בחירות 2006

הבחירות לכנסת ה-17 הן ציון דרך בישראל. בפעם הראשונה עלתה לשלטון מפלגה אחרת, לא מפא"י/מפלגת העבודה ולא הליכוד. תקופת הכהונה של הכנסת ה-16 עמדה בצל תכנית ההתנתקות מחבל עזה ויישומה של התכנית. ראש הממשלה אריאל שרון (ליכוד) נתקל בקשיים באישור התכנית בכנסת בעיקר נוכח אופוזיציה פנימית ערה בתוך מפלגתו. ההתנגדות לא שככה גם לאחר ביצוע תכנית ההתנתקות. במהלך סתיו 2005 נקלעה הממשלה למצוקה. ראשית, נגד ראש הממשלה נותרה חזית פעילה בתוך הליכוד, והיא הקשתה עליו להעביר החלטות. שנית,  בנובמבר היו במפלגת העבודה, השותפה הבכירה בקואליציה, בחירות ליושב הראש (פריימריז). בניגוד לציפיות, גבר עמיר פרץ על שמעון פרס ולכן פרשה המפלגה מהקואליציה. שרון איבד אפוא את הרוב בכנסת.

במצב זה יזם שרון שתי פעולות: הוא הכריז על פרישתו מהליכוד (מפלגה שהיה ממייסדיה) ועל הקמת מסגרת פוליטית חדשה במרכז. בד בבד החליט שרון לבקש מנשיא המדינה לפזר את הכנסת ולהקדים את הבחירות. למסגרת הפוליטית החדשה שייסד שרון, הוא ועוד 12 חברי כנסת מהליכוד, ניתן השם "קדימה". נוסף על חברי כנסת מהליכוד הצטרפו אל קדימה במהלך דצמבר 2005 גם פרס, חיים רמון ודליה איציק ממפלגת העבודה. הבחירות נקבעו לסוף מרס 2006, וסקרי דעת קהל מוקדמים ניבאו לשרון ולקדימה ניצחון מוחץ. אולם בזמן שחלף עד לבחירות השתנתה המציאות הפוליטית והמדינית שינוי של ממש. בראשית ינואר 2006 לקה ראש הממשלה שרון בשבץ מוחי ולא חזר להכרה. במקומו מונה לראש ממשלה בפועל אהוד אולמרט וצל כבד הוטל על סיכויי הצלחתה של קדימה ללא מייסדה הפופולרי. עוד התפתחות התרחשה בסוף ינואר עם ניצחונה המפתיע של תנועת החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.

תוצאות הבחירות סימנו אמנם ניצחון ברור לקדימה, אך לא בהיקף שקיוו לו מייסדיה. קדימה קיבלה 29 מושבים, לעומת 19 למפלגת העבודה, שאף היא אכזבה נוכח התקווה שהביא עמו פרץ כמנהיג חברתי. הליכוד, ללא שרון, קרס ל-12 מושבים בלבד, בדיוק כמו ש"ס. במרכז המפה הפוליטית חלו שתי התפתחויות: מפלגת שינוי, שהייתה נתונה במאבק פנימי שהוביל לפיצול, נמחקה מהמפה מהפוליטית ואיבדה את כל 15 המושבים שלה.  ככל הנראה חלק ניכר ממצביעי שינוי בחרו הפעם להצביע לרשימת הגמלאים גיל, שהפתיעה וזכתה ב-7 מושבים. בקואליציה שבנה אולמרט היו ארבע סיעות: קדימה, מפלגת העבודה, ש"ס וגיל. בסך הכול נשענה הממשלה על רוב של 67 חברי כנסת.

אשר אריאן ומיכל שמיר, עורכים (2008). הבחירות בישראל 2006. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Asher Arian and Michal Shamir, eds. (2008). The Elections in Israel 2006. New Brunswick: Transaction Publishers.

Shmuel Sandler, Manfred Gerstenfeld and Jonathan Rynhold, eds. (2008). Israel at the Polls, 2006. Routledge.

Reuven Y. Hazan and Abraham Diskin (2007). "The 2006 Parliamentary Elections in Israel”,  Electoral Studies, Vol. 27 (3), pp. 707-711.

Reuven Y. Hazan (2006). “Israel’s ‘Big Bang’: The Parliamentary Elections of 2006.” Representation, Vol. 42 (3), pp. 243-252.