ליל הזהות היהודית
סביב שולחן ליל הסדר עתידים להסב כ- 85% מהיהודים בישראל. זהו מספר מדהים: ההשתתפות הציבורית בכל עניין – הצבעה בבחירות, התגייסות לצבא, תשלום מיסים, אכילת מנגל ביום העצמאות או צפייה בפיינל-פור - נופלת בהרבה. ליל הסדר נותר פרה קדושה אחרונה בעדר המוסכמות הישראלי, שנשחט זה מכבר.
חשיבותו של ליל הסדר בהיותו רווי אלמנטים מעצבי זהות לאומית. פעם בשנה אנו חוזרים למקורות החוויה הלאומית; אל הסיפור הקולקטיבי המעצב. "יציאת מצרים" תהדהד בכל בית בגוף ראשון רבים: אנחנו יצאנו ממצרים; לא רק אבותינו הקדומים. ליד השולחן נרקם מחדש המכנה המשותף לקבוצה הלאומית היהודית.
הזהות הלאומית, שההגדה מבקשת לבנות, מותקפת כיום משני כיוונים מנוגדים: מצד אחד, גלגלי הגלובליזציה דוחקים את האנושות להאחדה של זהויות. מכבשי הייצור הרב-לאומיים מוחקים גבולות פוליטיים ופורצים כלכלות לאומיות; תרבות ההמונים מרדדת מסורות לאומיות ומטשטשת טעמים ייחודיים; הטכנולוגיות המתקדמות מקטינות את העולם ומשטיחות אותו. כולנו נוצרנו, לכאורה, באותה מטבע.
מצד שני, הזהות הלאומית מותקפת על ידי כוחות מפצלים, מרסקים. בעולם פוסט-מודרני, שבו מככב האינדיבידואל, זכויות האדם קודמות לזכויות הקבוצה; האוטונומיה האישית חשובה ממסגרת ההשתייכות; הרצון הפרטי גובר על המחויבות כלפי הכלל; ה"אני" מאפיל על ה"אנחנו". בעולם שכזה הנרטיב הלאומי נשחק, וכמוהו גם ההעדפות הערכיות והתרבותיות הייחודיות לקבוצה.
כל השנה אנו משייטים במים הסוערים של העולם הגלובאלי והפוסט-מודרני. בליל הסדר אנו שבים לנמל הבית של הזהות היהודית ומצטיידים שלל רב:
בפתח הערב אנו מחדשים את האחריות החברתית. "הא לחמא עניא ... כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח" - כל מי שרוצה או נזקק, מוזמן להצטרף לשולחן הסדר. בעולם גלובלי ופוסט-מודרני אין מחויבות כלפי האחר. בעולם יהודי, שבו יש חשיבות לקולקטיב, העני הוא לא רק פרט, אלא אח, המתקבל בחיבוק אל האינטימיות שבסעודה המשפחתית. ישראל הניאו-ליבראלית – שבה רמת אי-השוויון בהכנסה היא מהגבוהות בעולם - זקוקה לתזכורת זאת.
החברות בקבוצה איננה מסתכמת רק בהשתייכות לגזע, אלא גם במחויבות אישית לדרך חיים קונקרטית. "כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע..." וכל אחד מהם מקבל יחס שונה, מתאים לו. ההגדה איננה מפרשת מיהו החכם ומיהו הרשע; אנו רשאים להתווכח על הגדרת הטוב והרע. אך ההגדה קובעת שיש "חכם" ויש "רשע", היינו: קיימות אמות מידה ערכיות ומוסריות שעל פיהם עלינו לשפוט את המציאות. ישראל הפוסט-מודרנית – שבה החוק הוא הצעה בלבד, אידיאולוגיה היא מילה גסה, והחיים הציבוריים הם ספין מתמשך – זקוקה לתזכורת זאת.
הזהות היהודית מתקיימת תחת איום מתמיד. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו.. שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו..". כך בגלות וכך בריבונות. משפחת העמים, המשפט הבינלאומי והסכמים רב-צדדיים – חשובים מאד. אך בסופו של היום ההבטחה האמיתית להמשך הקיום היהודי לא תמצא שם. ישראל, שמתעצמים בה כוחות פוסט-ציוניים השואפים ל"מדינת כל אזרחיה", זקוקה גם לתזכורת זאת.
דורות קודמים של יהודים נהנו משירותיה של מראה ממורקת, ששיקפה בחדות את ה"אנחנו" הקולקטיבי. הגלובליזציה המאחדת, והפוסט-מודרניזם המפצל, מבקשים לנפץ את המראה לרסיסים. ההסבה לשולחן הסדר היא תגובת-נגד: חידוש הברית הלאומית של קולקטיב סולידארי, ערכי וייחודי.