סרבנות ציונית דתית - אתגר אמתי או מדומה?
בשנה האחרונה שוב נשמעים קולות של חיילים וקצינים שהמוכנות לסרב פקודה עולה מהם. לקראת יום העיון בנושא סרבנות, מחאה וחברה שנערך ב-7 באפריל 2010, משה הלינגר מבקש לשרטט את המגמות הפוליטיות-חברתיות של הסרבנות מימין וטוען כי לראשונה בתולדותיה ניצבת החברה הישראלית בפני אתגר אמתי בכל הנוגע לבני הציונות הדתית.
ראשית ברצוני להדגיש כי במאמר זה איני מתכוון להציג באופן מסודר ושיטתי את עמדתי האישית בסוגיות הנידונות כאן, אלא לנסות לשרטט מגמות חברתיות- פוליטיות ולומר דברים אחדים על משמעותן.
למן תחילת הסדרי הביניים בין ישראל למצרים בשנות השבעים של המאה העשרים, דרך הסכמי קמפ דייוויד ופינוי יישובי חבל ימית בתחילת שנות השמונים, תהליך אוסלו בשנות התשעים, יוזמת ההתנתקות ב-2005 ופינוי עמונה ב-2006, חזרו ונשמעו קולות של רבנים, הוגים ופובליציסטים במחנה הציוני הדתי שקראו לסרב פקודה. בהקשר זה ראויים לציון שני היבטים:
א. ההנמקות לסירוב היו בדרך כלל דתיות-הלכתיות ואידאולוגיות, והתמקדו בכך שאין לפנות את שטחי ארץ ישראל ולמוסרם לידי שלטון זר. אף כי מדי פעם בפעם חדרו לשיח גם טיעונים מהשפה הדמוקרטית נגד פינוי בכפייה של אזרחים מיישוביהם והרס אותם יישובים, אלה לא היו הטיעונים המרכזיים.
ב. הקריאות לא היו אפקטיביות. חששותיהם של רבים מכאן ותקוותיהם של רבים מכאן לא עמדו במבחן המציאות, ובני ובנות הציונות הדתית הוכיחו בהמוניהם כי בסופו של דבר הם נאמנים לסמכותה של המדינה, ולא לזו של רבנים חשובים ככל שיהיו.
לאחרונה דומה כי בשני היבטים אלה חלו שינויים, וכי שינויים אלה קשורים זה בזה. בשנה האחרונה שוב נשמעים קולות של חיילים וקצינים שעולה מהם המוכנות לסרב פקודה, אם תינתן, לפנות יישובים ביהודה ושומרון. כיום דומה שאין על הפרק מהלך מדיני כולל שכרוך בפינוי התנחלויות ביהודה ושומרון, גם אם כחלק מארגון מחדש בתוך גושים, אבל דומה שאם תינתן פקודה שכזאת, לראשונה נראה סרבנות ציונית דתית בקנה מידה רחב בהרבה משראינו בעבר. יתרה מזאת, נראה שהפעם משקלן של ההנמקות הדמוקרטיות בטיעוניהם של הסרבנים הציונים הדתיים יהיה גדול מתמיד, והנחת העבודה של כותב מאמר זה היא שדווקא ההנמקות הדמוקרטיות יצמצמו את החסמים בפני סרבנות שניצבו עד כה בדרכו של הצעיר הציוני הדתי המשרת בכוחות הביטחון.
