מכובדי,
מדד הדמוקרטיה חוגג כבר שש שנים אבל כיוון ההתפתחויות הוא איננו סיבה למסיבה. הוא הרבה יותר שלילי מאשר חיובי. פסימיסט היה טוען שלא יכול להיות גרוע יותר, ואילו אופטימיסט וודאי היה מציין כי זה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
כרסום במערכת הערכית היא תופעה רווחת בקרב מדינות רבות בעולם הגדול. השנה, לראשונה, ישראל נכללה בדו"ח השנתי של קרן השלום וכתב העת Foreign Policy בין 60 המדינות החלשות ביותר מבחינת חוסנן הפנימי ולפיכך גם עם הסתברות גוברת להתפרקות פנימית. המדידה הנעשה מדי שנה, כללה השנה 177 מדינות בעולם והתבססה על 12 אינדיקאטורים של יציבות בתחומים של חברה, כלכלה, פוליטיקה, וצבא. ככל שמדינה נמוכה יותר ברשימה, כך גדל הסיכוי שאירוע חריף עלול לדחוף אותה מחולשה לעבר מצב של כישלון. באגאה המקצועית - State failure)) בין האינדיקאטורים שהדו"ח מצביע עליהם במקרה הישראלי הקשיים בשילובם המלא של ערביי ישראל, והפערים הכלכליים והחברתיים המעמיקים והולכים. ניתן להתווכח לגבי תקיפות מסקנת הדו"ח באשר לקרבתה של ישראל לכישלון אבל אי-אפשר להתחמק מצבר הנתונים שמצביעים על החמרה הולכת וגוברת במצבה של המדינה ואסור על כן להתעלם מכך.
לא צריכים כנס בבית נשיא כדי המדינה לחוש את הלאות והדכדוך המאפיינים את יחס הציבור לספרה הציבורית. אמון הציבור במוסדות מרכזיים נמצא בירידה תלולה ומתמדת. חשוב בהקשר זה לזים לב לכך שהירידה באמון זה לא מבוסס על שינויים בפרמטרים האובייקטיביים. כלומר, תפיסת השינוי שהציבור חש היא הרבה יותר גדולה מהשינוי עצמו. אילו השינויים היו גדולים במציאות כפי שהם נתפשים בציבור אזי ישראל הייתה נמצאת במצב חמור שבעתיים. אבל גם כך המצב בעייתי ביותר והשלכותיו עלולות להיות בהמשך דרמטיות ולכן חיוני שידליק נורות אדומות בקרב האליטה, המנהיגים, ובאמצעי התקשורת.
אדגים את השינויים הדרמטיים בתרשים לפנינו: מידת האמון נמצאת בירידה במוסדות המרכזיים. הירידה המשמעותית ביותר נרשמה באמון בבית המשפט העליון: מ-61% בשנה שעברה ל-49% ב-2008. זאת לעומת 79% של אמון ממנו בית המשפט העליון נהנה ב-2004. קשה להעלות על הדעת פסק דין אחד או התבטאות מסוימת שהביא לירידה כה תלולה, אבל אין ספק שכיוון השינוי ועוצמתו מצביע על תהליך תפיסתי עמוק ומדאיג ביותר. עובדה היא שאפילו צה"ל וגם המשטרה ספגו אובדן אמון על ידי הציבור.
אמון במוסדות מרכזיים
הערכת הציבור ההולכת ומכרסמת פוגעת בלכידות העם ובחוסנה של הדמוקרטיה. בשנת 2008 ניתן להבחין במגמת ירידה כללית ביחס לשנים הקודמות. אמנם במידת האמון שרוחש הציבור לנשיא המדינה ניתן להצביע על שיפור אבל מוסד זה הוא היוצא דופן היחיד במדידות שלנו. לעומת זאת, חלה ירידה משמעותית במידת האמון שרחש הציבור לראש הממשלה, למפלגות ולכנסת – לב ליבה של משטר דמוקרטי.
אמון במוסדות מרכזיים
המצב הנוכחי, מצב של התדרדרות, מעודד באופן טבעי את השאלה מהי או מה צריכה להיות התגובה הרציונלית לכך? האם יש להחליף בעלי תפקידים או אולי הפתרון הוא בהתעלמות מהם. ישנם סימנים שהציבור הישראלי מתחיל לסגל לעצמו את האסטרטגיה השנייה. הוא פשוט מתנער ומתרחק מהעיסוק בספרה הציבורית.
דיון ועניין בפוליטיקה, 2003-2008
מדי שנה אנו שואלים לגבי העניין בפוליטיקה והאם הנחקר משוחח עם ידידים ובני משפחה בנושאים פוליטיים. למרבה הפתעתנו גילינו השנה ששני אינדיקאטורים אלה הגיעו לשפל שלא ידענו בעבר. ישנה ירידה ניכרת במידת העניין והדיון בפוליטיקה: בעניין נרשמה ירידה מ-73% ב-2007 ל-57% ב-2008, ואילו בדיון בפוליטיקה נרשמה ירידה מ-67% ל-43%. ירידות אלו מעידות על ריחוק של הציבור מהפוליטיקה. ממצאים אחרים מלמדים שלא מדובר בניכור או בייאוש אלא במיאוס ובגועל נפש.
הנתונים מבטאים מצוקה גדולה. ניתן לתהות מדוע המשבר בא לידי ביטוי כעת ולא בעבר. בתקופות אחרות גם היו סטיות מנורמות ובעיות חמורות שעמדו על סדר היום הלאומי. גם אז נראה שהעסק נגמר ושצריכים להזכיר לאחרון שיעזוב שיכבה את החשמל.
