יום העיתונות החופשית הבינלאומי
בעיות של רדיפה אחר עיתונאים או חוקים מגבילי ביטוי הן רק חלק מהבעיות של התקשורת בישראל. סוגיות לא פחות מהותיות הן: שמירה על איכות העיתונות והסטנדרטים המקצועיים כשהבעלות על גופי התקשורת נמצאת בידי בעלי הון, התפקוד האתי והמקצועי של העיתונות הישראלית וסוגיית מעמדם של גופי אכיפת האתיקה העיתונאית. קראו את מאמרה של תהילה שוורץ אלטשולר.
האסיפה הכללית של האו"ם הכריזה בשנת 2008 על השלישי במאי כיום העיתונות החופשית הבינלאומי, וזאת בכדי לקדם מודעות לחשיבות חופש העיתונות ולהזכיר לממשלות העולם את חובתן להגן על זכות בסיסית זו, המוגנת בסעיף 19 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בשנה שעברה נערך הכנס המרכזי של יום העיתונות החופשית הבינלאומי בוושינגטון הבירה, ואילו הכנס של השנה נערך בבירת תוניסיה. מה בין שתי בירות האלה? ומה אפשר ללמוד מהן לגבי חופש העיתונות במדינת ישראל?
- בשנה שעברה הסתיים הכנס בהצהרה, המכונה "הצהרת וושינגטון", הכוללת את היעדים הבאים:
- הבטחת אווירת פעילות של תקשורת פלורליסטית וחופשית מהתערבות פוליטית
- פעילות לקידום שמירה על ביטחונם של עיתונאים, בלוגרים וכל מי שמייצר ביטוי על גבי מדיה דיגיטלית
- קידום סביבה משפטית, חוקית ורגולטורית שבה יש עידוד לחופש העיתונות ואין ענישה מרתיעה ומצננת על ביטוי
קשה להגיד שמגישים ועיתונאים בכירים ברשות השידור הממלכתית שלנו יחתמו בשתי ידיים על אווירת פעילות של תקשורת פלורליסטית, לאחר שזומנו לשימועים שלפני פיטורים שלא במסגרת תוכנית הרפורמה, ולאחר שתוכניות מוערכות הכוללות "הבעת דעה" עוברות תהליך סירוס ועיקור. האם לא שמעו ברוממה על כך שעיתונות שאסור להביע בה דעה היא קרה, יבשה ומשעממת?
קשה גם לומר שעיתונאים רציניים יכולים להמשיך ולייצר תחקירים נושכים כאשר הכנסת מבקשת להעלות את סכום הפיצוי בלשון הרע לממדים מפלצתיים ממש, או חושבת לחייב כל אמצעי תקשורת או בלוגר במתן זכות תגובה בהיקף שיהפוך כל עיתון וכל פוסט לתגובתון. כל זה מבלי להזכיר הצעות חקיקה מגבילות ביטוי אחרות כמו חוק החרם וחוק הנכבה; מבלי להזדעזע מאיטיות רגולטורית באכיפה כנגד הדרת נשים בתחנות רדיו; מבלי להצביע על הגבלת חופש הביטוי של אמצעי תקשורת בערבית מתחת לשולחן ומתחת לרדאר של בג"ץ.
מצד שני, ראוי להיות כנים. המצב המשפטי הנוגע לתפקוד העיתונות החופשית בישראל איננו כה גרוע. מנגנוני ההגנה של השיטה שלנו פועלים באופן סביר. הנה כמה דוגמאות: התערבות היועץ המשפטי לממשלה בחוק החרם; התייצבות בית המשפט העליון לימין הזכות לחופש ביטוי ועיתונות בפסק דין חשוב בעניין אילנה דיין נגד סרן ר'; הסיקור הנרחב והשלישי של ניסיונות השליטה הפוליטית בשידור הציבורי.
בעיות של רדיפה אחר עיתונאים או חוקים מגבילי ביטוי - הן חשובות מאד וראויות לדיון. אבל אסור להן להסיח את דעתנו מסוגיות אחרות, שהתחוורו השנה להיות בעלות פוטנציאל השפעה על תפקודה של התקשורת בישראל. נזכיר שלוש סוגיות כאלה.
סוגיית הבעלות על אמצעי התקשורת הישראליים עלתה על סדר היום סביב ההתנצלות המבישה של חדשות ערוץ 10 בפני שלדון אידלסון, ומעוררת שוב שאלות כגון כיצד יש ליצור איזון נכון בין פרטי וציבורי בשוק התקשורת בישראל, האם בכלל ניתן להציב חומה בין הון לבין עיתון, ומהי האלטרנטיבה - תוכן ציבורי במימון שלטוני? שוק המדיה הישראלי נמצא בתנועה, וברוני המדיה המוכרים משנות התשעים של המאה העשרים נמצאים במירוץ לזכות בנתחי שוק המדיה ובלב הפריים טיים בסביבת התקשורת החדשה והמלוכדת. איך יובטחו האיכות והסטנדרטים המקצועיים כשכוחות עוצמתיים מסחריים מושכים אותם לכיוון האחר?
אל סוגיית הבעלות קשורה גם סוגיית התפקוד האתי והמקצועי של העיתונות הישראלית. אכן, בית המשפט העליון התייצב לימין הזכות לחופש ביטוי וחופש עיתונות בעניין אילנה דיין וסרן ר'. אבל, בשתי הערכאות קראו בתי המשפט לעיתונות לחדול מן ההיבריס שבו היא מצוייה ובעיקר לקיים ולציית לכללי האתיקה המקצועית העיתונאית. אכן, דרך פעילותה של המדיה בחברה סנסציונית, שבה שום דבר חוץ מאשר ההצגה איננו חשוב, והכל חייב להיות מהיר, ספקטקיולרי ושטחי, איננה מאפשרת לעיתונות לשמור על כללי האתיקה המוכרים. תופעות אלה מהוות איום על חופש העיתונות לא פחות מאשר התערבות שלטונית מגבילה. יתרה מזאת, הממצאים שהועלו השנה ביחס לכמות התוכן השיווקי בטלוויזיה ובעיתונות המקוונת מלמדים על היעדר ביסוס והטמעה של נורמות ומערכת אתית ברורה במערכות אמצעי התקשורת שלנו. כך גם הפיטורים של עיתונאים שכל חטאם היה הצטרפות לאיגוד מקצועי חדש. נראה שהצורך בדיון מחודש האם התקשורת היא מוצר צריכה ככל מוצר אחר, או שהיא ראויה למעמד המיוחד שהיא דורשת בתוך המוסדות החברתיים - הוא צורך השעה.
ולכאן מתקשרת גם הסוגיה השלישית, שהיא סוגיית מעמדם של גופי אכיפת האתיקה העיתונאית במדינת ישראל. חלק מכללי האתיקה נמצאים בתוך כללי רגולציית הטלוויזיה, וחולשת אכיפתם ניכרת. יתר על כן, המוסד הקלאסי לאכיפת כללי האתיקה העיתונאית - מועצת העיתונות הישראלית, התגלה השנה בכל הבעייתיות שלו. מצד אחד, הצטרפה המועצה כידידת בית המשפט לערעורה של אילנה דיין נגד סרן ר' והתבטאה גם בצורה ברורה ותקיפה כנגד הניסיונות לתקן את חוק איסור לשון הרע. מצד שני, בסכסוך בין ידיעות אחרונות לבין קשת, שתי ענקיות התוכן בשוק המדיה הישראלי, סירבה קבוצת ידיעות אחרונות להתייצב בפני מועצת העיתונות, דבר שגרר בסופו של חשבון משיכת התלונה על ידי קשת, בטענה שאין ממילא לצפות שידיעות תמלא אחר הוראות המועצה. השימוש במועצה רק כאשר הדבר נוח וההתעלמות ממנה במקרים אחרים הוא בלתי נסבל.
כנס יום העיתונות הבינלאומי השנה מתקיים, כאמור, בתוניסיה. המסר ברור ושקוף: תפיסת כוחה של המדיה החדשה, ובייחוד המדיה החברתית, כבעלת פוטנציאל לייצר מהפכות משנות פני קהילה, חברה, מדינה ועולם. באמצעות הגלובליות שברשת מצליח העולם המערבי לייצא את ערכי הדמוקרטיה החוצה. במובן זה, הניסיונות לשתק את הרשת כולה במדינה כמו מצריים בימיה הראשונים של המהפכה או ליצור קיר ברזל של צנזורה על הרשת באיראן או בסין, לא יצלחו לאורך זמן. מצד שני, ברור כעת כי מהפיכות חברתיות הן עניין מורכב. על אף צמיחתה של תרבות חדשה, תרבות ה-here comes everybody המבטאת את כוחם של פרטים לתקשר, להתארגן ולקדם אג'נדה חברתית ברשתות החברתיות, לפעמים מהפכות מקוונות פשוט לא מצליחות להיתרגם לפעולה אפקטיבית בעולם האמיתי, ולפעמים כתוצאה מהן יעלה לשלטון גוש רדיקלי יותר מבחינת יחסו לזכויות אדם בכלל ולחופש ביטוי ועיתונות בפרט.