בין שושן לג'אבל מוכאבר
לזמן פורים פנים מאירות. התמימות של התחפושת, הריגוש של הקרנבל, החגיגיות של המגילה, האחווה של משלוח מנות, השמחה עד-דלא-ידע. ואולם, לזמן פורים גם פנים חשוכות ומסוכנות. בפורים משתחרר לחלל הציבורי ריח חריף של אלימות פיזית נגד ה"אחר". ברוך גולדשטיין הריח אותו – ופעל בפורים. מאות יהודים הלומי שנאה הריחו אותו השבוע, ויצאו לפוגרום יהודי – שילוב מילים מצמרר – נגד מיעוט ערבי בבירת המדינה היהודית.
מה הקשר בין ה"חג הגדול לילדים" ובין שנאת האחר?
אנו קוראים בספר התורה יותר ממאתיים פעמים בשנה. אירוע השיא הוא בשבת שלפני פורים. הגברים, הנשים והטף עומדים דוממים בקשב למשמע המילים "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". והציווי הוא: "לא תשכח". בהמשך, בקריאת ההפטרה הציורית, הנביא מצווה על מלך ישראל, שאול: "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמל עליו, והמתה מאיש עד אשה, מעלל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור".
כך גם במגילת אסתר. לאחר שאנו מתענגים על המלך הטיפש, אסתר היפה ומרדכי החכם, מגיע החלק הביצועי: כיוון שהמן הוא עמלק, אין מסתפקים בתלייתו, ומצרפים אליו את עשרת בניו, כולל ויזתא הקטן. ונהפוך הוא: החלש והנדכא הופך לבריון השכונתי; "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". היהודים עושים שימוש בכוח: שבעים וחמישה אלף משונאינו – עיר בגודל בינוני - מחוסלים מיידית. היפוך התפקידים הוא כל כך חד-פעמי ומדהים, שהמגילה קובעת "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
ואולם, תוכן הזיכרון – המסר עצמו – מהו? האם החבטות למשמע שמו של המן בבית הכנסת הן הצגה חביבה או הוראה לפעולה נקמנית?
המחשבה היהודית עברה מסע ארוך של עידון המסר הפרימיטיבי לנקמה. מהלך פרשני נועז, שחתומים עליו גדולי ישראל בכל הדורות, נועד לדחוק את יצר הנקמה אל מחוץ לעולם המעשה ולהותירו בעולם רעיוני-מיתי. במישור העובדתי, חכמים קבעו שכיוון ש"עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות", שוב איננו יודעים מיהו עמלק. המטרה הקונקרטית אבדה ללא שוב. עמלק איננו גר בג'אבל מוכאבר. במישור המוסרי הובהר, ש"דין עמלק" איננו מתייחס לבני גזע מסוים אלא ל"עושה מעשה עמלק". היינו, יחס היהדות אל אדם נקבע עניינית, על פי התנהגותו, בין אם מדובר ביהודי או ב"אחר". אם כך, מיהו עמלק: מבצעי הפוגרום או קורבנותיו?
לא נחה דעתם של חכמים עד שהכשירו את ה"אחר" במישור התודעתי: התלמוד קובע, באופן חתרני, ש"מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק", לא פחות. אחרים אף קבעו שעמלק איננו ישות זרה, אלא יצר הרע שבתוך כל אחד מאתנו. "מלחמה בעמלק מדור דור" היא מלחמה נפשית על תיקון עולם.
אולי יתפנו הפוגרומיסטים היהודים והמציתים של מדורת השנאה הלאומנית והדתית לקרוא את דברי הרש"ר הירש, מנהיג האורתודוקסיה בגרמניה, במאה הי"ט: "אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק... לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות... אל תשכח... שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוקיך". ואם יחפצו בתורתו של הרב קוק, מייסדה של "מרכז הרב" הפגועה, הנה היא: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה".
ידידיה שטרן הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.