בין שמיר לבן-גוריון

ביום שבת הקרוב יחלוף נתניהו על פני יצחק שמיר ויתייצב כראש הממשלה בעל תקופת הכהונה המצטברת השנייה באורכה. רק בן-גוריון כיהן זמן ממושך יותר.

בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת התשע עשרה מגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו לנקודת ציון חשובה בקריירה הפוליטית שלו. ב-10 בנובמבר הוא יחלוף על פני יצחק שמיר כראש הממשלה שלזכותו נזקפת עד כה תקופת הכהונה המצטברת השנייה באורכה. אם מוסיפים את כהונתו הנוכחית, שהחלה ב-31 במרץ 2009, לכהונתו הראשונה (1996–1999), יצבור נתניהו ב-10 בנובמבר 2,433 ימים כראש ממשלה. מעט מעל שש שנים וחצי.

רק דוד בן-גוריון זוקף לזכותו תקופת כהונה מצטברת ארוכה יותר. בן-גוריון כיהן, בשתי תקופות כהונתו, 4,875 ימים. כ-13 שנים וחצי. בקצה השני של הרשימה ממוקמים משה שרת ואהוד ברק, ששניהם החזיקו בתקופות כהונה של פחות משנתיים כראשי ממשלה (ראו לוח 1).

אם יישאר בתפקיד ראש הממשלה גם לאחר הבחירות הקרובות, יוכל נתניהו לחלוף על פני אשכול, שרון, שמיר ובן-גוריון מבחינת משך תקופת הכהונה הרצופה. כדי לחלוף על בן-גוריון ולהתייצב כראש הממשלה שכיהן את תקופת הכהונה המצטברת הארוכה ביותר ייאלץ נתניהו לשרוד בתפקידו עד 19 ביולי 2019.

לוח 1: ראשי ממשלה לפי משך תקופת הכהונה המצטברת, נכון ל-10 בנובמבר 2012

		מספר הימים המצטבר בתפקיד	תקופות כהונה
1.	דוד בן-גוריון	4,875	1948–1954, 1955–1963
2.	בנימין נתניהו	2,433	1996–1999, 2009 ואילך
3.	יצחק שמיר	2,432	1983–1984, 1986–1992
4.	יצחק רבין	2,322	1974–1977, 1992–1995
5.	מנחם בגין	2,303	1977–1983
6.	לוי אשכול	2,072	1963–1969
7.	גולדה מאיר	1,904	1969–1974
8.	אריאל שרון	1,864	2001–2006
9.	אהוד אולמרט	1,062	2006–2009
10.	שמעון פרס	976	1984–1986, 1995–1996
11.	משה שרת	646	1954–1955
12.	אהוד ברק	610	1999–2001

"הישגו" של נתניהו משקף במידה רבה את היציבות שהייתה מנת חלקה של הכנסת השמונה עשרה ושל הממשלה השלושים ושתיים של מדינת ישראל. הייתה זו הממשלה היציבה ביותר זה כמה עשורים, שידעה שינויים פרסונליים וקואליציוניים מעטים בלבד. מלבד האירוע הנקודתי של פרישת אהוד ברק ממפלגת העבודה והאפיזודה החולפת של כניסת קדימה לממשלה, לא נרשמו זעזועים אחרים.

התייצבותו של נתניהו במקום השני, בין שמיר לבן-גוריון, מספקת הזדמנות לא רעה לבחון את מקומו בין מנהיגי המדינה. האם נתניהו הוא טיפוס "בן-גוריוני" או "שמירי"? שאלה שבאופן טבעי לא תהיה עליה תשובה ברורה ומוחלטת. בכל זאת, אנסה לבחון אותה באמצעות שלוש נקודות מבט: המנהיג כפוליטיקאי, המנהיג כמדינאי והמנהיג כדמות מאחדת או מפלגת.

