כן להשתלבות, לא לחינוך מחדש
בפן החיצוני, הציבור החילוני אינו מוכן לקבל עוד את ההתנהלות החרדית. הדרישה לשוויון בנטל איננה אלא סימפטום למחאה כנגד ההתבדלות של הציבור החרדי שאינו משחק את המשחק הישראלי. לראשונה זה שלושה דורות, ההנהגה החרדית מוצאת את עצמה לכודה בתנועת מלקחיים, פנימית וחיצונית. נדרש שינוי.
הדור השלישי של החרדיות הישראלית נמצא בנקודת שבר פנימית וחיצונית. פנימית: הלחץ בציבור החרדי עולה. הדרישה ללימוד בלתי פוסק הדנה את המשפחה כולה לחיי עוני וסגפנות אינה מתאימה לכולם. אך מן הצד השני, מרבית החרדים כלואים בתוך מסגרת שאינה מאפשרת להם יציאה. הם חסרי כישורי חיים, אינם דוברים "ישראלית", ויציאה אל הפרהסיה הישראלית תדיר אותם מהנורמה המקובלת.
בפן החיצוני, הציבור החילוני אינו מוכן לקבל עוד את ההתנהלות החרדית. הדרישה לשוויון בנטל איננה אלא סימפטום למחאה כנגד ההתבדלות של הציבור החרדי שאינו משחק את המשחק הישראלי. לראשונה זה שלושה דורות, ההנהגה החרדית מוצאת את עצמה לכודה בתנועת מלקחיים, פנימית וחיצונית. נדרש שינוי.
והשינוי אכן מתרחש. אולמות האקדמיה מלאים בנשים וגברים חרדיים הלומדים בנפרד על ברלין וקאנט, גאוס ופיתגורס. אף מסלולי הצבא והשירות האזרחי מתמלאים באברכים העושים את דרכם מדי יום במדי צה"ל אל התפקיד שהממלכה הועידה להם.
אולם הרחוב החרדי (הפרט והקולקטיב) חש מאוים מהממשלה הנוכחית ומהשיח הנלווה לה. ריבוי סוגיות הליבה על סדר היום, שינוי הססטוס-קוו והפגיעה בציפור הנפש החרדית – חינוך הילדים, כל אלו דוקרים את חוט השדרה החרדי. ידויק: אף הקיצוץ בתקציב כואב מאוד, אך הוא נתפס ככורח וכהחלטה הַדִירָה ולא כמלחמה על דת. אולם הדרישה מהחרדים לשנות את אורח חייהם והשקפתם, נוגעת בעצבים החשופים ויוצרת נוגדני התקפדות.
האזרח החרדי אינו יכול להתחמק מן התחושה שהדרישה החברתית להשתלבות איננה אלא מסווה לחינוך מחדש של החברה החרדית, תוך ניסיון לגרום לחלק מהציבור החרדי לשנות את אורחות חייו ולהפוך את החלק האחר ללא נורמטיבי (תרבותית, משפטית וחברתית).
כזה הוא לדוגמא השיח המבקש לאסור את ההפרדה המגדרית, במובחן מהשיח המוצדק המבקש למנוע הדרה וביזוי. ראוי לציין: הנורמה החרדית המושרשת הינה הפרדה מוחלטת בין בנים ובנות. צעיר חרדי לא ישוחח שיחת חולין עם מי שאיננה משבעת קרובותיו פלוס סבתא. אין בכך כל הדרה, אלא הפרדה הנובעת מתפיסה הלכתית נוקשה. הדרישה למנוע את ההפרדה המגדרית בתואנה כי היא מדירה ומבזה נשים, מוטעית. היא מבקשת לכפות את אורח החיים המערבי והמתירני על אוכלוסייה הדוגלת בשמרנות יתירה, תוך עירוב של מין בשאינו מינו.
האם אכן חשוב לשמר את ההפרדה המגדרית במוסדות המתווכים בין החרדיות והישראליות (צבא, אקדמיה)? זוהי שאלה משמעותית שדורשת הבנה רבה בתרבות החרדית ובהלכה היהודית. יש להצר על השגגה שיצאה מהיועץ המשפטי לממשלה, שאימץ מסקנות דוח העוסק בנושא, מבלי שמחברי הדוח והיועץ המשפטי לממשלה עצמו האזינו לעמדה החרדית. ראוי אף להצטער על עמדות שונות שמביעים אנשי אקדמיה המתנגדים להפרדה במוסדות הלימוד, תוך שהם אינם מבחינים בין הפרדה מותרת להדרה אסורה.
את שילוב החרדים בכלכלה הישראלית ניתן להגשים רק על ידי יצירת אקלים תרבותי נוח להשתלבות. זה לא יושג בדרכים המנוגדות לאורח החיים החרדי ובהיעדר שיח מחבק. הדרישה להביא לשילובה של האוכלוסייה החרדית בישראליות, מחייבת ויתורים משמעותײם לא רק מצד החרדים, אלא גם מהצד הישראלי. היא מחייבת פתיחות במקום התנשאות והכלה במקום התנצחות. יש לזנוח את הפטרונות הישראלית הטיפוסית לחינוך מחדש ולתיקון דפוסי חייהם של החרדים, ולעסוק במקום זאת בייצור כלים לשילובם תוך כדי הכלה וכיבוד השוני.
המאמר פורסם ב"דה מרקר" בתאריך 8.7.2013