ביטוי טעון הסבר
הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" שהפך בשנים האחרונות כמעט למנטרה מקודשת בקרב חוגים דתיים וציוניים כאחד, אך הוא נתפס כמדיר את ערביי ישראל. יאיר שלג סבור שיש להבהיר את כוונתו של הביטוי באופן שיתקבל בברכה בקרב רוב הציבור היהודי והערבי גם יחד, וברוח עקרונות מגילת העצמאות.
בשנים האחרונות נהפך הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" כמעט למנטרה מקודשת. למעט חוגים קיצוניים בימין ובשמאל - כאלה המתנגדים בגלוי לזהותה היהודית או הדמוקרטית של המדינה - הכול נושאים את הדגל הזה ברמה. חוגים דתיים ואפילו חרדיים נשבעים בשמה של "המדינה היהודית והדמוקרטית" בעיקר כדי להבטיח הסכמה רחבה סביב "המדינה היהודית", וחוגי שמאל ציוני נשבעים בשמה בעיקר כדי להבטיח הסכמה רחבה סביב עקרון הדמוקרטיה. כך נוצר מאזן אימה שלא היה מבייש את ימי המלחמה הקרה, שבו כל אחד מהמחנות מוכן להישבע בשמו של הערך המשני בעיניו כדי להבטיח את ההסכמה סביב הערך היותר מרכזי.
מעניין שביטוי זה, שכיום נתפס כאילו ירד לעולם עם לוחות הברית או לכל הפחות עם מגילת העצמאות, הגיח לשיח הציבורי בעקיפין, ובעצם בהקשר נגטיבי. בפעם הראשונה נזכר בספר החוקים הישראלי משהו המזכיר את הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" בתיקון לחוק יסוד: הכנסת מ-1985, שבו נקבעה לראשונה הזכות לפסול מהתמודדות בבחירות רשימה או אישים המתנגדים לזהותה של ישראל כמדינה יהודית או כמדינה דמוקרטית. הרקע היה כניסתה לכנסת של תנועת "כך" בבחירות 1984, ורצונם של המחוקקים למנוע ממנה ומשכמותה מלהיכנס שוב. אגב כך גם ביקשו המחוקקים לאזן בין מפלגות ומועמדים מסוג זה ובין מפלגות או מועמדים המתנגדים לזהותה היהודית של המדינה.
בפעם השנייה, הבולטת ומפורסמת יותר, נכנס ביטוי זה, הפעם בניסוחו הפוזיטיבי, לספר החוקים הישראלי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992). החוק הגדיר את מטרתו ברצון "לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", ומכאן מסתבר שמנסחיו תפסו את ערכי כבוד האדם וחירותו כעולים בקנה אחד גם עם זהותה היהודית של המדינה, ולא רק עם זהותה הדמוקרטית.
מעניין שלמרות מרכזיותם של שני החוקים האמורים (מדובר בשני חוקי יסוד) ולמרות מרכזיותו של הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" בכל אחד ואחד מהם, החוקים לא טרחו כלל להגדיר ולהבהיר מה משמעותם של מושגים אלה. ב-1985 אולי עוד ניתן היה להסביר זאת בתחושה שמדובר בעניין מובן מאליו; לכאורה קל להגדיר מהי "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" - אם כי "קלות" הזו התבדתה במציאות, כמו שהוכיחו פסיקות בג"ץ בנוגע לעתירות שביקשו לפסול את עזמי בשארה ואחמד טיבי, ומנגד את ברוך מרזל, מלהתמודד בבחירות - עתירות שכולן נענו בשלילה. כך או כך ברור שקשה הרבה יותר להגדיר באופן פוזיטיבי (כפי שמגדיר החוק מ-1992) מהם "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". כיום משפט זה נראה בעיקר כמשפט שנועד להקל על חששותיהם של החוגים הדתיים מאופיו הגורף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כשמנסחיו הניחו בתמימות שבחברה הישראלית יש הסכמה מהי "מדינה יהודית ודמוקרטית", או שהם עצמם לא הצליחו להגיע לידי הסכמה כזו ולכן העדיפו להסתפק בניסוח חגיגי אך מעורפל. כך או כך, מאז הפנמתו של הביטוי הזה בשיח הציבורי (בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) ברור לגמרי שאנשים שונים מפרשים אותו באופנים שונים לחלוטין.
כך למשל השופט אהרן ברק, בכמה פסקים שנגעו לפרשנות החוק וכן במאמר עקרוני שפרסם בנושא, ביקש לנטרל את האפשרות שהיסוד ה"יהודי" יפגע במשהו ביסוד ה"דמוקרטי", ולכן פירש את הביטוי כך שהיסוד ה"יהודי" נוגע רק לאותם מקורות יהודיים הבאים לאשש ולעגן את אופייה הדמוקרטי של המדינה.אהרן ברק, "מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", עיוני משפט כד (תש"ס-תשס"א}, עמ' 9 - 14. פרשנות זו זכתה לביקורת נוקבת (בצדק בעיניי), באופן טבעי בעיקר מצד חוגים דתיים ובכללם סגנו של ברק בבית המשפט העליון הפרופ' מנחם אלון - כניסיון של להטוטנות אינטלקטואלית להתחמק מרצונו הברור למדי של המחוקק לאזן בין שני ערכים שונים, האחד אוניברסלי והאחר פרטיקולרי.מנחם אלון, "דרך חוק בחוקה: ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", עיוני משפט יז (תשנ"ג), עמ' 659 - 688. מנגד יש חוגים דתיים המקדשים את המדינה היהודית, ולשיטתם היסוד ה"דמוקרטי" בא להבטיח בסך הכול שני עקרונות משטר פורמליסטיים: האחד - שאת ההכרעות במדינה יקבע גוף ייצוגי שיבחרו כלל האזרחים, כלומר הכנסת, והאחר - שההכרעות הפרלמנטריות יתקבלו בהצבעת רוב. לפי שיטה זו היסוד ה"דמוקרטי" אינו אומר דבר על תוכני ההכרעות, כל עוד אלה התקבלו בהכרעות רוב של הפרלמנט הנבחר, כך שהכנסת רשאית לקבל בהצבעת רוב החלטות שיפגעו בזכויות יסוד של אזרחים מישראל או אפילו כולם. כמו כן יש חוגים ערבים ויהודים פוסט-ציונים המתנגדים לעצם הביטוי "מדינה יהודית", שכן לשיטתם הדבר הופך את ישראל מדמוקרטיה שוויונית לכלל אזרחיה ל"אתנוקרטיה" - מדינה שבה יש זכויות עודפות לבעלי זהות אתנית מסוימת, במקרה זה היהודים.
התנגדותם של אלה האחרונים היא הקולנית והבולטת ביותר. יתר על כן, נוצר מעגל קסמים מסוכן שבו ככל שערביי ישראל (או לכל הפחות המנהיגות הפוליטית והאינטלקטואלית שלהם) מגלים יותר הסתייגות מהגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית", כך גובר חששם של היהודים ממצב זה, והם מבקשים לעגן עוד יותר את הזהות היהודית במגוון של חוקים (הצעת החוק לשבועת נאמנות ל"מדינה יהודית ודמוקרטית"; הצעת החוק לביטול אזרחותם של מי שהורשעו במעשי טרור או ריגול; התיקון לחוק האזרחות המונע התאזרחותם של בני/בנות זוג של ערביי ישראל שאינם אזרחי ישראל במקור, וכדומה). אבל ככל שהיהודים מבקשים לעגן את זהותה היהודית של המדינה בעוד ועוד חוקים, כך גובר חששם של הערבים מהגדרה זו, שאותה הם תופסים יותר ויותר לא ככזאת המכוונת אל היהודים, אלא כנגדם, והם מגבירים את התנגדותם לה. הדברים נתפסים כנבואה המגשימה את עצמה: הרי מלכתחילה, אומרים הערבים, חששנו שהגדרת ישראל כמדינה יהודית מכוונת נגדנו (ברוח אמרתו החריפה של ח"כ אחמד טיבי: ישראל היא מדינה יהודית לערבים ודמוקרטית ליהודים), והנה החוקים האלה מוכיחים שצדקנו. ובשורה התחתונה: הצירוף של חוקים המגבילים את זכויות הערבים ושל הגברת התנגדותם של הערבים להגדרת ישראל כ"מדינה יהודית" יוצר הסלמה הדדית, המעלה את יחסיהם של יהודים וערבים בישראל על מסלול התנגשות טעון.