מנקודת המבט הפוליטית ההכרעה קשה. מצד אחד נתניהו שולט יותר משני האחרים ברזי השפה הפוליטית: יש לו מיומנויות תקשורתיות עדיפות והוא בעל סמכות – כמעט בלתי ניתנת לערעור– בזירה הפנים-מפלגתית. אמת, גם שמיר (שהיה מנהיג כריזמטי פחות) הצליח לשרוד כמנהיג הליכוד במשך כמעט עשור, אתגר לא פשוט לנוכח הנעליים הגדולות שנכנס אליהן ביורשו את מנחם בגין. אמת, גם באמתחתו של שמיר היו להטוטים פוליטיים, אחד או שניים, אך מעמדו וסמכותו הפנים-ליכודית אינם משתווים לאלו של נתניהו. בן-גוריון היה אף הוא רב-אומן בתמרונים פנים-מפלגתיים, אך אפילו הוא לא זכה לשליטה מוחלטת כמעט, כמו זו של נתניהו, במוסדות הליכוד. עם זאת הסתמכותו של נתניהו על הלכי הרוח הציבוריים ותלותו המוגזמת בסקרי דעת קהל חושפות פוליטיקאי פגיע וחלש יותר. גם תמרוניו הפוליטיים של נתניהו – הניסיון לפצל את קדימה, הבחישה בפרישת אהוד ברק, הקדמת הפריימריז להנהגת הליכוד, הפיאסקו של ביטול התפזרות הכנסת באישון לילה וה"פלירט" הקצרצר עם שאול מופז – יכולים להיתפס כמהלכים של פוליטיקאי קטן ולא של מנהיג גדול.

מנקודת המבט המדינית אפשר לטעון כי נתניהו מזכיר יותר את הדגם השמירי מאשר את הדגם הבן-גוריוני. שמיר היה אב טיפוס של קפיאה על השמרים ושל הימנעות מיוזמות מדיניות ומהרפתקאות צבאיות. מנהיג זהיר ושקול (יגידו המסנגרים) או הססן וחסר חזון (יגידו המקטרגים). נתניהו מזכיר אותו מהבחינה הזו יותר מאשר את בן-גוריון. התהליך המדיני בארבע השנים האחרונות היה בקיפאון העמוק ביותר זה עשרים שנה. גם השפל ביחסי ישראל–ארצות הברית משותף לכהונת נתניהו ולשלהי כהונתו של יצחק שמיר. כך או כך, נתניהו שונה בתכלית מדוד בן-גוריון, שהיה מנהיג בעל להט מהפכני שלא חשש מהכרעות אמיצות. יש שיאמרו (בזהירות) שכל הניתוח הזה יתהפך על ראשו אם יורה נתניהו על תקיפה באיראן.

ולבסוף, האם נתניהו הוא דמות מפלגת או דמות מאחדת, והאם הוא דומה בכך יותר לשמיר או לבן-גוריון? ובכן, אף לא אחד משלושת המנהיגים הללו נחשבים דמויות מאחדות במיוחד. לבטח לא כמו לוי אשכול או אריאל שרון בחלק מתקופת כהונתו. ואולי אין זה הוגן לבחון ראשי ממשלה בישראל לפי תכונה זו, שכן המחלוקות העמוקות והחברה המקוטבת מקשות עד מאוד על המנהיגים לזכות באהדה חוצת מחנות פוליטיים.

ועדיין, בשני היבטים לפחות מעורר נתניהו כלפיו אנטגוניזם שלא היה מנת חלקם של שמיר ושל בן-גוריון. ראשית, הוא מצטייר כאדם נהנתן. צניעות באורח החיים היא אינה תכונה שמאפיינת אותו, בניגוד גמור לשמיר ולבן-גוריון. שנית, דבקה בו (בצדק או שלא בצדק) תדמית של טיפוס לא אמין, כיוון שפעמים רבות הוא נתפס כ"מזגזג", וכן של אדם שקשה לשרוד בצדו, וראיה לכך היא התחלופה הגבוהה בקרב אנשי לשכתו. משתי הבחינות האלה, בן-גוריון ושמיר – על אף ההבדלים התהומיים ביניהם – דווקא דמו זה לזה. שניהם שידרו אמינות שגבלה לעתים בעיקשות, ובצד שניהם עמדו במשך שנים אנשי אמון מסורים.

נסכם ונקבע שקשה להכריע אם נתניהו כמנהיג דומה יותר לבן-גוריון או לשמיר. כיאה למעמדו החדש – כפוליטיקאי שהחזיק בכהונה המצטברת השנייה באורכה כראש הממשלה –  הוא אימץ לעצמו דפוס מנהיגותי מקורי משלו.