כמה תהליכים חברתיים משולבים בשינוי חשוב זה. ראשית יש לציין את הטראומה העמוקה שהותירה ההתנתקות במחנה הציוני הדתי בכלל ובדור הצעיר בפרט. התחושה כי הציונות הדתית בעצם "שיתפה פעולה" עם ממשלת הליכוד בהנהגתו של אריאל שרון משותפת לרבים במחנה זה. רבים חשים נבגדים על שהרבנים ואישי הציבור הבולטים בציונות הדתית קראו לאמץ גישה "ממלכתית" של מחאה חריפה והתנגדות פסיבית, ובכלל זה שללו גילויי סרבנות ובוודאי גילויי אלימות כנגד אנשי כוחות הביטחון המפנים. הקשיים הרבים בכל תחומי החיים שהמפונים מתמודדים עמם - מקומות המגורים, הרס המשפחות, המשברים הכלכליים ועוד - כל אלו רק מגבירים את הכעס הרב על שהציונות הדתית לא מנעה את התהליך על ידי מאבק חריף בהרבה. אין זה משנה שלאמתו של דבר אין בכוחה של הציונות הדתית למנוע בעצמה תהליכים מסוג זה. לענייננו חשובה התודעה הסובייקטיבית כי אולי ניתן היה לעשות הרבה יותר. שיעורם הגדול של בני הציונות הדתית ביחידות הקרביות רק מחזק את התחושה כי החשש מפני גל של סרבנות שישטוף חלקים נכבדים של מחלקות, פלוגות וגדודים אולי ימנע את השימוש בצה"ל לשם פינוי עתידי של יישובים.
שנית יש לציין את תהליכי הדמוקרטיזציה במחנה הציוני הדתי המתבטאים בין היתר במעמד האישה, בזכויות הילדים וביחסים הפתוחים יותר ודיאלוגיים של בני הדור הצעיר עם רבניהם. דמוקרטיזציה זו גם באה לידי ביטוי באימוץ נימוקים דמוקרטיים בשיח הסרבנות, שניים מהם בולטים במיוחד: (א) גירוש אדם מביתו - לעתים לאחר שחי בו יותר משלושים שנה ובו גידל ילדים ואף נכדים - הוא פגיעה קשה ביותר בזכויות האזרח היסודיות; (ב) צבא הגנה לישראל כשמו כן הוא: צבא שמטרתו להגן על אזרחי ישראל ולא לגרש אזרחים מבתיהם. זהו מהלך אנטי-דמוקרטי מובהק.
ככל שהנמקות אלה הולכות וקונות להן אחיזה בקרב בני הדור הצעיר הציוני הדתי, כך הן מוסיפות קומה חשובה להנמקות ההלכתיות והאידאולוגיות הישנות, שהדגישו את קדושת ארץ ישראל ואת האיסור למסור יישובים יהודיים לידי נוכרים. כל אלה כמובן חוברות להנמקות הביטחוניות שלפיהן הסירוב רק מגן על המדינה, שכן אולי בכוחו למנוע פגיעה קשה ביותר בביטחונה על ידי מסירת שטחי ארץ לאויביה. חשוב לציין כי אם נכנסים לעובי הקורה של המחשבה הדמוקרטית הליברלית שתי הנמקות אלה בעייתיות ביותר, והן מוצגות לא אחת מפי הוגים ופובלציסטים שאינם מבינים את טיבו של משטר דמוקרטי ליברלי ואת עולמו הערכי, אך דיון זה חורג מענייננו כאן.
ובאשר לסוג הסירוב, כאן מסתמנים שלושה כיוונים מרכזיים: (א) סרבנות אזרחית מלאה; (ב) סרבנות מצפונית; (ג) השתמטות ממילוי משימות מסוימות. ראוי להרחיב במקצת על כל אחת מאפשרויות אלה.
א. סרבנות אזרחית מלאה: כאן מדובר ביחיד או בקבוצה שמצהירים בגלוי שלא יבצעו פקודה. יתר על כן, ההצהרה הפומבית היא כלי הכרחי בניסיון להשפיע על דעת הקהל כדי להילחם במגמה הנראית לסרבנים מסוכנת. כאמור למעלה, נראה כי בעתיד יהיו גילויי הסרבנות האזרחית הפומבית רבים מבעבר.
ב. סרבנות מצפונית: כאן מדובר בסרבנות אישית ושקטה. הסרבן אומר למפקדיו כי אינו יכול לבצע את המשימה, שכן היא נוגדת את עיקרי אמונותיו ואת מצפונו. אין מדובר בניסיון להשפיע על החברה, אלא בתחושה או באמונה אישית. בעולם הדמוקרטי מקובל לנסות להקל על סרבני המצפון מתוך הנחה שמספרם בדרך כלל אינו רב, הם אינם קוראים תיגר על החברה ובייחוד משום הרגישות הרבה של התפיסה הליברלית לערכים של חופש המצפון והאמונה. הבעיה תהיה אם ניתקל במקרים רבים של סרבנות מצפונית, ועוד יותר אם זו תהיה משותפת לקבוצות גדולות.
