השיח הקורבני בחברה הישראלית - מבט ביקורתי

לקראת יום העיון העלה ד"ר אלון גן על הכתב כמה ממחשבותיו על השיח הקורבני במדינת ישראל, על הכוחות הבונים של חשיפת מבני הכוח והפיכתם לכוחות קורבניים משתקים:

"מתי המחאה נגד העושק וההצבעה על מנגנוני העוול והדיכוי הופכות מאמצעי לתיקון החברה למטרה בפני עצמה, שכמעט שאפשר לומר שהיא זקוקה להישארות העוול כדי לפרנס את יכולתה לתארו? מה יקדם את תיקון החברה - האם תיאור עוצמת העוול של המקרבן או הניסיון להתחקות אחר הכוחות של הקורבן לצקת טעם, תוכן ומשמעות לחייו ולהיחלץ בכך מקורבנותו? ברור ששתי הפעולות משלימות זו את זו, אך דומה שהזרם הקורבני מבית מדרשו של הפוסט-מודרניזם העצים את החלק הראשון וכמעט שזנח את החלק השני.

[...]

השיח הקורבני מטיל את מלוא כבוד האחריות למצבו על ה"אחר" (במקרה זה האחר השולט, ההגמוני, הכובש, המדכא) ויוצר משוואה בעייתית ומסוכנת: הם - ה"מקרבנים" - נתפסים תמיד כפעילים, יוצרים ומניפולטיבים, ואילו אנחנו - ה"קורבנות" - נתפסים תמיד כסבילים, תוצרים ונתונים לתפלול (מניפולציה). במילים אחרות, אותה מסורת הומניסטית בדבר היות האדם הריבון צר את צורתו שלו ומחוקק חוקי עצמו לא חלה על הקורבנות אלא רק על המקרבנים.

ומה עכשיו? אולי הגיעה השעה לגבש גישה מפויסת, המודעת לעוול אך גם מבינה את המניעים וההקשרים ההיסטוריים; המבקרת את מחיר המהפכה, אך מוכנה להיפגש גם עם צדדיה החיוביים; המצביעה על מקורות האי-נחת, אך מקבלת, ואפילו מברכת (רחמנא ליצלן), את מקורות הצמיחה."

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן