הבחירות בטורקיה: ניצחון מוחץ מלווה בטעם חמצמץ

כתשעה חודשים לאחר שאזרחי טורקיה הביעו, במסגרת משאל עם, אמון גורף בחבילת הרפורמות שקידם ראש הממשלה ארדואן, הם נקראו השבוע לבחור פרלמנט חדש. מפלגת השלטון זכתה אמנם בניצחון שלישי רצוף בהפרש עצום מיריביהם, אולם כשלו להשיג את הרוב הנדרש על-מנת להעביר באופן חד צדדי תיקונים חוקתיים.

בעשור האחרון נהפכה טורקיה לכוח חשוב ומוביל בזירה הבינלאומית. בהיותה הכלכלה ה-15 בגודלה בעולם וגשר בין המערב לעולם האסלאמי, המערכת הפוליטית שלה מושכת עניין יותר ויותר. ההתעניינות גדלה אף יותר בשל תנופת הרפורמות המאפיינת את המערכת בשנים האחרונות. הבחירות שנערכו ב-12 ביוני היו בעיני רבים בחירות חשובות ביותר שתוצאותיהן עשויות להכתיב את הכיוון שאליו תצעד המדינה בעשור הקרוב. במאמר זה נסקור את הבחירות, את תוצאותיהן ואת השלכותיהן.

טורקיה: קווי מתאר של המשטר

טורקיה היא דמוקרטיה פרלמנטרית שבראשה עומד נשיא. רוב סמכויותיו של הנשיא סמליות, אם כי הוא רשאי בין היתר להטיל וטו על חוקים. הדמות הפוליטית הראשית היא אפוא ראש הממשלה, המכהן מכוח אמון הפרלמנט. בתפקיד ראש הממשלה מחזיק מאז 2003 רג'פ טייפ ארדואן. הפרלמנט, ובו 550 מושבים, נבחר אחת לארבע שנים בשיטת בחירות המוגדרת יחסית, אם כי אחוז החסימה הגבוה (10%) פוגע לעתים במידה ניכרת ביחסיוּת התוצאות.

מלבד הנשיא, ראש הממשלה, הפרלמנט והמפלגות, קיימים בטורקיה עוד שני שחקנים חשובים מאוד - בית המשפט לחוקה וצבא המדינה. מאז ייסד אבי האומה אתאטורק את טורקיה המודרנית ב-1923, מתקיים במדינה מתח בין החילוניות ובין האסלאם. שני גורמים - בית המשפט העליון והצבא - נתפסים כמגני החילוניות, ולא אחת הם נאלצו לנקוט צעדי מניעה נגד מפלגות אסלאמיות. עם זאת בשנים האחרונות הוביל ארדואן שורה של רפורמות שנועדו להחליש את מוקדי הכוח של הצבא והשופטים.

המתמודדים ומערכת הבחירות

חמש עשרה מפלגות התמודדו בבחירות, אבל רק שלוש מהן הצליחו לזכות בתמיכה מספקת ולהיכנס לפרלמנט. מפלגות אלה היו גם בפרלמנט היוצא, ומבחינה זו לפחות מערכת המפלגות מפגינה יציבות. מפלגת השלטון, מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), בראשותו של ראש הממשלה הפופולרי רג'פ טייפ ארדואן, נוסדה לפני כעשור בעקבות הוראתו של בית המשפט החוקתי להוציא את מפלגת הרווחה האִסלאמיסטית אל מחוץ לחוק בטענה לקשירת קשר להנהגת חוקי האסלאם במדינה מתוך חתירה תחת אושיות החוקה. AKP ממשיכה את הקו הפוליטי של מפלגת הרווחה ונחשבת ליורשת שלה, ומזמן שזכתה בניצחון סוחף בבחירות של 2002 היא נמצאת באופן רציף בשלטון. המפלגה מציגה קו אסלאמי מתון, אם כי הזדהותה כמפלגה דתית עוררה במהלך השנים חוסר נחת בקרב חוגי הצבא ושופטי בתי המשפט.

יריבתה העיקרית של AKP היא המפלגה העממית הרפובליקנית (CHP), המפלגה הוותיקה ביותר בטורקיה הנשענת על המסורת של כאמל אתאטרוק: חילוניות, מודרניות וסוציאל-דמוקרטיה. כוחה של מפלגה זו התגבר ונחלש חליפות במהלך ההיסטוריה, ובעשור האחרון היא מפלגת האופוזיציה הראשית בפרלמנט. מנהיגה הדומיננטי במשך תקופה ארוכה, דניז בייקל, התפטר מראשות המפלגה לפני כשנה בעקבות שערוריית מין, וכיום מוביל אותה לבחירות כמאל קיליצ'דרוגלו. בשנת הנהגתו הצליח קיליצ'דרוגלו לשקם את המפלגה, לשפר את קשריה עם המיעוט הכורדי ולהציב חלופה ממשית להגמוניה של ה-AKP. מפלגת התנועה הלאומית (MHP) ממוקמת בשוליים הימניים של מפת המפלגות. מפלגה זו נשענת על אידאולוגיה לאומנית-טורקית ונחשבת עוינת ביותר כלפי המיעוט הכורדי הגדול החי במדינה. המפלגה המייצגת את המיעוט הכורדי נוקטת בעשור האחרון באסטרטגיה שנועדה לעקוף את אחוז החסימה הגבוה. במקום להתמודד כמפלגה, היא מריצה מועמדים אשר מתמודדים כ"עצמאים", אולם זיהויים הפוליטי ברור לכל.

הבחירות הנוכחיות היו לכאורה אמורות להיות שקטות, שכן זהות המנצח הייתה ודאית מתחילת המירוץ. מאז עלה לשלטון בשנת 2003 התבסס ארדואן כראש ממשלה פופולרי שזוכה לאהדתם של רוב אזרחי המדינה, לצד הערכה רבה בקרב מנהיגי העולם. ארדואן הצעיד את טורקיה בשנים האחרונות לשורה של הישגים מרשימים בזירה הכלכלית: המשק הטורקי צמח במידה ניכרת, המדינה כמעט שלא נפגעה מהמשבר הכלכלי של 2008 2009 ורמת החיים עלתה באופן כללי. אבל נוסף על כך, הוא הצליח להחזיר את טורקיה למעמד של שחקן אזורי מוביל במזרח התיכון, בעולם הערבי-מוסלמי ובאירופה. לאחר שנים ארוכות של חוסר יציבות פוליטית (לרבות כמה הפיכות צבאיות) וכלכלה מפגרת, כיום טורקיה נמצאת במקום שונה לחלוטין. מבחינה זו רבים בציבור רואים בארדואן את המנהיג ששיקם את הגאווה הלאומית. במרחב הגאופוליטי הוא משמש לאזרחי מדינות כגון מצרים או סוריה מודל של הצלחה ומקור של השראה.

אך למרות שזהות המנצח הייתה ודאית, בפועל היו אלה הבחירות המתוחות ביותר זה שנים, עם השמצות הדדיות בין מנהיגי המפלגות לרבות ביטויים כמו "שקרן", "חסר בושה" ו"מתנגד אללה". המאבק המלוכלך בין המועמדים והמפלגות הגיע לשיאו בעקבות פרסום של סרטוני וידאו המראים פוליטיקאים של MHP בחברת נשים שהם אינם נשואים להן. הטענות שהושמעו הן שמפלגת השלטון עשתה בסרטונים שימוש פוליטי והפיצה אותם בעיתוי נוח כדי לפגום בסיכויי MHP לעבור את אחוז החסימה, בהנחה שכישלון כזה יעביר את הקולות ל-AKP ויבטיח לה ניצחון מוחץ. מפלגות האופוזיציה האשימו את ארדואן ביצירת "חברה של פחד" באמצעות האזנות לא חוקיות, מסע של דה-לגיטימציה ואלימות ברחובות. הן מחו על האלימות המופרזת של כוחות המשטרה (שימוש תכוף בגז מדמיע ובאלות) ואילו ארדואן כינה את המפגינים "חבורות של בריונים פורעי חוק".

לצד הפופולריות שלו נעשה ארדואן דמות מפלגת היוצרת חשש כבד בקרב החילונים בחברה הטורקית, אלה המציבים את אירופה ואת ערכיה כנקודת הייחוס שלהם, ולא את המזרח התיכון והאסלאם השמרני. התבטאויות של ארדואן כמו "אישה צריכה שיהיו לה שלושה ילדים לפחות" ו"פייסבוק הוא טכנולוגיה מכוערת המציגה תכנים בלתי מוסריים" משקפות את הדאגה בקרב חוגים אלה. גישה זו אינה מסתכמת בהתבטאויות: תקנות הולכות ומחמירות על מכירת אלכוהול, איסור על צעירים מתחת לגיל עשרים וארבע להיכנס למועדונים המוכרים משקאות חריפים והתערבות המדינה בתכנים המוצגים ברשת האינטרנט הם בעיני רבים תמרור אדום באשר לכיוון שארדואן מצעיד את המדינה אליו. זאת ועוד, ארדואן הידק מאוד את הפיקוח על התקשורת ולא היסס להורות על כליאתם של עיתונאים ובעלי טורים. במדד חופש העיתונות של ארגון "עיתונאים ללא גבולות" טורקיה ממוקמת כיום במקום ה-138 הלא מחמיא. המדד משקף התדרדרות חמורה ומהירה בחופש העיתונות ובביטחון של עיתונאים: מהמקום ה-98 (2006), למקום ה-123 (2009) ועד למיקום הנוכחי. זהו גם הדירוג הנמוך ביותר בקרב המדינות החברות ב-OECD.

תוצאות הבחירות

כאמור, ניצחונם של ארדואן וה-AKP היה כמעט ודאי. גם העובדה שהמפלגה זכתה ברוב מושבים בפרלמנט, דבר שיפטור אותה מהצורך להקים קואליציה, הייתה צפויה. מה שלא היה ברור היה מידת הניצחון: הפער שתזכה בו או ליתר דיוק האם תצליח להשיג די מושבים שיאפשרו לה להעביר תיקוני משטר וחוקה חדשה ביתר קלות. העיניים היו נשואות אפוא לשני "מספר קסם": 330 ו-367. מפלגה הזוכה ביותר מ-330 מושבים (שלוש חמישיות) יכולה לקדם חוקה חדשה ללא צורך בפשרות ובמשא ומתן מול מפלגות האופוזיציה. עם זאת, התיקונים עדיין יצטרכו את האישור במשאל עם. לעומת זאת, אם זכתה מפלגה ביותר מ-367 מושבים (שני שלישים) היא תוכל לקדם חוקה אפילו בלי צורך באישור של האזרחים במשאל עם. היעד שהציב ארדואן היה השגת אחד משני מספרי הקסם הללו.

תוצאות הבחירות

שינוי ביחס לבחירות הקודמות	מספר מושבים	תמיכה	מפלגה
-14	326	49.9%	מפלגת הצדק והפיתוח AKP
+23	135	25.9%	המפלגת העממית הרפובליקנית CHP
-18	53	13.0%	מפלגת התנועה הלאומנית MHP
+9	36	6.3%	עצמאים

לפיכך, על אף הניצחון המוחץ תוצאות הבחירות משקפות גם אכזבה מסויימת בקרב ארדואן ומפלגתו. כ-50% התמיכה שקיבלה ה-AKP תורגמו ל-326 מושבים בפרלמנט, הרחק מהיעד הנחשק של שני שלישים, אך אפילו מתחת ליעד הצנוע יותר של 330 מושבים. במצב עניינים זה ה-AKP לא תוכל להעביר תיקונים חוקתיים באופן חד צדדי, אלא תיאלץ לשתף פעולה עם מפלגות האופוזיציה. ה-CHP הצליחה לשפר את הישיגיה ביחס לבחירות האחרונות, לאחר שזכתה לתמיכת רבע מהמצביעים, בעוד שה-MHP הצליחה בקלות לעבור את אחוז החסימה, למרות השערוריות שנקשרו במהלך הקמפיין לפוליטיקאים בכירים מטעמה. לא פחות מ-36 מתמודדים עצמאיים, המייצגים את המיעוט הכורדי, הצליחו להיבחר לפרלמנט החדש.

