מאמר דעה

מניעת חרם או מניעת ביטוי פוליטי?

| מאת:

מחר, 15.2.2011, תעלה לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת הצעת החוק למניעת חרם. ההצעה קובעת כי מי שיוזם או מעודד הטלת חרם על ישראל (ובכלל זה ההתנחלויות) או מעודד חרם כזה צפוי לתביעות אזרחיות ופליליות. מרדכי קרמניצר ושירי קרבס טוענים כי הצעת החוק פוגעת קשות בחופש הביטוי ומיועדת להשתיק ביקורת נגד הממשלה. קראו את מאמרם.

כיצד מתמודדים עם ביקורת? מקשיבים, מתווכחים, מתנצחים, לעתים אפילו מסכימים שיש בה משהו. למקצת חברי הכנסת ה-18 של מדינת ישראל שיטה אחרת להתמודד עם ביקורת: השתקה. בהתאם לגישה זו קבוצת חברי כנסת מקדמת בחודשים האחרונים שלל הצעות חוק שתכליתן למנוע באמצעות כפיית החוק  ביטויים שונים של ביקורת על המדינה או על מדיניות הממשלה: החל בהצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת התנהלותם ומקורות מימונם של ארגוני זכויות האדם, דרך הצעת החוק האוסרת את ציון הנכבה הפלסטינית, וכלה בהצעת חוק העמותות, האוסרת לרשום עמותה (ומאפשרת לפרק עמותה קיימת) בגין מסירת מידע בדבר ביצוע פשעי מלחמה.

ממש בימים אלה מקדמים 25 חברי כנסת את הצעת חוק איסור הטלת חרם, התש"ע-2010. על פי הצעת החוק מעתה ייאסר ליזום, לעודד ואף לסייע להטלת "חרם" על מדינת ישראל. ומהו אותו "חרם על מדינת ישראל"? לפי נוסח הצעת החוק מדובר בכל "חרם המוטל על אדם מחמת קשריו עם מדינת ישראל או עם אזור הנמצא בשליטת מדינת ישראל". תכליתה המוצהרת של ההצעה "להגן על מדינת ישראל בכלל ועל אזרחיה בפרט מפני חרמות אקדמיים, כלכליים ואחרים". המטרה ברורה: מניעת חרמות כלכליים נגד תוצרת השטחים ומניעת חרמות אקדמיים, חברתיים או אחרים העלולים להוציא את ההתנחלויות ואת המשך פיתוחן והרחבתן אל מחוץ לקונצנזוס. מעתה, לנוכח הקריאות הקיימות להטלת חרם על תוצרת ההתנחלויות למשל, מי שיודיע בפומבי על אי נכונותו לקנות יין שיוצר ביהודה ושומרון, יסתכן בפיצויים אזרחיים על סך 30 אלף ש"ח ללא הוכחת נזק ובקנס פלילי של עד 150 אלף שקלים. אמן שיסרב להופיע מעבר לקו הירוק יסתכן בפשיטת רגל, וכך גם  סופר שיודיע על הימנעות מחתימה על ספריו במרכז תפוח או סתם אזרח מן השורה שיביע תמיכה בפעילות מחאה כזאת בסטטוס שלו בפייסבוק.

הצעת החוק כוללת גם הוראת תחולה רטרואקטיבית, הקובעת כי מי שיזם או עודד חרם או סייע לו בשנה שקדמה לחקיקת החוק - חזקה עליו שהוא ממשיך ויוזם או מעודד חרם כזה גם לאחר החקיקה. תחולה רטרואקטיבית זו - של חקיקה פלילית - מנוגדת לעקרון החוקיות שלפיו יש להקדים אזהרה לענישה. החזקה שבהצעה גם אינה משכנעת. מדוע יש להניח כי ברוב המקרים מי שפעל בדרך מסוימת כשהייתה מותרת, ימשיך לעשות כן גם לאחר שהוטל עליה איסור חוקי? אין זאת אלא שמציעי החוק משתוקקים "לבוא חשבון" עם אנשים מסוימים שמעשיהם בעבר או בהווה אינם מקובלים עליהם, ולהענישם על מעשים אלה- המותרים בשעת עשייתם.