אינני יודע אם המשבר הנוכחי הוא החריף ביותר שידענו. האטה של הצמיחה הכלכלית או גידול משמעותי בשיעור האינפלציה או באחוז המובטלים יכולה להפוך את התמונה לעוד יותר קודרת. חשוב גם לציין כי הריחוק מפוליטיקה היא תופעה מוכרת בעולם המתועש בעת הנוכחית ולא המצאה ציונית. ובכל זאת, אותנו מעניין קודם כל ישראל והממצאים הם חריפים במיוחד, ומדאיגים ביותר. במדד של השנה הבאה נוכל לדעת – אולי - אם הנתונים של 2008 הם קיצוניים במיוחד המעידים על מגמה מתעצמת או על תופעה חולפת.
משבר המנהיגות שאנו חווים הוא באמור תופעה שכיחה בעולם הרחב ואפילו בהיסטוריה שלנו. היחס של הציבור אל המנהיגים מצביע על פרדוקס חשוב בדמוקרטיה הישראלית. הרי חלק גדול מהעם מגיב לטענות החמורות נגד נשיא, ראש ממשלה, או שר אוצר לא מכיוון שההתנהגות שלהם היא מעבר למוכר, אלא דווקא בגלל זה שההתנהגות המתוארת היא מוכרת מאוד, אנושית מאד, מאיימת מאד.
התופעה של שימוש במשרה הציבורית לצבירת נכסים כלכלים פרטיים היא הגדרה ראויה לשחיתות. ה"ביזוי" הפומבי הכרוך במשפט ובניתוק מהחיים הפוליטיים אינם כנראה גורמים מספיק מרתיעים עבור אחדים במערכת הפוליטית.
שורשיה של תת-התרבות הבלתי מדוברת שבה "פראייאר" הוא איש ציבור שאינו עושה לביתו על חשבון הציבור הם בשבר הערכי שמלווה את אלה שנולדו סמוך לקום המדינה. בשבר הזה – המנהיגים הם ענקים כל יכולים, אבות מגנים ומגוננים שצמחו יש מאין. המערכת הפוליטית בתוכה צמחו ופעלו נתפסת כמנגנון המאויש בפוליטיקאים המכונים עסקנים - תואר מפחית, הבא לתאר אנשים בלתי ראויים שלא מצאו עיסוק אחר זולת ההזדנבות אחרי "מנהיגי הדור", מכאן שפעילות פוליטית מתוארת כעסקנות. הפקידות הציבורית הם כעסקנים מפלגתיים מדרגה שנייה – שותי תה במסדרונות ההסתדרות. בתרבות הזאת הערכים שמייצגים הפוליטיקאים של תקופת היישוב נחשבים אנאכרוניסטיים. חלוציות הייתה סמל לכפיה להסתפקות במועט הנדרש מהעם אך לא מאנשי הציבור, אחריות חברתית הייתה מושג נרדף לדיכוי היוזמה הפרטית וסיוע לחלשים נקרא עבודות דחק לצורך קנית קולות.
הרבה מזה חלף מן העולם וטוב שכך. אבל התופעה של דור שני פחות מקודמו אבל מלא תאווה ותאבון נשארה. בחברה שבה אנו חיים הייתה ציפייה למנהיגים ראויים כאשר פוליטיקה, פוליטיקאים, ופעילות פוליטית היו למילות גנאי. כולנו רצינו וילה עם גינה וחשבון בנק סודי בחו"ל, כי מס הכנסה בארץ לא משאיר לנו שום דבר ורק בשביל מס ההכנסה לא כדאי לעבוד. הויכוחים הערכיים נסבו על כפיה דתית, הממשל הצבאי ובטחון המדינה ואחרי 1967 על כיבוש ודיכוי, גבולות והתנחלויות.
בתקופת המהפך נודע לנו שהיו סדקים אצל חלק מהאבות הגדולים של מפא"י ושהם מעלו בתפקידם.
הם נענשו ובעצם לא שבו למקומם מאז.
מנהיגים לא צומחים יש מאין -הם צומחים מתוך התארגנויות פוליטיות שנקראות מנגנונן מפלגתי, שפעילות פוליטית היא מקצוע שאת מיומנותיו יש ללמוד ושנדרשים לבוחרים בו כשרון, התמדה, והשקעה. התלמידים המצטיינים של החוגים לכלכלה איישו את מסדרונות משרד האוצר ובנק ישראל, אבל בוגרי הפקולטות למדעי החברה והרוח לא נמצאו מאיישים את ועדות הכנסת. הטובים בילידי שנות ה – 50 כנראה הלכו לטייס -- הם רק שכחו שאת סדר העדיפויות להקצאת המשאבים לא קובעים הטייסים אלא הפוליטיקאים. אם כולנו רוצים וילה וחשבון בנק בחו"ל גם המנהיגים שלנו רוצים בדיוק אותו הדבר. נעלמה המיסטיקה והכריזמה של המנהיגות, ואיתם ההדר והכבוד. הכישלונות של המנהיגים הם הכישלונות שלנו, לכן אין אנו יוצאים להפגנות נגדם. הבעיה היא איננה שההתנהגות והערכים שלהם אינם מוכרים. אדרבה, הם מוכרים מדי.
מותר לקוות כי המדד הבא יצביע על שיפור במגמה אבל אסור לנו להתעלם מהכתובת על הקיר וחיוני להתגייס כדי לעורר את מודעות הציבור לסכנות התמונות לכולנו אם המצב לא ישתפר.