ועכשיו... המשך שינויים

המערכת הפוליטית בטורקיה, הנמצאת בעשור האחרון בשני תהליכים מקבילים - מצד אחד התקרבות לדת ומן הצד האחר התקרבות לסטנדרטים של האיחוד האירופי - תמשיך במגמה של התפתחות ושינוי. תוצאות הבחירות נותנות לארדואן ולמפלגתו מנדט (אם כי מסוייג) להמשך הרפורמות המשטריות, תהליך שהחל לפני שנים אחדות. ב-2007 תוקן החוק ונקבע שאת נשיא המדינה יבחרו האזרחים ולא חברי הפרלמנט, כפי שהתבצע עד כה. בסוף 2010 אושרה במשאל עם חבילת רפורמות נוספת, שבמסגרתה הוגדלה המעורבות של המחוקקים בהליך בחירת השופטים.

כעת מצפים שתיכתב חוקה חדשה. החוקה הנוכחית, שכוננה ב-1982, היא מסמך בעייתי שנכתב בהשפעת השלטון הצבאי וגם בקרב מפלגות האופוזיציה יש הסכמה בצורך של שינויו. בין היתר, חוקה חדשה עומדת לתקן את הסעיפים העוסקים  במפלגות ובבחירות, ובעיקר לתקן מאפיינים הנחשבים לא דמוקרטיים:

• לא עוד סגירת מפלגות בקלות רבה כבעבר. ארדואן, המייצג את הכוחות האסלאמיים השמרנים שבעבר סבלו לא אחת מהכרזת מפלגותיהם כלא-חוקתיות, תומך בשינוי החוק באופן שיפסול מפלגות רק על רקע של תמיכה בטרור. ואולם התיקון מבטא גם שאיפה ליישר קו עם הקריטריונים האירופיים בתחום פסילת המפלגות.
• הנמכתו של אחוז החסימה. הערך הגבוה של של 10% הוכנס בתואנה של יציבות, אבל יעדו העיקרי היה למנוע מכוחות פוליטיים שנחשדו בקשרים עם המחתרת הכורדית (PKK) לזכות בייצוג בפרלמנט. ב-2007 הצליחו מועמדים כורדים לעקוף את המכשול כשהתמודדו כעצמאיים ולא כמועמדי מפלגה. ארדואן תומך בהורדת אחוז החסימה לרמה של 8%.

אך ללא ספק השינוי הפוטנציאלי המהותי ביותר בו חשק ארדואן היה הפיכתה של טורקיה לדמוקרטיה בעלת דגם משטרי חצי-נשיאותי. יריביו הפוליטיים טוענים שמטרתו רק לעקוף את המכשול החוקתי של הישארותו בשלטון, שכן על פי הנוהג הקיים ארדואן מנוע מלהתמודד עוד פעם לראשות הממשלה. הפיכת מוסד הנשיאות מתפקיד סמלי בעיקרו לתפקיד בעל עוצמה יכול לשרת אותו מבחינה זו: הוא יכול לרוץ לנשיאות ולהיוותר כמנהיג הפוליטי החזק. מעשה כזה (הדומה למה שהתרחש ברוסיה, לאחר שפוטין עבר מתפקיד הנשיא לתפקיד ראש הממשלה אך נותר כמנהיג המשפיע) נתפס בעיני החוגים החילוניים כביטוי להפיכתה של טורקיה הארדואנית למדינה אוטוריטרית. לפחות מבחינה זו, תוצאות הבחירות מהוות הישג גדול לכוחות האופוזיציה: כל שינוי חוקתי יאלץ להתקבל בהסכמתם.

מקורות

Turgut, Pelin, 2001. "Turkey's Elections: Massive Implications of a Foregone Conclusion", Time, 3 June.

קניג, עופר, 2010. "משאל העם החוקתי בטורקיה: טוב לדמוקרטיה אבל רע לחילונים?", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 15 בספטמבר.

קניג, עופר, 2001. "בחירות 2007 בטורקיה: ניצחון לאסלאם או הבעת אמון לראש הממשלה ארדואן?", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 12 באוגוסט.

פרלמנט, 2002. "בחירות בעולם: טורקיה, אוסטריה", פרלמנט, 38, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

פרלמנט, 1998. "דמוקרטיה מתגוננת או דמוקרטיה לא-דמוקרטית: המקרה של טורקיה", פרלמנט, 19, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

"עיתונאים ללא גבולות", http://en.rsf.org/