תוכנית ההתנתקות (انسحاب احادي الجانب) בנגב

השאלה המרכזית

אחד האתגרים הגדולים שהכנסת ה־ 19 נקראת להתמודד עמם הוא ההכרעה בעתידה של הצעת החוק הממשלתית להסדרת התיישבות בדואים בנגב. ההצעה מבקשת לכונן פתרון כולל לסכסוך הקרקעות בין המדינה למיעוט הבדואי, ובפרט בעניין עשרות כפרים שטרם הוכרו שחיים בהם כ־ 90,000 תושבים. ההצעה מחייבת את הבדואים שתביעתם טרם התבררה לבחור, בתוך פרק זמן קצר, בין קבלת תמורה בכסף ובקרקע לבין מיצוי טענותיהם בבית המשפט. היא גם מזכה כל בדואי בנגב שאין לו מגרש מגורים במגרש כזה, בתמורה לפינוי קרקע. בתום תקופת ההסדרה תוסמך המדינה לבצע הליכי פינוי מקוצרים ולרשום את שאר המקרקעין על שמה.

מחקר זה מציע ניתוח מקיף של הצעת החוק ובוחן אם ההסדרים המשפטיים המורכבים הכלולים בה מאזנים באופן ראוי וחוקתי בין שלטון החוק לכבוד האדם ובין השאיפה לפיתוח הנגב לכלל תושביו לחובה לנהוג בשוויון וללא אפליה.

מסקנות

בחינת פרטי ההצעה מגלה תמונה קשה:

1. ההצעה שוללת זכויות דיוניות (כגון בהקשר של סמכויות הפינוי).
2. ההצעה משמרת כוח עודף בידי המדינה (למשל בעניין מיקום הקרקע שתינתן בתמורה).
3. בהצעה יש פגיעה יתרה בקשרי קהילה ומשפחה (למשל בכך שאין בה הסדרים ליישוב מחדש תוך שימור המבנה הקהילתי־משפחתי ובהתליית הרכיב הקרקעי בַּתמורה בהתנהגותם של שאר השותפים־היורשים.
4. ההצעה איננה מתמודדת כנדרש עם נורמות דמוקרטיות מצופות של ייצוגיות, שקיפות ופומביות ומבקשת להגביל את כוחו של בית המשפט תוך הותרת עניינים רבים לשיקול דעת מינהלי שאינו כפוף לביקורת שיפוטית.

נדמה כי ההצעה מבוססת על חשש מפני השתלטות בדואית על הנגב, ולכן כלולים בה כלים וסמכויות חריגים בקשיחותם. אך החשש מופרז ביותר. כך, למשל, הקרקעות שטרם הוסדרו מחזיקות פחות מ־ 2% בלבד משטח המדינה ומהוות פחות מ־ 3% ממקרקעי הנגב. מעל לשני שלישים מהתביעות כבר הוכרעו לטובת המדינה.

מוטב היה לאמץ הסדרים, ברוח ההמלצות שבמחקר, שהיו מבטיחים את נאותות התמורות ואת הוגנות ההליכים. כך גם אפשר היה לקדם את חיזוק היחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה הבדואים ולהימנע מהחרפת הניכור והניתוק של קבוצת מיעוט זו.

המלצות עיקריות

להלן שש ההמלצות העיקריות לתיקון ההצעה (מתוך עשרות המלצות המוצעות במחקר):

1. יש לשנות באופן דרסטי את סמכויות הפינוי שבהצעה.
2. יש לקבוע הסדרים ברורים לפרסום הודעות והכרזות, לשקיפות הליכי הוועדות המוקמות לפי החוק ולייצוגיות הציבור הבדואי בגופים אלה. יש להימנע מהותרת קביעת הסדרים חשובים בתקנות.
3. יש להימנע מהגבלת סמכות בית המשפט בעניינים של עיכוב הליכים, מתן צווי ביניים, הפעלת ביקורת שיפוטית ובירור תביעות הסדר בבית המשפט גם אם התובעים לא ביקשו זאת.
4. יש לעגן בחוק את האפשרות להתיישבות מחדש תוך שימור המבנה הקהילתי־משפחתי.
5. יש לבטל את ההבחנה לעניין התמורה בקרקע בין תובעים ששיעור האישור של תביעתם לחלקה (בידי שותפיהם לתביעה) הוא 50% ומעלה לשאר התובעים, וכן בין תובעים מחזיקים בקרקע לתובעים שאינם מחזיקים בקרקע.
6. יש להותיר בידיו של תובע את האפשרות — לאחר שייוודע לו טיבה ומיקומה של הקרקע שתינתן לו בתמורה — לחזור בו מרצונו לקבל תמורה קרקעית ולפנות למסלול הבירור המשפטי לשם בירור תביעתו.

הורידו את המסמך המלא
 

רונית לוין־שנור היא דוקטורנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובעלת תואר ראשון ושני במשפטים ובתכנון עירוני ואזורי. היא עוסקת בנושאים של דיני קניין, תכנון ובנייה, פיתוח עירוני וצדק אורבני ומרצה בתחומים אלה באוניברסיטה העברית בירושלים ובתכנית לעיצוב אורבני בבצלאל.