי ימין ופלסטינים כאחד. עומק הזעזוע הציבורי מההאשמות המופנות כלפי מי שחשוד שירה במחבל מנוטרל חשף אמת זאת ביתר שאת.

מעל דינמיקה כזו מרחפת סכנת שחיקה מוסרית. כזו המשאיר אחריה חברה נטולת ערכי ליבה אשר מתירה עוולות בשם הפחד ומפנה עורף למחויבותה לנורמות הומניות בסיסיות. מאבק בטרור אינו דומה למלחמה מסורתית שבה קיימת נקודת פתיחה ברורה ורגע סיום ברור. המלחמה בטרור היא מלחמת התשה מתמשכת אשר מעבר לאיום הפיזי בה היא מבקשת להילחם, היא נושאת גם במאבק על חוסנה של החברה האזרחית. על יכולתה לעמוד איתן מול איומיהם של ארגוני הטרור בלא שהיא מוותרת על ליבת הערכים אשר חרתה בעצמה על דגלה. ככזו, במקביל לחזית הצבאית, היא נערכת גם בחזית האזרחית ובחזית הבינלאומית, ובעתות מסוימות המאבק בחזיתות אלה הוא המאבק המרכזי. לכן גם אם מחבל הרוג הוא הישג הכרחי בחזית הצבאית, שבוי הרוג הוא כישלון מסוכן בחזית האזרחית ובוודאי שבחזית הבינלאומית.

חברה שאינה דורשת להבין מהם אותם צרכי ביטחון שבגינם מותר כמעט הכל, היא חברה שנכנעה לטרור ולשחיקה שהמית עליה, והגמישה בפניו את ערכיה שלה. משפטו של אלאור אזריה והסערה הציבורית שקמה בעקבותיו חשפו פעם נוספת כיצד הופכת החברה הישראלית לחברה שבה הרמטכ״ל ואלופי הצבא נתפסים כלא רלבנטיים ואמות המוסר אותן הם מבקשים לקדם נתפסות כמנותקות מהמציאות וככאלו שאבד עליהן הכלח.

דוגמא מאלפת לתפיסה זו באה לידי ביטוי בסרטון שהופץ באתר סרוגים ובו מוצגים חוקרים ממכון הרטמן כמי שחותרים תחת ביטחון המדינה בעודם מחנכים להימנעות מפגיעה באזרחי האויב גם במחיר של ויתור על משימות צבאיות ואף במחיר של הטלת סיכון על חיילי צה"ל. זאת על אף שציטוטי החוקרים בסרטון משקפים את הנורמות המוסריות המקובלות והנדרשות גם לפי ערכי צה"ל עצמו.

גם בלא להיכנס לשאלת "הכיבוש המשחית", אי אפשר להתעלם מהמציאות הבלתי אפשרית שכפינו על עצמנו בחברון. מציאות שבה ההבחנה בין טוב ורע, מותר ואסור, הולכת ומטשטשת, שבה הקוד האתי שניסח צה״ל לעצמו מאותגר על בסיס יומיומי בקונפליקטים אינסופיים. אזריה כמובן אינו צריך להישפט על קיומה של מציאות זואך דווקא הקמפיין המתלווה למשפט חושף את השחיקה המוסרית. זו שבחסותה סביר לטעון בשדה המשפטי כפי שעשה האלוף עוזי דיין, שגם אם הנאשם לא חש סכנה לחייו עת ירה במחבל, הרי שהוא אינו הראשון לעשות כך, ואדרבא – זוהי הפעולה המתבקשת עליה יש להורות ואותה יש ללמד. וזו שבגינה בשדה הציבורי אין כלל שאלה מדוע נורה המחבל והדרישה, הנתמכת בקריאתו לאחרונה של שר החינוך, היא אחת- "לשחרר את הילד".

הקלות שבה מנופפים בקלף הג'וקר של ביטחון המדינה ומכפיפים בפניו עקרונות מוסר בסיסיים, הופכת אותנו לחברה שמפסידה במאבקה בטרור, ולא לכזו היכולה לו. בחירתו של אזריה נסמכה אמנם לראש השנה, אבל נדמה שהיא מתאימה יותר לערב יום כיפור בו נוהג העם היהודי להתבונן במראה ולשאול עצמו האם לילד הזה פיללנו?