ג. הימנעות מקיום מטלה: יש ממש בדעה כי אם תינתן פקודה לפנות יישובים, חיילים רבים ינסו "להוציא גימלים", כלומר יציגו עצמם כחולים ובדרך זו ינסו להימנע מקיום המטלות. השתמטות זו אינה סרבנות גלויה, אלא "אפורה", ורבים מרבני הזרם המרכזי במחנה הציוני הדתי, גם אלה השוללים גילויי סרבנות אזרחית פומבית, מאשרים סוג כזה של סרבנות. ייתכן כי תגובה מסוג זה תהיה השכיחה ביותר, וביחידות שבהן מספרם של בני הציונות הדתית גדול במיוחד היא תקשה מאוד לבצע את המשימות. חיזוק לאפשרות זו היא הטענה שבשנים האחרונות רבים מקרב הציבור החילוני השמאלי מוצאים דרכים להשתמט משירות צבאי קרבי. בעניין זה אמנם אין אומדנים סטטיסטיים, אבל ייתכן שלצד סיבות אישיות נהנתניות, לחוסר הרצון להשתתף בפעילות מבצעית רגילה - שבדור האחרון עיקרה משימות שיטור בשטחי יהודה ושומרון - יש גם סיבות אידאולוגיות לא מוצהרות.
דומה אפוא כי לראשונה בתולדותיה החברה הישראלית ניצבת בפני אתגר אמתי בכל הנוגע לבני הציונות הדתית. האתגר גדול עוד יותר למחנה הציוני הדתי עצמו, שמתחילת דרכו - עוד בזמן תנועת "חובבי ציון" בשנות השמונים של המאה התשע עשרה - דגל בשיתוף פעולה עם עוברי עבֵרה חילונים למען אחדות עם ישראל וגאולת העם. שיתוף פעולה זה התקיים ביתר שאת לאחר הקמת המדינה, אף שהמדינה הייתה בעיקרה חילונית ועל הציבור הציוני הדתי היה להסכים לפשרות קשות כדי לאפשר את קיומם של החיים המשותפים. סרבנות תפגע אפוא קשות ביסודות המרכזיים ביותר של התפיסה הציונית הדתית.
ונקודה נוספת לסיום. מאז מלחמת ששת הימים נמנע הציבור החילוני השמאלי (למעט יחידים) מכל גילויים של סרבנות. קריאותיהם של אישים כגון ישעיהו ליבוביץ לסרבנות אזרחית כדי לשים קץ לכיבוש שטחי יהודה ושומרון ולהקמת ההתנחלויות לא נענתה, ואישים בולטים ממחנה השמאל כגון שולמית אלוני ויוסי שריד התנגדו לסרבנות בתקיפות ועמדתם נתקבלה על דעתם של רוב אנשי השמאל הציוני. ואולם אם אכן תהיה סרבנות גדולה במחנה הציוני הדתי, אפשר להניח שמצב זה לא יימשך. סרבנות שכזאת תוביל במהירות לסרבנות נגדית נרחבת, וזו תתבטא בחוסר מוכנות לשרת מעבר לקו הירוק. מכאן ועד פגיעה קשה ביותר בקיומו של צה"ל כגורם ממלכתי על-פוליטי הדרך קצרה ביותר.
ד"ר משה הלינגר הוא חבר המחלקה למדע המדינה והפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, ראש המכון לאתיקה, יהדות ומדינה בבית מורשה בירושלים וחוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.
עוד בנושא
יום עיון בנושא סרבנות, מחאה וחברה, 07 באפריל 2010
מאמרי דעה
"למי אתה מציית - לרב או למפקד?" ההתנגשות בין ערכי הדת למדינה, מאת קלמן נוימן, דצמבר 2009.
אירועים וכינוסים