סיקור אודיו-ויזואלי של בתי המשפט בישראל

על פי דין הנוהג בישראל, המעוגן בעיקר בסעיף 70 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד 1984- , חל איסור על סיקור אודיו–ויזואלי )הקלטה, צילום ושידור( של הליכים המתנהלים בבתי המשפט, אלא אם כן ניתן היתר. בשנות קיומה של המדינה הוענק היתר מעין זה במקרים ספורים בלבד, כך שבפועל התגבשה בישראל חזקה השוללת סיקור כזה. למראית עין, חזקה זו אינה מתיישבת עם העקרונות בדבר פומביות הדיון וחופש העיתונות ועם תפיסות של שקיפות שלטונית. בד בבד, במשך השנים ועם ההתפתחויות הטכנולוגיות המואצות, גיבשו אמצעי התקשורת טכניקות המאפשרות למעשה סיקור חי של הליכים המתנהלים בבתי המשפט בלי להפר לכאורה את הוראות

הדין ובלי לסתור את החזקה השוללת סיקור תקשורתי. הפער בין המציאות הנוהגת לדין הקיים אינו ראוי ומחייב עדכון והסדרה של הסוגיה. האספקלריה המרכזית שבמסגרתה התבררה סוגיה זו בעבר הייתה הוועדה לבחינת הפתיחה של בתי המשפט בישראל לתקשורת האלקטרונית בראשות השופטת (כתוארה אז) דורית ביניש. הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 2004 אך אלו לא יושמו מעולם.

בשנת 2014 נפתח שוב צוהר לבירור מעמיק של סוגיית הסיקור האודיו– ויזואלי בבתי המשפט. שרת המשפטים דאז ציפי לבני ונשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס החליטו לערוך פיילוט שבמסגרתו הועברו בשידור חי שני דיונים של בית המשפט העליון. כחלק מעריכת הפיילוט לא פורסמו רשמית נהלים ברורים או אמות מידה מנחות, וממילא לא ניתנה הדעת למכלול ההיבטים המחייבים הכרעה בסוגיה מורכבת זו ולא הוצגו קריטריונים להערכת השפעתו של הפיילוט על מערכת המשפט הישראלית.

מחקר זה נועד להשלים את שהחסירו הרשויות בפיילוט. הוא סוקר את התפתחות הדין הישראלי בסוגיה, את מערך השיקולים הרלוונטיים שהוכרו בספרות, את הנתונים האמפיריים התומכים או המפריכים שיקול כלשהו מהשיקולים האמורים ואת ההסדרים שגיבשו מדינות אחרות בעולם בהקשר זה. על סמך אלו המחקר מציע מודל מאוזן להתרת סיקור אודיו–ויזואלי בבתי המשפט בישראל.

לחצו כאן להורדת הספר