זכויות אדם אינן מונופול
"חשוב כי בני נוער וחיילים ידעו שהמאבק על זכויות אדם - הוא גם מטרתו של ארגון המזוהה עם הצד הימני של המפה. הזיהוי ההכרחי בין 'זכויות אדם' ושמאל מזיק למאבק החשוב הזה. הוא הופך את המאבק האנושי - למאבק פוליטי. מונופול השמאל על שיח הזכויות הביא לכך שפוליטיקאים מן הימין הדוגלים בזכויות אדם הופכים למוקצים בשורותיהם. זכויות אדם הם נכס קריטי לדמוקרטיה הישראלית. טוב וראוי שיעסקו בו פעילים מכל הקשת הפוליטית.." עו"ד עמיר פוקס בטור מפרגן ליוזמת המכון לאסטרטגיה ציונית בעקבות הקמת הארגון 'זכויות אדם כחול לבן'.
לאחרונה בישר המכון לאסטרטגיה ציונית על הקמת ארגון "זכויות אדם כחול לבן" – ארגון שמטרתו שמירה על זכויות אדם וקידום השיח בנושא, מתוך אוריינטציה לאומית-ליברלית. לפי אתר המכון, מטרות הארגון: "שמירה על זכויות אדם; התמקדות בשיפור עבודת הרשויות בנושא תוך שימוש בביקורת בונה; ביטול מונופול השמאל הקיצוני על נושא זכויות האדם במדינת ישראל; שיפור תדמיתה של ישראל; יצירת דיון לגבי מקומם של ארגוני זכויות אדם כיום; מניעת ניצול סוגיית זכויות האדם לקידום מטרות פוליטיות".
יש לברך על הקמת הארגון, כמו על הקמת כל ארגון שעוסק בהגנה על זכויות אדם וקידום שיח ציבורי אודותיהן. מובן שיש להמתין בסבלנות, ולבחון בביקורתיות מה תהיה השפעתו בפועל על קידום זכויות אדם, מה יהיו הישגיו ומה תהיה האג'נדה המרכזית שלו. לעת עתה, מתמקד הארגון (לפי פרסומיו) בהגנה על זכויות אדם במחסומים בשטחים, ב"טוהר הנשק" של צה"ל וכן ב"רפואה מוסרית - חובתה של מדינת ישראל ליישם את הזכות לבריאות באופן שוויוני כלפי כלל האוכלוסיות ללא הבדלי דת גזע ומין".
האם ניתן, מתוך עמדה המכבדת זכויות אדם, להתנגד א-פריורית להקמתו של כזה ארגון? מסתבר שכן. במאמרו "די להתרפסות השמאל" (הארץ, 18.4.13) טוען יניב איצקוביץ' שמטרתו האמיתית של הארגון היא להכשיר את הכיבוש, ושכל תכליתו לשרת אינטרסים פוליטיים של קבוצת מיעוט (המתנחלים). יש לציין שאיצקוביץ' יוצא מנקודת הנחה שאכן הארגון יכול למזער פגיעה בזכויות אדם. אלא שמבחינתו מדובר במהלך מתוחכם שנועד "להחליש את עמדת השמאל" ואת הביקורת על הכיבוש. מדבריו ניתן להסיק שנשות "מחסום ווטש" לא באמת נמצאות במחסומים, בראש ובראשונה, כדי להגן על זכויות האדם של הפלסטינים – "הן עומדות במחסום כמחאה פוליטית נגד מנגנון הכיבוש". מבלי משים, מצדיק בכך איצקוביץ' את טענות הימין הקיצוני דווקא – לפיו ארגוני זכויות אדם אינם כאלה באמת, אלא מדובר בארגונים פוליטיים הנאבקים במדיניותה של מדינת ישראל. האם "בצלם" איננו ארגון שנועד למזער פגיעה בזכויות אדם? האם בשקר יסודה של הצהרת הארגון באתר האינטרנט שלו כי " כארגון ישראלי, מייחד בצלם את עיקר מאמציו לשנות את מדיניותה של ממשלת ישראל בשטחים שכבשה, להעמידה על חובתה לשמור על זכויות האדם של כל תושביהם, ולקיים בקפדנות את הוראות המשפט הבינלאומי" ? אני בוחר להאמין כי ארגון "בצלם" ודומיו, על אף התנגדות פעיליהם לכיבוש, בהחלט מבקשים, ככל שהמצב בשטח הוא של שליטה ישראלית, למזער פגיעה בזכויות אדם ולהגביר "חמלה" כלפי תושבי השטחים. וזאת, אף אם לשיטתו של איצקוביץ' יהא בכך "להחליש את עמדת השמאל" – משום ששמירה על זכויות אדם הוא ערך בפני עצמו, בין אם הוא מקדם אג'נדה פוליטית ובין אם לאו.
יש לברך על כך שארגון הבא ממסורת ימנית-לאומית מחדש את השיח אודות זכויות אדם, הנשען על יסודות יציבים מבית מדרשם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. חשוב כי צעירים, בני נוער וחיילים, ידעו שמאבק על זכויות אדם, כל אדם, הוא גם מטרתו של ארגון המזוהה עם הצד הימני של המפה. הזיהוי ההכרחי בין "זכויות אדם" ושמאל, מזיק למאבק על זכויות אדם. הוא הופך את המאבק האנושי, הדמוקרטי הזה, למאבק פוליטי. מונופול השמאל על שיח הזכויות – שנוצר בעידוד גורמים הן מן הימין והן מן השמאל - הביא לכך שפוליטיקאים מן הימין הדוגלים בזכויות אדם הופכים למוקצים בשורותיהם, ולכך שאפילו פוליטיקאים מן המרכז יחשבו פעמיים על המחיר ה"פטריוטי-לאומי" שישלמו על קידום זכויות אדם. זכויות אדם הם נכס קריטי לדמוקרטיה הישראלית. טוב וראוי שיעסקו בו פעילים מכל הקשת הפוליטית.
המאמר פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 23.4.2013