עזר כנגדה

אפיון המחקר

מחקר זה בוחן את מעמדה של האופוזיציה הפרלמנטרית בישראל, את יכולותיה ואת מגבלותיה, אגב השוואה בינה לבין אופוזיציות בעשרים דמוקרטיות מבוססות ברחבי העולם. לפיכך הוא מתייחד בשני היבטים: בהיבט אחד, המקומי, זהו המחקר הראשון שנעשה בשלושים השנים האחרונות בנושא האופוזיציה הפרלמנטרית בישראל; בהיבט האחר, האקדמי, מחקר זה הוא מהראשונים הניגשים לחקר האופוזיציה באמצעות השוואה כמותית בין מדינות רבות מאוד.

שני סוגים של דמוקרטיות פרלמנטריות

השוואת האופוזיציות הפרלמנטריות ב־ 21 מדינות מלמדת, בין השאר, כי הדמוקרטיות הפרלמנטריות נחלקות בדרך כלל לשני סוגים. בסוג הראשון נכללים משטרים שבהם האופוזיציה גדולה ומלוכדת אך השפעתה על הממשלה קטנה; בסוג השני נכללים משטרים שבהם האופוזיציה מפולגת וקטנה יותר, אך כפיצוי ניתנת לה האפשרות להיות שותפה חשובה בקבלת ההחלטות ובחקיקה.

הבעיות העיקריות של האופוזיציה הישראלית

ממצאי המחקר בהקשר הישראלי מדאיגים, שכן נראה שהאופוזיציה הישראלית קיבלה את הרע משני העולמות. קודם לכול, היא קטנה ומפוצלת. למעשה היא החלשה ביותר מבחינה מבנית מכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות שנבדקו, למעט שווייץ. חולשה זו מקשה עליה לקרוא תיגר על הממשלה ולהציג את עצמה לבוחר כאלטרנטיבה לשלטון. שנית, הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשות האופוזיציה הישראלית מוגבלים וחלשים ברובם. הכלי החשוב שבהם — מערכת הוועדות הפרלמנטריות — לוקה בחסר ואינו מאפשר לאופוזיציה השפעה מספקת לעומת מה שמקובל במדינות שבהן גודל האופוזיציה ומידת פיצולה דומים לאלה שבישראל. השפעה מספקת הייתה יכולה לפצות על החולשה המבנית הקיצונית. ואם אין די בכל אלו, בחינה כרונולוגית מראה כי "תור הזהב" של האופוזיציה בישראל היה במאה שעברה — בשנות השבעים, השמונים ותחילת התשעים. מאז חלה הידרדרות בלכידות של האופוזיציה ובעושר של עברה השלטוני, שאפשר לה להציג את עצמה כחלופה רצינית לשלטון. יתרה מזו, אחדים מהכלים הפרלמנטריים העומדים היום לרשות האופוזיציה הישראלית נחלשו עם השנים בעקבות הניסיונות לחזק את הממשלה על חשבונה.

מסקנות והמלצות

מקור החולשה של האופוזיציה הפרלמנטרית הישראלית בשילוב שבין מערכת מפלגות רב־מפלגתית באופן קיצוני ובין כנסת חלשה יחסית לממשלה. לכן שתי התכליות שהשגתן חיונית לשיפור מצבה של האופוזיציה הפרלמנטרית הישראלית הן חיזוק מעמדה של הכנסת וחזרה לתחרות הדו־גושית. לשם כך יש לנקוט שלושה צעדים עיקריים, בשלושה תחומים:

• יש להגביר את הלכידות באופוזיציה. אופוזיציה מלוכדת יותר תוכל להעמיד חזית מאוחדת מול הממשלה ולהציג לה חלופה מגובשת. את הגברת הלכידות אפשר להשיג על ידי מתן תמריצים לאיחוד מפלגות ולהצבעה למפלגות הגדולות, אימוץ הרכיב האזורי בשיטת הבחירות והעלאה מתונה של סף החסימה החוקי.
• יש לחזק את מערכת הוועדות של הכנסת. מערכת הוועדות הפרלמנטריות היא הכלי המוסדי החשוב ביותר שיש בידי האופוזיציה, הן למימוש תפקידה כמבקרת הממשלה ומפקחת על פעולותיה הן להשפעה על תהליך החקיקה. הצעדים החיוניים לחיזוק מערכת הוועדות הם יצירת התאמה בין תחומי האחריות של הוועדות ובין משרדי הממשלה, חיזוק תפקיד הביקורת על הממשלה על ידי קביעה של "חבילת ביקורת חובה" לכל ועדה, צמצום מספר החברים בכל ועדה ועיגון מעמדו של מרכז המידע והמחקר של הכנסת בחוק.
• יש לחזק את מעמדה של האופוזיציה בכנסת. כדי להקטין את הסיכון לעריצות הרוב בעבודת הכנסת יש לשריין את חוקי היסוד שעניינם רשויות השלטון ברוב מיוחד, לבטל את חוק ההסדרים ולשקול מחדש את נחיצותו של התקציב הדו־שנתי.

אופוזיציה חלשה אין משמעה בהכרח ממשלה חזקה. למעשה, אופוזיציה גדולה ומלוכדת הולכת יד ביד עם ממשלה חזקה ויציבה. אופוזיציה חלשה, לעומת זאת, מאפשרת ממשלה פחות רגישה לדרישות מצד הציבור ופחות אחראית כלפיו. זו הסיבה שמצבה הקשה של האופוזיציה בכנסת ישראל צריך להדאיג את כל מי שאיכות הדמוקרטיה הישראלית ועתידה חשובים לו.

תקציר

מבוא

האופוזיציה הפרלמנטרית בראי המחקר

מעמד האופוזיציה הפרלמנטרית בישראל

שיטה ונתונים

עוצמתה המבנית של האופוזיציה

הכלים המוסדיים שבידי האופוזיציה

השתתפות האופוזיציה בשלטון

דיון מסכם

המלצות

נספח חישוב ממוצע מדינתי משוקלל של עוצמה מבנית

מקורות