הערות לסדר/ על דת וחירות

חז"ל קבעו ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות, ה ב). האומנם יש ביסוס לקביעה הזו או שהיא בגדר אירוניה מרירה?

חג הפסח הוא חג החירות, שהרי הוא מציין את יציאת בני ישראל מן העבדות במצרים. הסיפור המקראי הזה הפך סמל אוניברסלי למאבקי שחרור – בוודאי של מאבק השחורים בארצות הברית – אבל גם של מאבקי שחרור אחרים. והנה, בני ישראל היוצאים ממצרים מכוונים את פעמיהם אל הר סיני, ולפי המסורת היהודית, כעבור שבעה שבועות בלבד ממועד היציאה לחופש, הם קיבלו על עצמם עול חדש – עול מצוות. האומנם יצאו בני ישראל ממצרים רק כדי לקבל על עצמם שעבוד חדש?

חז"ל היו רגישים מאוד למתח שבין התורה והחירות, ואף דרשו את המילים "חרות על הלוחות", המכוונות ללוחות הברית, כמכוונות ל"חירות", ומכאן מסקנתם: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". בימינו יכולה הדרשה הזו להיתפס כאירוניה מרה לנוכח התחושה האינסטינקטיבית – לא פעם בקרב שומרי המצוות עצמם – שאין לך בני אדם משועבדים יותר, ברמות הטוטלית והיומיומית, מאשר שומרי המצוות. אם בכלל, יכולה הדרשה הזו להתקבל בימינו רק בהקשר אירוני חלופי, ולפיו אכן, העוסקים בתורה, כלומר בני הישיבות, הם בני החורין האולטימטיביים, שהרי המדינה פטרה אותם מהיבטי העול המרכזיים המאפיינים את שאר אזרחי ישראל: עול השירות הצבאי ועול הפרנסה.

ממילא חוזרת השאלה הבסיסית: האומנם יש זיקה אמיתית בין דת וחירות?

תשובה יסודית על השאלה הזו תתמקד בעובדה שעצם הצגתה דווקא כלפי העולם הדתי אינה הוגנת. שהרי לכאורה ניתן לשאול אותה שאלה כלפי כל מערכת אזרחית: מדוע חוגגים בני עמים שונים את רגע שחרורם מעול שעבוד זר, ואף טורחים לציין זאת בחגיגה שנתית הידועה כ"יום העצמאות", אם באותו רגע עצמו הם נכנסים למסגרת של חוקה וחוקים חדשים, המטילים עליהם עול חדש? התשובה לכך כפולה: ראשית, הם חוגגים את היציאה משעבוד לחוקים שכפו עליהם זרים ואת החופש להיכפות לחוקים שהם עצמם חוקקו. ושנית, יש חג בעצם קביעתם של חוקים, שהרי האפשרות האחרת היא אנרכיה, שבניגוד לדימויָה הרומנטי פירושה המעשי הוא סוג נוסף של שעבוד: שעבוד ל"כל דאלים גבר". שני הנימוקים האלה תקפים גם למצבם של בני ישראל היוצאים משעבוד מצרים לקבלת עול מצוות.

יתר על כן: חירות אינה זהה לחופש. "חופש" אכן מציין את הפן הנגטיבי, השחרור משעבוד לכל גורם חיצוני, שבמידה רבה זהה לאנרכיה. בעוד "חירות" כוללת גם את הפן הפוזיטיבי – הפן של קבלת אחריות עצמית לגורלך ולדמותך, שבהכרח מחייבת גם קבלת כללי התנהגות (כאלה המאפיינים כל מערכת ערכית, לאו דווקא דתית), בין אם אלה מכונים בשמות תקנון, חוקים או מצוות.

בכל אלה, כאמור, עולמה של הדת איננו נופל בדרגת חירותו ממעמדן של אידאות אנושיות, והוא זהה להן לפחות. אבל הדת בטהרתה מבקשת לטעון טענה גורפת יותר: היא טוענת שדרגת החירות שלה גבוהה יותר מכל האידאות האנושיות, משום שהיא מאפשרת שחרור לא רק משעבוד לגורם חיצוני מזוהה, אלא שחרור של האדם מכבליו הפנימיים, שכל אדם בר דעת יודע שהם יכולים להיות קשים וכובלים לא פחות מכל שעבוד חיצוני (ביטוי עוצמתי לכך נמצא בשירו המצוין של ברי סחרוף "עבדים"): שעבוד ליצרי התאווה, הכסף, הכבוד וליצר הקשה והמשעבד מכולם: הרצון לשאת חן בעיני בני אדם אחרים. ברגע שהדת מורה לאדם שעליו לתת דין וחשבון אך ורק לבורא עולם, היא פוטרת אותו מיניה וביה מהצורך לתת דין וחשבון לשאר בני האדם. כפי שהדבר מתבטא באמרתו הנפלאה של ר' יהודה הלוי: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד אדני הוא לבד חופשי".