גם מי שמתנגד בכל מאודו לחרם שכזה, או לשימוש בחרם ככלי מחאה באופן כללי, ומבקש להילחם בו ולהתנגד לו - אינו רשאי במדינה דמוקרטית להפוך דרך מחאה זו לעברה פלילית. העובדה שתוכן מסוים או דרך מסוימת של מחאה אינם נראים לנו, ואף אם אנו מתנגדים להם בחריפות, אינה יוצרת כשהיא לעצמה עילה להטלת איסור עליהם. בדמוקרטיה הדרך להתמודד עמם היא במסגרת השיח הציבורי, ולא באמצעות כפייה מכוח חוק. בהקשר זה יש לזכור כי גם כיום לא כל "חרם" נהנה מהגנתו של החוק הישראלי: כך למשל במקרים מסוימים חרם הפוגע בשמו הטוב של אדם, חרם שיש בו הסתה לגזענות או חרם הפוגע בדיני ההגבלים העסקיים, עלול להוות עוולה אזרחית או אף הפרה של איסור פלילי. הסדרים אלה משקפים איזונים עדינים בין העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של חופש הביטוי והמחאה ובין ערכים אחרים הראויים להגנה משפטית במדינה דמוקרטית. לעומת זאת, האיסור הגורף על "חרמות" באשר הם מביא ליצירת הסדר בלתי מידתי ובלתי מאוזן, המזניח במפגיע את חשיבותה הרבה של מחאה ציבורית בלתי אלימה ואת מעמדו המרכזי של חופש הביטוי.

כסימוכין להצעתם נשענים מנסחי ההצעה ותומכיה על "החקיקה האמריקנית". אלא שהחוק האמריקני אינו דומה לחוק המוצע. החוק האמריקני, משנת 1979, נועד לקדם סחר בינלאומי ללא הפליה ולהתנגד להגבלות סחר. הוא נחקק על רקע החרם הערבי נגד מדינת ישראל והרצון שלא לשתף פעולה עם חרם כלכלי מסוג זה, שמקורו בדה-לגיטימציה של ישראל, על רקע פגיעתו בסחר החופשי ובעקרון השוויון. בתמצית, החוק אוסר על חברה אמריקנית לשתף פעולה עם חרם של מדינה כנגד בעלת ברית של ארצות הברית. ואולם הוא אינו מאפשר למנוע "חרם" באשר הוא, וודאי שלא חרם אקדמי או חברתי נגד השלטון או מדיניותו. החקיקה האמריקנית אינה מאפשרת להטיל עיצומים על כל מי שמטיל "חרם" - כלכלי, אקדמי או אחר - נגד ארצות הברית או אזרחיה. היא גם אינה מאפשרת לרדוף רדיפה פוליטית או למנוע התנגדות אזרחית למדיניות כזו או אחרת של הממשל בארצות הברית. גם מדינות אחרות שיש בהן הוראות חוק המגבילות את השימוש בסנקציות כלכליות (כגון צרפת או גרמניה) אינן אוסרות באופן גורף את השימוש בכלי של "חרם" - אלא מבקשות למנוע שימוש מסוים בו: שימוש כלכלי בחרם באופן הפוגע בדיני ההגבלים העסקיים או באופן היוצר הפליה אסורה המנוגדת לעקרונות הסחר החופשי. בעולם הדמוקרטי אין אפוא תקדים לאיסור כה גורף.

ההצעה מעצימה - ללא סיבה טובה - את כוחם הדל של מתי המעט בציבוריות הישראלית הקוראים להטיל חרמות. במקום לסייע להדוף את המתקפה נגד ישראל, הצעת חוק זו עלולה להגביר את בידודה של המדינה, את הביקורת המושמעת כלפיה בעולם ואת הניכור של הקהילה הבינלאומית כלפיה. מסע הדה-לגיטימציה הפנימי - בחסות החוק - נגד מבקרי השלטון בישראל עלול לספק רוח גבית למסע הדה-לגיטימציה הבינלאומי נגד ישראל. 


פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה.
עו"ד שירי קרבס היא עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ועמיתת מחקר באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית.