חכמים, היזהרו בדבריכם!
ערעור על זכויות הציבור הערבי בישראל הינו ערעור של ערכיה של המהותיים של הדמוקרטיה. יאיר שלג מציע לרבנים ואינטלקטואלים לא לבחון את המציאות בכלים תיאורטיים והלכתיים חד-מימדיים, אלא להביט בה במבט מורכב ופתוח.
פתיחה
אשר יגורנו בא: הדמוקרטיה הישראלית וערכיה אכן נתונים להתקפה מתמשכת בחודשים האחרונים. לא מדובר בעקרונותיה הפורמליים של הדמוקרטיה; אין ערעור על עקרון הבחירות החופשיות, וגם לא על עקרון הכרעת הרוב, אבל יש בהחלט ערעור על ערכיה של הדמוקרטיה המהותית, בייחוד בכל הנוגע לזכויות הערבים בישראל. כך, למשל, מדד הדמוקרטיה האחרון, שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה לפני שבועות אחדים, גילה כי 62% מתומכי הימין, ואפילו 29% מתומכי השמאל (!), מתנגדים לשוויון זכויות בין יהודים לערבים.
בכנסת, מקום מושבם של נבחרי העם, עולות בשנים האחרונות לא מעט הצעות המבטאות בפועל, או נתפשות כמבטאות, אפליה של הציבור הערבי. הדוגמה המובהקת ביותר היא ההארכות המתמשכות של "הוראת השעה" של חוק האזרחות והכניסה לישראל, המונעת מבני/בנות זוג פלסטינים של ערביי ישראל לקבל אזרחות או תושבות ישראלית. כאן מדובר באפליה מובהקת ומפורשת של ערביי ישראל, שהרי בני זוג של יהודים (אפילו אינם יהודים בעצמם) זכאים לקבל בישראל אזרחות מידית, לפי סעיף 4א של חוק השבות. נוסף על חקיקה זו, יש יוזמות חקיקה שאף שאינן מיועדות במפורש להפלות את הציבור הערבי הן נתפשות כך: אלה הן היוזמות להצהרת נאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית מצד כל מי שיבקש להתאזרח בישראל; היוזמה לביטול אזרחותו של מי שהורשע בפעילות טרור או בריגול; והצעת החוק המאפשרת לוועדות קבלה ביישובים קהילתיים לפסול מועמדים על בסיס קריטריון של אי-התאמה חברתית, לאומית או אחרת (הצעה שמפורשת, ככל הנראה בצדק, כניסיון לעקוף את פסיקת בג"ץ שאסרה על יישובים קהילתיים לפסול מועמד ערבי).
ואם לא די בכל אלה, בעת האחרונה התפרסמה היוזמה של הרב שמואל אליהו מצפת - להחתים עשרות רבנים על כרוז ובו פסק הלכה שלפיו אין להשכיר או למכור דירות ל"נכרים" (לא רק ערבים, אלא גם עובדים זרים, אפילו חוקיים). הפסיקה הזו נתפשת בצדק כדוגמה החמורה מכל הדוגמאות שהוזכרו קודם הן בשל תוכנה והן בשל הזיכרון ההיסטורי. תוכנה מבקש להדיר במפורש, על בסיס גזעני, קבוצות אוכלוסייה שלמות - למעשה, כל מי שאינו משתייך לרוב היהודי - מזכות יסוד טבעית. על פי פסיקה זו, כל ה"נכרים" בישראל לא יוכלו לקנות או לשכור דירה לא רק ביישובים קהילתיים (המיועדים מלכתחילה לאוכלוסייה מוגדרת) אלא גם ביישובים עירוניים, המיועדים לכלל האוכלוסייה. הזיכרון ההיסטורי מעלה מיד את ההשוואה המתבקשת לחוקי נירנברג, שבהם הוגבלו זכויות היסוד של היהודים והודרו רגליהם ממוסדות ציבור ומתחומי חיים שלמים.