אין ספק שבמצב המפתה הזה טמונה גם סכנה נוראה: הסכנה שהמאמין הדתי ירשה לעצמו לעשות כל עוול שבעולם בשם הדת, שהרי הוא חייב דין וחשבון לאל לבדו. כמו שכולנו יודעים היטב, הסכנה הזו אכן מתממשת לעתים קרובות, ולכן כל כך חיוני שהדת תכיל בעצמה, כאבן יסוד, את המחויבות למוסר הטבעי. אינני יודע איך מתמודדות דתות אחרות עם המחויבות הזו, אבל ביהדות בא הדבר לידי ביטוי קודם כול בתביעתו המרטיטה של אברהם אבינו לבורא עולם: "השׂפֵט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית יח 25), וכן במשפט היסודי שקבעו חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה".

אבל לזיהוי בין דת לחירות אורבת סכנה נוספת, שבמהותה שוב אינה שונה מהסכנה האורבת לכל מערכת ערכית. זו הסכנה שבה כללי ההתנהגות של אותה תפיסת עולם הופכים מאמצעים למימוש מטרותיה למטרות בפני עצמן, וממילא למשעבד חדש המנותק מיעדיו המקוריים. כמדומני שזה בדיוק מה שקרה למערכות רבות שהתחילו כמערכות שחרור – שחרור לאומי, שחרור חברתי, שחרור מגדרי – ופרטי תקנוניהן וכללי התנהגותן הפכו ברבות השנים, לא תמיד אבל לעתים קרובות מדי, לכללים המנותקים מהקשרם ומיעדם המקוריים, וממילא הופכים כאמור לסוג חדש של שעבוד.

כשמדובר במערכת דתית, שבה החוקים מזוהים עם האל עצמו, הסכנה שבגלישה הזו חריפה שבעתיים, שכן קשה לגייס לגיטימציה להתנתקות מפרטי החוקים לטובת חזרה למטרותיהם המקוריות, וגם מידת הנתק של החוקים ממוסר אנושי עלולה כאמור להיות רבה יותר מאשר במערכות אידאות חברתיות. למרבה הצער, דומה שההלכה היהודית אכן נפלה במרוצת הדורות בפח הזה, והוא בעייתי במיוחד לנוכח ריבוי הפרטים וההלכות הקיים ביהדות. לפיכך, המפתח לחזרת היהדות להיות מזוהה עם החירות, חזרת היהדות לרעיון של "עבד ה' הוא לבדו חופשי", טמון בנכונות לבחינה מתמדת של היחס שבין פרטי ההלכה לבין מטרותיהם המקוריות: האומנם הם עוד משרתים את המגמה שלשמה נועדו, מטרת קידוש החיים (כפי שנאמר סמוך למתן תורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" [שמות יט 6]), או שהפכו להיות "חיים הנושאים את עצמם" והתנתקו לגמרי מ"חללית האם" (התורה) ויעדיה, שאז דינם להשתנות ולהיות מותאמים למטרתם המקורית.

בהקשר זה ראוי להדגיש שהתורה עצמה קבעה עקרוןעל התוחם את כל חוקיה: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי, אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח 5). החוקים אפוא צריכים לאפשר חיים. בדרך כלל המשמעות ההלכתית של העיקרון הזה נלמדת לעקרון פיקוח נפש, כלומר סכנת חיים דוחה כמעט את כל המצוות. אבל מן הראוי להרחיב את עקרון העל הזה גם למשמעותו הפוזיטיבית ולא רק הנגטיבית, כלומר שעיקרון "וחי בהם" לא רק ישלול קיום מצוות כשהן מסכנות חיים, אלא גם יקבע את אופי קיום כלל המצוות באופן שיאפשרו חיים – חיים ליחיד, לחברה, לאומה, לאנושות וליקום כולו.

חג חירות שמח! 

יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.