הבחירות באיטליה: ברלוסקוני תופס מחדש את ראשות הממשלה

חוסר היציבות הכרוני המאפיין את המערכת הפוליטית האיטלקית (הממשלה החדשה היא ה-62 במספרה מאז תום מלחמת העולם השנייה) שכנע בראשית שנות התשעים את המחוקקים לנסות להנדס שיטת בחירות שתצמצם את מספר המפלגות ותטה את המערכת הפוליטית לשני גושים, או לשתי חלופות שלטוניות ברורות.

הרפורמה הראשונה בשיטת הבחירות התרחשה ב-1993, אז נזנחה שיטת הבחירות היחסית לטובת שיטה מעורבת שבה נבחרים 75% מחברי הבית התחתון על-פי נוסחה רובית במחוזות בחירה חד-נציגיים. שלוש מערכות בחירה נערכו לפי שיטה זו, ותוצאותיהן העידו כי הניסיון ליצור מערכת דו-מפלגתית נחל כשלון חרוץ. אמנם – התגבשו שתי קואליציות מפלגתיות גדולות, האחת בימין והאחת בשמאל, אלא שהן הורכבו מכמות רבה של מפלגות בינוניות וקטנות שערערו את היציבות והקשו על המשילות. לא פחות משש ממשלות כיהנו בתקופה שבין 1994 ל-2006.

בשל כך הועברה ב-2005 רפורמה שנייה בשיטת הבחירות. השיטה המעורבת הוחלפה חזרה בשיטה יחסית. עם זאת, השיטה היחסית החדשה נבדלת מקודמתה בכך שהיא מעניקה באופן אוטומטי לקואליציית המפלגות שזכתה במספר הקולות הגדול ביותר, רוב בבית התחתון (לפחות 340 מתוך 630). כלל זה אינו חל על הבחירות לבית העליון (הסנאט).

הבחירות הראשונות לפי שיטה זו היו צמודות ביותר והנפיקו תוצאות מורכבות. קואליציית השמאל, בראשותו של רומנו פרודי, זכתה במספר רב יותר של קולות ולכן הוענק לה רוב מספק בבית התחתון. אלא שבבית העליון הרוב היה זעום, וממשלתו של פרודי הייתה תלויה על בלימה במשך כל כהונתה. בסופו של דבר, אכן הפסדיה הממשלה בהצבעת אמון בבית העליון ופרודי נאלץ להתפטר ולקרוא לבחירות מוקדמות, בדיוק שנתיים לאחר הבחירות הקודמות.

זמן מה לפני הבחירות הכריז ברלוסוקני על הקמתה של מסגרת פוליטית חדשה במטרה לאחד כמה שיותר ממפלגות הימין למפלגה מלוכדת. המפלגה החדשה זכתה לשם עַם החירות (Popolo della Libertà, PdL) והיא מורכבת משתי מפלגות הימין הגדולות – "קדימה איטליה" (Forza Italia) והברית הלאומית (AN). מפלגת הימין השלישית, "הליגה הצפונית", הדוגלת בבדלנות ונגועה בשנאת זרים, לא הצטרפה למפלגה החדשה והתמודדה בבחירות בנפרד.

גם גוש השמאל, בראשות הדמוקרטים של השמאל (DS), ניסה לקראת הבחירות להתארגן באופן דומה והכריז על הקמת מפלגה חדשה בשם המפלגה הדמוקרטית (Partito Democratico, PD). עוד במהלך קיץ 2007 נערכו בחירות פנימיות לראשות המפלגה (פריימריז) בהן ניצח ראש העירייה הפופולרי של רומא וולטר ולטרוני. אולם הניסיון לאחד את מפלגות השמאל הרבות הצליח באופן חלקי בלבד: מלבד ה-DS, המפלגה החדשה הצליחה לרכז אליה עוד מפלגה בינונית וכמה מפלגות קטנטנות. הניסיון למשוך גם את הירוקים וכמה מפלגות שמאל רדיקלי כשל.

חוסר שביעות הרצון של רוב האזרחים מממשלת השמאל של פרודי התבטא בהעברת התמיכה של רבים מהם למפלגות גוש הימין. גוש הימין, שהכיל את עַם החירות, הליגה הצפונית ועוד מפלגה קטנה נוספת, זכה ב-46.8% מהקולות. גוש השמאל זכה ב-37.5%. גוש הימין, מתוקף היותו הגוש שזכה במספר הקולות הרב ביותר, קיבל כמות מושבים המבטיחה לו רוב יציב בפרלמנט החדש. מתוך 344 המושבים שקיבל גוש הימין, זכתה עם החירות ב-276 מושבים, בעוד הליגה הצפונית הפתיעה רבים בהצלחתה וגרפה 60 מושבים (ראה טבלה). מלבד שני הגושים, הצליח לזכות בייצוג גם איחוד המרכז – מפלגת מרכז בינונית בעלת גוון נוצרי-דמוקרטי – שהייתה בעבר שותפה בממשלות ברלוסקוני הקודמות, אך הפעם נותרה מחוץ לממשלה.

תוצאות הבחירות:

בזכות ההכרעה הברורה של האזרחים בקלפיות התהליך של הרכבת הממשלה היה קצר באופן יחסי לנהוג באיטליה. כשלושה שבועות לאחר הבחירות הציג ברלוסוקוני את ממשלתו החדשה ובה 22 שרים: 17 ממפלגת עַם החירות, ארבעה מהליגה הצפונית ואחד מהתנועה למען אוטונומיה. למרות התבטאויותיו למען הצורך בנוכחות מוגברת של נשים בפוליטיקה, בממשלה החדשה חברות ארבע נשים בלבד. כאמור, לממשלה מובטח כאמור רוב יציב בשני בתי הפרלמנט, רוב זה חיוני והוא דרוש לה כדי להוציא את איטליה מההאטה הכלכלית שהיא סובלת ממנה.