צירוף כל הנתונים האלה מוכיח שקל מדי לייחס את הבעיה לרבנים, או לציבור הדתי, כפי שאכן נעשה בשיח הציבורי בעקבות כרוז הרבנים. כמו כן ברור שאי-אפשר להתמודד כראוי עם הבעיה באמצעות פיטורי הרבנים החתומים על הכרוז. התמודדות שכזאת שקולה למחשבה לפטר את השר אלי ישי כדי לפתור את בעיית שירותי הכבאות, או לפטר את השר יובל שטייניץ כדי לפתור את בעיית שליטתו של משרד האוצר במדיניות משרדי הממשלה. הרי, כאמור, אפילו 29% מתומכי השמאל מתנגדים לשוויון זכויות בין יהודים לערבים - אז מה נעשה עם הנתון הזה? נפטר את העם?
יתר על כן: התגובה הציבורית הרווחת, בעיקר בתקשורת ובמחנה השמאל, כנגד כלל הפסיקות, הצעות החוק והתשובות בסקרי דעת הקהל היא הגדרתן כ"גזענות" ודיבור על חברה שהולכת ונעשית גזענית. האומנם זוהי ההגדרה הנכונה לכלל העמדות שתוארו כאן? אתר "ויקי מילון" (החלק המילוני של פרויקט ויקיפדיה) מגדיר גזענות כ"אפליית בני אדם על רקע מוצאם, דתם וכו'", כלומר על רקע קבוצת ההשתייכות שלהם. במילים אחרות: לא כל אפליה, שהיא בעייתית כשלעצמה, תוגדר גזענות. מה שקובע הוא הנמקת האפליה בעצם השתייכותו של אדם לקבוצה כלשהי. כל היוזמות והעמדות האנטי-ערביות שתוארו כאן (חוץ מכרוז הרבנים, שהוא עניין נפרד שיידון בהמשך), עם כל הבעייתיות שבהן, אינן מבקשות לפגוע בערבים בשל עצם השתייכותם לקבוצת הזהות הזאת, או תפישתה כנחותה מקבוצות אחרות, אלא בשל העימות הלאומי ארוך השנים המתקיים בין היהודים לערבים בארץ ישראל. ממילא גם מי שמתנגד להן - ולחלקן ראוי אמנם להתנגד בתוקף - ראוי שלא ימהר להכתיר אותן בהגדרה "גזענות", מילה קשה שנעשה בה שימוש אינפלציוני בשיח הציבורי הישראלי, המעמעם את חומרתה גם במקרים שבהם יש מקום להשתמש בה. ראשית, לא במקרה העמדות השליליות מכוונות בדרך כלל כלפי הציבור הערבי, ולא כלפי הציבור הדרוזי או הצ'רקסי, אף שבתרבותם, בזהותם הדתית ובמנהגיהם יש קרבה גדולה לציבור הערבי. אילו סיבת האיבה הייתה גזענות, כלומר שנאת השונה מעצם היותו שונה, הייתה האיבה צריכה לחול באותה מידה גם כלפי הדרוזים והצ'רקסים. העובדה שאין זה כך נובעת בוודאי משירותן של שתי אוכלוסיות אלה בצה"ל ומהזדהותן עם המדינה, וממילא גם האיבה לערבים צריכה להיות מוסברת בעובדה שאוכלוסייה זו נתפשת כמעומתת עם המדינה.
שנית, קבוצת אוכלוסייה השנואה מנימוקים גזעניים אמיתיים בדרך כלל מבקשת לעצמה זכות השתלבות מלאה בקבוצת הרוב. השחורים בארצות הברית ובדרום אפריקה, בימי הגזענות בארצות אלה, בוודאי היו שמחים לא רק לגור באזורים של לבנים, אלא גם שהלבנים יגורו בקרבם. האם ערביי ישראל שואפים לכך? מדד הדמוקרטיה מצביע על כך ש-50% מן הציבור הערבי אינם רוצים בשכנותה של משפחה יהודית, לעומת 46% מהציבור היהודי שאינם רוצים בשכנותה של משפחה ערבית. האם פירוש הדבר שהערבים גזענים כלפי היהודים, או שמדובר בצד השני של מטבע העימות הקהילתי-לאומי בין שתי האוכלוסיות? האם 29% ממצביעי השמאל המתנגדים לשוויון זכויות בין האוכלוסיות הם גזענים או שמדובר בעניין מורכב יותר?
גם האמירה הנוסטלגית על ימי התום האבודים של ישראל הליברלית, לעומת ישראל הגזענית והחשוכה היום, מקורה בזיכרון קולקטיבי קצר במקרה הטוב, ולעתים גם בזיכרון מוטה פוליטית. ב-18 שנותיה הראשונות של המדינה, עד 1966, חיו ערביי ישראל בשליטת ממשל צבאי - ממשל שהגביל זכויות יסוד שלהם בתחום הדיור, התעסוקה, ואפילו חופש התנועה - הרבה יותר ממה שהחתומים על כרוז הרבנים היו מעזים לדמיין. האם פירוש הדבר שישראל בימי בן-גוריון הייתה מדינה גזענית, או שהייתה זו מדינה מוכת פחד מזיכרון מלחמת הקיום הקשה שעברה ומחשש שערביי ישראל (שאמנם מהווים מיעוט, אז כהיום) יצטרפו לאחיהם הערבים, שהם הרוב המכריע באזור, לסיבוב נוסף של מלחמה.
המשך
למען הסר ספק: אין בכל מה שנאמר כאן כדי להצדיק אפליה גורפת כלשהי כנגד ערביי ישראל. הח"מ תומך בהענקת שוויון זכויות מלא לערביי ישראל ובמניעת כל אפליה כנגד כלל הציבור הערבי. אבל גם מתוך ההתנגדות הזאת ראוי לבחון ביושר את מניעי התומכים באפליה. שאם לא כן לא יהיה אפשר להתמודד כיאות עם עמדתם. יתר על כן: ההתנפלות על תומכי האפליה האנטי-ערבית והגדרתם כ"גזענים" משיגות את ההפך מהמבוקש. הן גורמות להם לחוש שהתוקפים מונעים משנאה עצמית ומרצון למצוא חן בעיני חבריהם האינטלקטואלים במערב, ובעיקר מתעלמים מהמניעים האמיתיים של העמדות הללו וממורכבותה של הסיטואציה הישראלית, ועל כן גם אינם מתאימים להנהיג אותה.
מהו אפוא הגורם לעמדה האנטי-ערבית החריפה? מכל האמור לעיל ברור שלא הגזענות עומדת ביסודה, אלא הפחד. הפחד שאף על פי שהיהודים בישראל הם רוב ברור שכל כוח המשטר עומד לצדו, הם עדיין חשופים לסכנה של אבדן הכוח הזה - אם בשל היותנו מיעוט באזור, אם בשל תהליכים דמוגרפיים ארוכי טווח, אם בשל היותו של המיעוט הערבי בישראל בן לאותו עם שבו אנו נלחמים, אם בשל תביעתו המתמשכת של המיעוט לבטל את הגדרת זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - וקרוב לוודאי שהפחד צומח מצירוף כל אלה.
קשה לומר שהתנהלות הציבור הערבי בעשור האחרון תרמה לשיכוך הפחדים האלה. נכון יותר לומר את ההפך. הציבור הזה נלחם בעשור האחרון לא רק להשגת שוויון זכויות (עניין לגיטימי ומוצדק לגמרי), אלא גם כנגד זהותה של ישראל כמדינת העם היהודי - עניין הנתפש בצדק בציבור היהודי לא רק כבעל משמעות תרבותית, אלא גם כבעל משמעות ביטחונית-קיומית ממדרגה ראשונה הן בשל אימי ההיסטוריה היהודית הקרובה והרחוקה מימים שבהם לא הייתה לעם היהודי מדינה והן בשל הגורל הברור שהיה צפוי לציבור היהודי בישראל לו ניצחו הערבים במלחמת השחרור או בכל אחת מהמלחמות שפרצו אחריה (למי שיש ספק בכך: הדבר הומחש היטב בפרעות תרפ"ט ובטבח שבויי כפר עציון במלחמת העצמאות, גם לאחר שאלו נכנעו). יתר על כן: מקרב הציבור הערבי יצאו בעשור האחרון, למרבה הצער, לא מעט אנשים השותפים במאבק האלים כנגד ישראל: חלקם מנהיגים מוכרים, כמו מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, השיח' ראאד סלאח, וחברת הכנסת חנין זועבי, שהשתתפה במשט שבו הותקפו חיילי צה"ל בכלי נשק שהוכנו מראש לשם כך (אף שזועבי לא השתתפה באירוע האלימות עצמו, קשה להניח שלא ידעה על ההכנות לכך). זאת ועוד: באוקטובר 2000, בימים שבהם פרצה האינתיפאדה הפלסטינית, לא היו אלה רק קומץ מנהיגים פוליטיים אלא ציבור ערבי גדול שיצא בהמוניו כדי לפגוע בישראלים שבתוך הקו הירוק. התוצאה הייתה טרגית לציבור הערבי עצמו, אבל גם הצער על התוצאה אסור שישכיח את שגרם לה: הצטרפות ערביי ישראל למאבק האלים של אחיהם הפלסטינים. בפעם הראשונה לאחר מלחמת העצמאות לחשש מפני "גיס חמישי" רחב היה ביסוס ממשי.
האם כל הנתונים האלה, ורבים אחרים, אינם אמורים לגרום לרוב היהודי לחשוש מפני המיעוט הערבי? לכל המדברים על הגזענות הישראלית המרימה ראש כדאי לבחון את הנעשה בעצם הימים האלה באומות הנחשבות בעיני כולנו לאומות נאורות, סמל ומופת לדמוקרטיות ליברליות - מדינות מערב אירופה. ברבות מהמדינות האלה, בייחוד באלה שבהן אחוז המוסלמים עולה בהתמדה, מתחילות לפרוח תנועות אנטי-מוסלמיות קיצוניות הרבה יותר מהיוזמות המוצעות לאחרונה אצלנו, ומתקבלות יוזמות חקיקה שאיש לא היה מעלה כמותן אצלנו. כך, למשל, בצרפת הנאורה חוקק חוק האוסר לא רק לבישת רעלות (בהן אלה שאינן מסתירות את הפנים), אלא אף כל סמל דתי "מופגן", ובכלל זה הכיפה היהודית, במוסדות חינוך. שווייץ, הנחשבת לא פחות נאורה, קיבלה במשאל עם (!) החלטה האוסרת לבנות צריחי מסגדים וכיו"ב. כדאי לזכור: בכל המדינות האלה לא רק שאחוז המוסלמים עדיין נמוך הרבה יותר מאחוז הערבים בישראל, אלא שלפחות כעת אין שום איום ממשי על ביטחונן או זהותן ותרבותן מן המיעוטים המוסלמיים השוכנים בהן, בוודאי שלא איומים המתקרבים לאלו שחווה החברה הישראלית. אולי לכן אין זה מקרי שדעת הקהל האירופית, שבדרך כלל מזדרזת לתקוף ולבקר את ישראל על מדיניותה כלפי הפלסטינים, לא מיהרה עד כה לתקוף את ה"גזענות" הגורפת כלפי ערביי ישראל, כפי שמיהרו לעשות זאת כמה מבכירי האינטלקטואלים שלנו.
מדוע אפוא יש לשלול בכל זאת, ואף בתוקף ובחומרה, את העמדות המובעות במדד הדמוקרטיה ובכרוז הרבנים? משום שחברה נאורה, חברה שכבוד האדם עומד לנגד עיניה, ראוי שתגביל את עצמה גם כשהיא ניצבת מול עימות לאומי קשה. כשם שהחשש הדמוגרפי הלגיטימי מאבדן הרוב היהודי אינו נותן לנו לגיטימציה להעלות רעיונות כמו עיקורן של הנשים הערביות או הגבלת מספר הילדים שלהן (ברוך השם, אפילו אנשי הימין הקיצוני אצלנו אינם מעלים רעיונות מסוג זה), כך ראוי שהחשש הביטחוני המוצדק לא ייתן לנו לגיטימציה לפגיעה בשוויון הזכויות הבסיסי של ערביי ישראל, ובכלל זה זכותם לקנות ולשכור דירות, בייחוד בהתחשב בכך שאותם חששות דמוגרפיים-ביטחוניים גרמו עד היום לכל ממשלות ישראל מאז קום המדינה שלא לבנות ולו יישוב ערבי חדש אחד (וגם זו מדיניות בלתי נסבלת מן הבחינה המוסרית והמעשית גם יחד). את היעד של שמירת אופייה היהודי של ישראל צריך להשיג באמצעים פוזיטיביים - עידוד העלייה, עידוד הילודה היהודית - ולא באמצעים נגטיביים של אפליית האוכלוסייה הערבית. צעדים כאלה לא רק בלתי מוסריים, אלא גם מסוכנים: הם יתסיסו בצדק את הציבור הערבי ויגרמו להחרפת העימות, דבר שבוודאי אינו תואם את האינטרס הישראלי.
מן הניתוח הזה ברור אפוא שבצד דחיית העמדות האנטי-ערביות המועלות במדד הדמוקרטיה או בכרוז הרבנים, יש להתייחס באופן שונה ומורכב ליוזמות החקיקה המועלות בתקופה האחרונה בכנסת בעניין הציבור הערבי. לא רק שאף לא אחת מהן "גזענית", אלא שחלקן לגיטימיות ואף מוצדקות. כך, למשל, את הצעת החוק המיועדת לחייב כל מתאזרח בשבועת נאמנות לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יש לדחות. אין בכך שום צורך: די לחייב את המתאזרחים בשבועת נאמנות למדינת ישראל ולחוקיה (שממילא כוללים את הגדרת המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית), ואין שום צורך בתוספות פרובוקטיביות מיותרות, הגם שאינן "גזעניות". לעומת זאת, יש לגיטימיות בהצעת החוק המיועדת לאפשר ליישובים קהילתיים לברור את החברים בהם (לעומת ההתנגדות הברורה שצריכה להיות להגבלה כזאת בערים וביישובים אחרים). יישוב קהילתי נועד בטבעו ובמהותו לאפשר חיים קהילתיים לאנשים הרוצים לחיות כקהילה הומוגנית יחסית, בין שזו הומוגניות של אורח חיים (דתי או חילוני, שיתופי ברמה כזאת או אחרת לפי הנקבע בתקנון) ובין שזו הומוגניות של זהות לאומית. איני נלהב מיישוב המגדיר את עצמו כיישוב דתי או חילוני בלבד, אבל לא יהיה זה נכון לאסור בחוק התארגנות כזאת, כל עוד התארגנות דומה מתאפשרת גם לבני קבוצות אחרות. רוצה לומר: יש למדינה חובה לאפשר גם לערבים הרוצים לחיות ביישוב קהילתי לעשות זאת (לפחות כפי שיעורם היחסי באוכלוסייה, כלומר ש-20% מהיישובים הקהילתיים בישראל יהיו ערביים, אם רצונם של הערבים בכך), אבל אין לה חובה לאפשר להם לגור ביישוב קהילתי יהודי.
גם הצעת החוק המיועדת לשלול את אזרחותו של מי שהורשע בפעילות טרור או בריגול כנגד המדינה לא רק שאינה גזענית, אלא אף מוצדקת. בהצעה לא נאמר שהיא תחול רק על ערבים, וממילא במדינה מאוימת כמו ישראל יש בהחלט מקום לנקוט סנקציה חריפה של שלילת אזרחות כלפי מי שפועל באלימות כנגד המדינה. זכויות אזרח, בניגוד לזכויות אדם, אינן צריכות להיחשב כזכות טבעית (ולראיה: ברוב המדינות הדמוקרטיות המהגרים זכאים מיד לזכויות אדם אבל לא למעמד אזרחי), ובהחלט יש הצדקה לשלול אותן (להבדיל מזכויות אדם) ממי שהוכיח במעשיו שהוא פועל כנגד מדינתו - יהודי כערבי.
המסובך מכולם בכל הנוגע לשאלת הלגיטימיות הוא החוק המונע את התאזרחותם של בני זוג פלסטינים של ערביי ישראל. לפי מבחן הזכויות שקבע בשעתו השופט אהרן ברק בפסק הדין בעניין קעדאן (שבו ניתן לערבי היתר לקנות בית ביישוב הקהילתי קציר), יש למדינת ישראל הזכות להפלות בין יהודים ללא יהודים בכל הנוגע לשערי הכניסה אליה, אך לא בתחומיה. הסוגיה הנדונה כאן היא מורכבת משום שמצד אחד יש היבט של מפתח שערי הכניסה (מבחינת בן הזוג הפלסטיני), ומן הצד האחר יש היבט של זכות יסוד של האזרח הישראלי (בן הזוג הערבי שבתוך הקו הירוק). זאת ועוד: מי שמתבונן ביושר בסוגיה הזאת בהקשר של העימות הלאומי הכולל לא יוכל להתעלם מהאפשרות של כניסה מכוונת של פלסטינים לתחומי ישראל, ואפילו תופעה של "נישואים פיקטיביים" רק לצורך הצפת ישראל בפלסטינים, אם לשם מימוש "זכות השיבה" ואם לשם ניצול טובות ההנאה הכלכליות של אזרחי ישראל. לפיכך נראה שאיזון נכון בין השיקולים השונים יצדיק לאפשר את כניסתם של בני הזוג הפלסטינים במעמד של תושבים בלי להעניק להם מעמד של אזרחים - לפחות למשך כמה שנים, שלאחריהן תיבחן שוב הסוגיה על פי הניסיון המצטבר. כך תמומש הזכות ההומניטרית של נישואים חופשיים בלי שישראל תסתכן בהצפתה בפלסטינים המקבלים אזרחות מידית.
כרוז הרבנים חמור מכל אלה. הכרוז הזה מדבר, לא במקרה, על מניעה של מכירת דירות והשכרתן לא רק לערבים אלא לכלל ה"נכרים": עובדים זרים, פליטים וכל השאר (מעניין איך יתייחסו מחברי הכרוז לעולים מברית המועצות, חלקם יוצאי יחידות קרביות, שאינם מוכרים כיהודים לפי ההלכה). לפיכך הפסיקה אינה מנומקת בחשש הביטחוני-דמוגרפי אלא בעניין עמוק יותר הטבוע לאורכה של ההיסטוריה היהודית: החשש מהתבוללות.
הפסיקה הזאת, למרבה הצער, אכן מתאימה להגדרה "גזענות". חשוב להדגיש: עצם החשש מהתבוללות אינו גזעני כשלעצמו. מותר לקהילה לחנך את ילדיה להתחתן רק עם בני קהילתם כדי לשמור על מסורתם. אבל יש מרחק גדול בין חינוך נגד נישואי תערובת ובין פסילה חוקית של נישואי יהודי עם בן/בת זוג שאינם יהודים. וכשם שהצעת חוק כזאת, לו הועלתה, הייתה מוגדרת בצדק כגזענית, קל וחומר שאין לקבל חקיקה, ולעניין זה גם פסיקה הלכתית, האוסרת על לא יהודים לקנות או לשכור דירות. שכן נישואים הם עניין משפחתי וקהילתי מובהק, שבו מותר לקהילה להציע לבניה נורמות השומרות על המשכיות המסורת, ואילו קנייה והשכרה של דירה הן פעולות כלכליות אזרחיות שלגביהן אין מקום לא רק לחוק מדינה מפלה, אלא גם לפסיקה הלכתית מפלה.
המבחן הפשוט הוא המבחן האוניברסלי: מה היינו חושבים אילו אירוע כזה היה מתקיים במקום אחר? אילו היינו שומעים שבמסגרת עימות לאומי קשה במדינה מסוימת רבים בקבוצת הרוב סבורים שיש להגביל את זכויות המיעוט, היינו מן הסתם מתנגדים לעמדות הללו, אבל לא היינו מגדירים אותן "גזעניות" בהכרח. לעומת זאת אילו היינו שומעים שבמדינה נוצרית כלשהי הוציאו הכמרים פסיקה האוסרת למכור או להשכיר דירות ליהודים (קל וחומר אם הפסיקה הייתה נוגעת לכלל ה"לא נוצרים"), הרבנים שחתמו על הכרוז היו בוודאי בין הראשונים להגדיר פסיקה כזאת כגזענות. במילים פשוטות ונוקבות: מה שנחשב כגזענות במקום אחד הוא גזענות גם במקום אחר, גם אם במקום אחד היא מנומקת בתורת ישראל ובמקום אחר היא מנומקת, להבדיל, בתורת הגזע. אדרבה, יחשוב כל אחד מהרבנים הללו ותומכיהם מה היה חש במקומו של ערבי מן השורה הרוצה בסך הכול ללמוד במכללה בצפת ולחיות את חייו ונתקל בעמדה המונעת ממנו לשכור דירה.
אבל מה שנחשף בכרוז הרבנים הוא קצה הקרחון של תופעה רחבה הרבה יותר: חוסר הבנה משווע של משמעות המעבר מקהילת מיעוט גלותית למדינת לאום ריבונית. בשטייטלים ובמלאחים של הקהילות היהודיות בעולם היה לגיטימי שהרבנים יפסקו לאנשיהם שלא להשכיר או למכור דירות בשכונותיהם ללא יהודים, שכן ההקשר הבהיר שלא מדובר בגזענות אלא בצעד להגנה על אופייה ומסורתה של חברת מיעוט (עם זאת ייתכן שמדובר בצעד לגיטימי אבל לא חכם, שכן הוא הגביר שנאה כלפי המיעוט המתבדל). לעומת זאת כשמדובר במדינת לאום יהודית, שבה רוב יהודי, לא רק שסכנת ההתבוללות ממילא קטנה הרבה יותר, אפילו אם לא יהודים גרים סמוך ליהודים, אלא שהרוב היהודי הופך להיות אחראי לחיי הלא יהודים ולזכויותיהם, והוא אינו רשאי עוד להטיל עליהם מגבלות גזעניות. כן, לציונות יש גם מחירים, ואחד ה"מחירים" (במירכאות, משום שבעיניי מדובר בזכות ולא במחיר) הוא המעבר ממיעוט הרשאי להציב כמה שיותר חומות בדלניות מול הרוב לרוב האחראי לזכויות המיעוט ואינו רשאי לאכוף על המיעוט את המגבלות הבדלניות האלה.
סיכום
ואחרי כל הדברים האלה ברור שיחסי היהודים והערבים בישראל טעונים טיפול שורש, ואין די בדחיית יוזמות מפלות או גזעניות. הנה אפוא כמה הצעות שיכולות לתרום לשיפור היחסים בין האוכלוסיות:
- יש טעות יסודית מתמשכת במדיניות הישראלית כלפי האוכלוסייה הערבית: במקום לנקוט יד ברזל כלפי המיעוט הקיצוני האלים ולטפח ככל האפשר את "הרוב הדומם" ולהעניק לו שוויון זכויות, ננקטת מדיניות הפוכה: פגיעה בזכויות הרוב הדומם וכניעה מבישה לגורמים האלימים. כך קורה שבישראל יש פגיעה גורפת מתמשכת בקביעת מגילת העצמאות בדבר שוויון זכויות מדיני ואזרחי גמור ללא הבדל דת, גזע ומין (השוויון נשאר על הנייר, אבל בפועל לא הוקם כאמור יישוב ערבי אחד מאז קום המדינה, וערביי ישראל נתקלים בקשיים בבואם להשיג עבודות, גם כאלה שאינן קשורות בממסד הביטחוני). מצד שני, יש יישובים ערביים שרשויות החוק נרתעות מלהיכנס אליהם, קל וחומר לאסוף משם נשק לא חוקי, מחשש לעימותים אלימים. הגישה הזאת רק מחזקת את כוחם של הקיצונים, ואינה נותנת שום תמריץ חיובי לאזרחים הערבים השלווים. בהערת אגב חשוב לומר שבעניין זה חיוני שגם החוגים בציבור המזוהים כמגני זכויות האזרחים הערבים יתמכו באכיפה קשוחה של החוק והסדר על הגורמים האלימים והעוינים. במילים פשוטות: מי שמבקש להגן על הפנסיה של עזמי בשארה או על זכותה של חנין זועבי להשתתף כחברת כנסת ישראלית במשט שבו מתכוננים מראש לתקיפה אלימה של חיילי צה"ל, עליו לדעת שייתכן כי עמדותיו לא יזכו לאוזן קשבת כשיבקש להגן על זכויותיהם של כלל ערביי ישראל. חז"ל כבר ניסחו זאת כדרכם בדרך נוקבת: כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים.
- המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" מרתיע את ערביי ישראל שלא לצורך, משום שהוא נתפש כמשפט שמבקש להבטיח את דמותה היהודית של המדינה באמצעות פגיעה בזכויות האזרח של ערביי ישראל והצבתם כאזרחים סוג ב'. משום כך, כפי שכבר כתבתי לאחרונה במאמר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, חשוב שבכל מקום שבו מופיע הביטוי בספר החוקים הישראלי תוגדר במפורש משמעותו ברוח עקרונות מגילת העצמאות: הגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (וממילא סמליה ותוכני תרבותה הלאומית הם יהודיים באופיים) לצד הבטחת שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה. סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כשלוש שנים גילה שהצעת חוקה בנוסח מפורש כזה הייתה זוכה לתמיכה של 75% (!) מערביי ישראל.
- נדבך מרכזי בעוינות ההדדית של יהודים וערבים הוא חוסר ההיכרות: בני שתי הקבוצות כמעט אינם נפגשים, ובדרך כלל במפגשים המעטים ביניהם מעניק הערבי שירותים ליהודי. לפיכך יש צורך חיוני ליצור פרויקט לאומי של הפגשה בין בני האוכלוסיות: עידוד מסגרות לימודים משותפות, מפגשים בכל שכבות הגיל והקבוצות החברתיות וקביעת יום סמלי חדש בלוח השנה הישראלי, "יום האזרח הישראלי", שבצד יום העצמאות (שמטבעו הוא חגיגה ליהודים ויום עצוב לערבים) יבקש לבטא את המכנה המשותף בין כלל אזרחי ישראל.
- הפסקת מדיניות האיוולת של כלל ממשלות ישראל לפסול מראש את המפלגות הערביות משותפות בקואליציה. פסילה כזאת היא ללא ספק הגורם המדרבן המרכזי להקצנה הפוליטית של ערביי ישראל, שהרי אם אין אפשרות להשתלבות במשחק הפוליטי המקובל, אין גם תמריץ למיתון עמדות. יש לומר לציבור הערבי שמפלגותיו יוזמנו, בדיוק כמו כל מפלגה אחרת, למשא ומתן קואליציוני, שתוצאותיו ייקבעו לפי יכולתן להגיע למכנה משותף עם מרכיבי הממשלה. ממילא סביר שתרחיש כזה - אולי לא מיד, אבל כעבור זמן, אם וכאשר תתברר רצינות הכוונה - ידרבן את ערביי ישראל להקים התארגנויות פוליטיות חדשות שידגישו לא את התמיכה במאבק הפלסטיני בישראל אלא את השמירה על זכויות הערבים - ויוכלו להיות קבילות לשותפות בממשלה.
- גם אם עיקר האחריות לטיפוח יחסי יהודים וערבים מוטלת מטבעה על מנהיגי הרוב היהודי (פוליטיקאים כרבנים, אנשי אקדמיה, כלכלה וכד'), אי-אפשר לפטור כליל מאחריות את מנהיגי הציבור הערבי. גם הם צריכים להיתבע לחשבון נפש ולבדיקה עצמית בעניין אחריותם להסלמה ביחסים. אלה מהם החושבים, אולי ברוח מרקסיסטית, שההסלמה משרתת את הציבור שלהם ומקווים שהקהילה הבין-לאומית תסייע להם במקרה כזה לאלץ את ישראל לוותר על זהותה היהודית, או אף להקים אוטונומיות לערבים בגליל ובנגב, כדאי שיעמידו לנגד עיניהם את הניסיון ההיסטורי: גם במלחמת העצמאות (הנכבה הגדולה) וגם באוקטובר 2000 (הנכבה הקטנה) העמדות הקיצוניות הביאו בסופו של דבר לידי אפקט הבומרנג ואסון בקרב הציבור הערבי עצמו.
ושורה תחתונה: חכמים, היזהרו בדבריכם. זה נכון לרבנים ונכון גם לאינטלקטואלים חילונים. לאלה ולאלה יש נטייה מסוכנת לבחון את המציאות המורכבת שלנו בכלים של מודלים תאורטיים - הלכתיים או משפטיים-ליברליים. במקום זאת כדאי להאזין לקולה המורכב של המציאות עצמה ולהגיב בהתאם: לא בשלילה גורפת של זכויות כלל ערביי ישראל או ה"נכרים" ולא בהגדרה גורפת של כל עמדה המבקשת לשמור על דמותה היהודית של ישראל כ"גזענית". כמו במשל הרועה והזאבים, מי שצועק באופן גורף מסתכן בכך שלא יקשיבו לו גם כשזעקתו תהיה אמיתית.
יאיר שלג הוא חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.