מנגד מתברר שכאשר מגדירים את המושג "מדינה יהודית" הגדרה מצמצמת ומבהירים שאין הכוונה למדינה המפלה בחוקיה את הלא-יהודים, גם הנכונות הערבית לקבל את המדינה היהודית עולה פלאים. כך למשל בסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2007 התברר ש-75% מערביי ישראל היו מוכנים לתמוך בחוקה המגדירה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם יובטח בה שוויון זכויות למיעוטים.יואב שטרן, "סקר: 75% מערביי ישראל תומכים בחוקה שתגדיר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", הארץ, 29.4.2007. במילים אחרות: עיקר התנגדותם של ערביי ישראל לביטוי "מדינה יהודית" אינו בשל התנגדותם לראות בישראל את מדינת הלאום של העם היהודי, אלא מחששם שמא הגדרה זו מכוונת לפגוע בזכויותיהם שלהם.
זאת ועוד, לפחות בקרב היהודים המתנגדים לחוק הנאמנות כדי שלא יפגע בערבים יש נכונות רבה לתמוך בשבועת נאמנות חלופית ל"עקרונות מגילת העצמאות", אף שהביטוי "מדינה יהודית" מופיע בה והביטוי "מדינה דמוקרטית" כלל אינו מוזכר. הסיבה היא שהמגילה מדגישה במקביל הן את הקריאה לשלום, ובעיקר את שוויון הזכויות של כלל אזרחי ישראל "בלי הבדל דת, גזע ומין". כלומר, היא מעקרת את הביטוי "מדינה יהודית" מהחשש של פגיעה בשוויון הזכויות, שהוא לב הבעיה מבחינת הציבור הערבי ותומכיו היהודים. המנהיגות הערבית אמנם לא הביעה הזדהות ונכונות לשבועת אמונים גם ל"עקרונות מגילת העצמאות", אבל נראה שאם זה היה הנוסח, ההתנגדות לו הייתה קטנה יותר, ובוודאי שלא הייתה זוכה לתמיכה גורפת כל כך בציבור היהודי.
סיכומו של דבר, הצירוף "מדינה יהודית ודמוקרטית" אמנם פשוט וקליט, וגם הצליח להשתרש לפחות בתודעת הציבור היהודי כמבטא איזון נכון בין זהותה הלאומית-פרטיקולרית של ישראל לזהותה האזרחית-אוניברסלית, אבל יש בו חסרון מובהק: מכיוון שמשמעותו אינה ברורה דיה נוצר בקרב ערביי ישראל החשש שהוא מכוון בעצם להדרתם כאזרחים סוג ב', וחשש זה כשהוא לעצמו מניע את הסתייגותם מהביטוי כולו.
עולה מכך שאמנם אין לוותר על השימוש בביטוי, אבל יש צורך דחוף להבהיר את כוונתו באופן היכול להתקבל בברכה בקרב רוב הציבור היהודי והערבי גם יחד, וברוח עקרונות מגילת העצמאות: "יהודית" פירושה מדינת הלאום של העם היהודי (ובכך מופקעת הפרשנות הפוטנציאלית המדברת על מדינה שחוקיה "יהודיים", עניין המרתיע ערבים ויהודים חילונים גם יחד), ו"דמוקרטית" פירושה מדינה השומרת על שוויון זכויות לכל אזרחיה.
האופן הראוי ביותר להגדרה יסודית מעין זו הוא קביעת חוק יסוד המגדיר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומיד מבהיר את משמעות המושגים ברוח המוצעת כאן. אבל אם חקיקת חוק כזה אינה אפשרית כיום, בשל הסתייגויות פוליטיות מימין ומשמאל, יש לדאוג לפחות להוספת הפרשנות הזו באותם חוקי יסוד שבהם כבר הוגדרה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (חוק יסוד: הכנסת וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). כאפשרות שלישית, אם גם תוספת פרשנית זו אינה אפשרית כיום, ראוי שהפרשנות המוצעת כאן תשתרש לפחות בשיח הציבורי. רוצה לומר, כל אימת שמאן דהוא יזכיר את צירוף המילים המפורסם, מן הראוי שידגיש שזו הפרשנות שהוא מכוון לה, וכך תתקבע בתודעה הציבורית אותה פרשנות זהירה של הביטוי, פרשנות שכאמור אינה רק ברוח מגילת העצמאות, אלא גם יש בה כדי לצמצם מאוד את הוויכוח סביב הביטוי עצמו ואת העימות הפוטנציאלי שהוא טומן בחובו ליחסי יהודים-ערבים בכלל.
יאיר שלג הוא עיתונאי וחוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.
עוד בנושא
מאמרים ומחקרים
אדם ד' דנאל, מדינה יהודית ודמוקרטית: מבט רב-תרבותי, 2003
תכניות מחקר
דת ומדינה, יהדות ודמוקרטיה