על שוויון, צדק וביקורת שיפוטית במשנתו של השופט אדמונד לוי

המסורת השיפוטית של השופט אדמונד לוי היא המשך טבעי של המורשת ההומניסטית-ליברלית המובהקת של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. מורשת זו היא גם מורשת לאומית-ליברלית, המקיימת בצוותא חדא מחויבות לערכים דמוקרטיים של חירות, שוויון, כבוד האדם, שלטון החוק והפרדת רשויות יחד עם נאמנות לתפיסת עולם לאומית. זהו הומניזם יוקד הנשען על מורשת ישראל ויונק ממנה.

השופט אדמונד לוי נולד בעיראק בשנת 1941 ועלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן עשר. לאחר שירותו הצבאי, בד בבד עם לימודי המשפטים, עבד בתפקידים פקידותיים בבית משפט השלום ברמלה. לאחר שהוסמך לעריכת דין היה סגן ראש עיריית רמלה מטעם הליכוד. הוא שימש שופט צבאי (1979-1977) ולאחר מכן שופט בבית משפט השלום בכפר סבא (1984-1979), בבית המשפט המחוזי בתל אביב (2000-1984) ובבית המשפט העליון (2011-2000).

פסיקתו של השופט אדמונד לוי, כמו גם דמותו כשופט, היא ייחודית וראויה לציון. בחוברת זו נבקש לעמוד על הערכים העולים מפסיקותיו.

השופט לוי היה אדם דתי והחזיק בהשקפה לאומית מובהקת (שבאה לידי ביטוי, למשל, בעמדתו בדוח לבחינת הבנייה ביהודה ושומרון ובפסק דינו בפרשת ההתנתקות מחבל עזה). הערכים העולים מפסיקותיו הם מחויבות עמוקה לזכויות אדם ולזכויות מיעוטים וגישה דמוקרטית מלאה ועשירה. הגישה שנקט הייתה גישה אקטיביסטית, של שופט אמיץ ופורץ דרך בכל תחום, ובכלל זה בהקשר של זכויות חברתיות. בחינה של תפיסת העולם השיפוטית שלו, כמו השקפת העולם של מוריו הרעיוניים זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, מלמדת כי השקפה לאומית מובהקת — מחויבות לרעיון של מדינת לאום לעם היהודי בארץ ישראל ולחזון יישוב הארץ — יכולה לדור בכפיפה אחת עם השקפת עולם ליברלית איתנה.