מדד הדמוקרטיה 2008: בין המדינה לבין החברה האזרחית

מדד הדמוקרטיה הוגש לנשיא המדינה שמעון פרס והוא נערך ע"י מכון גוטמן במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה ע"י פרופ' אשר אריאן, פרופ' תמר הרמן, ניר אטמור, יעל הדר, יובל לבל והילה צבן. המדד מתבסס על מדדים השוואתיים בין-לאומיים ועל ניתוח של תפיסת הדמוקרטיה כפי שהיא משתקפת בסקרי דעת קהל, ומציג נתונים מסקר דעת קהל, מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל ובו 1,201 נשאלים באחת משלוש השפות עברית, ערבית  או רוסית (טעות הדגימה המרבית 2.8%+-).

כ-60% בלבד מגלים עניין בפוליטיקה - ירידה של כ- 15% בהשוואה לשנה שעברה. 57% חושבים כי השירותים שהארגונים האזרחיים מספקים עולים ברמתם על אלה שהמדינה מספקת ולמרות זאת רובם מעוניינים לקבלם מהמדינה. ממצאי מדד הדמוקרטיה הנערך ע"י מרכז גוטמן של המכון הישראלי לדמוקרטיה מעלים  תחושת אי אימון גוברת במוסדות השלטון ותחושות אנטי פוליטיות חזקות מצד הציבור לצד דרישה מהמדינה לשפר את תפקודה ולחזור כשחקן מרכזי בזירה הפוליטית-חברתית-כלכלית. על-פי ממצאי מדד הדמוקרטיה, הציבור הישראלי אמנם ממשיך לגלות עניין בפוליטיקה וחש שייכות למדינה, אבל  במקביל מידת האימון שלו במקבלי ההחלטות נמוכה ביותר. על רקע זה אפשר להסביר את התפתחותן של תחושות קשות נגד הפוליטיקה, הפוליטיקאים והמפלגות, שמכרסמות במעורבותם הפוליטית של האזרחים ובאמונתם כי הנבחרים מייצגים אותם כראוי. אותה אנטי-פוליטיקה גם דוחפת לתמיכה בפתרונות לאו דווקא דמוקרטיים לניהול המדינה והחברה וכן להסתמכות רבה על ארגוני החברה האזרחית.

לרגשות אלו מתווסף התסכול בגלל צמצום היקפי פעילותה של המדינה והתנערותה מאחריות לרווחה כלכלית וחברתית של אזרחיה. הציבור מודע לכך שאת מקום המדינה תופסת במקרים רבים החברה האזרחית על  שלל הארגונים הלא ממשלתיים הכלולים בה, והעוסקים במגוון רחב של תחומים החל מקידום צדק חברתי, זכויות אזרח ואיכות הסביבה וכלה בחלוקת מזון ומתן שירותי בריאות. החברה האזרחית והשירותים החיוניים שהיא מספקת זוכים להערכת הציבור, אך אינם נתפסים כתחליף קבוע ושווה ערך למדינה ולשירותים שעליה להגיש, אלא כבררת מחדל או כהוראת שעה. על-פי מדד הדמוקרטיה מקרב הציבור נשמעת קריאה נחרצת לשקם את תפקוד המדינה ולהחזירה כשחקן מרכזי לזירה הפוליטית-חברתית-כלכלית.

שמירה על הדמוקרטיה: בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, לא דרגו הנשאלים את  בית המשפט העליון "כמוסד השומר בצורה הטובה ביותר על הדמוקרטיה הישראלית"(35%). את ראש הרשימה תופסת השנה התקשורת, עם 36% כמוסד שלהערכת הציבור שומר באופן הטוב ביותר על הדמוקרטיה הישראלית. לראשונה חל גם מהפך במקומות השלישי והרביעי: את המקום השלישי תופסת הכנסת (16%) ואת המקום הרביעי תופס ראש הממשלה (13%).

אמון במוסדות: ירידה של 12% במידת האמון שהציבור רוחש לבית המשפט העליון - 49% נותנים בו אמון השנה לעומת 61% ב-2007. זוהי ירידה דרמטית. ליועץ המשפטי לממשלה רוחשים אמון רק 36% ו-64% אינם רוחשים לו אמון. בראש רשימת המוסדות הזוכים לאמון הרב ביותר צה"ל עם 71% - ירידה של 3% בהשוואה לשנה שעברה. האמון בנשיא המדינה עלה מ-22% ל-47%. האמון במשטרה ירד בצורה ניכרת מ- 41% ל- 33%. האמון בכנסת ירד מ-33% ל-29% וראש הממשלה זוכה ל-17% אמון, כאשר את הרשימה סוגרות המפלגות עם 15% המעידים כי הם נותנים בהן אמון בלבד. לגבי התקשורת, שנתפסה כמוסד המגן בצורה הטובה ביותר על הדמוקרטיה - האמון בה בשנת 2008 עומד על 37%, ירידה של 8% ביחס לשנת 2007. הממצאים הללו, רובם ככולם, מדגישים את הפגמים והליקויים בתפקוד המערכת הפוליטית הישראלית ומחזקים מגמות של אנטי-פוליטיקה.

עניין בפוליטיקה: רק 43% מן הנשאלים מעידים על עצמם שהם משוחחים על עניינים פוליטיים עם חבריהם ועם בני משפחתם; רק כ-60% מגלים עניין בפוליטיקה - ירידה ניכרת לעומת 2006, אז נהגו כך 73% מהנשאלים לגלות עניין בנושאים פוליטיים. 73% מהנשאלים לא היו מייעצים לקרוביהם או לחבריהם להצטרף לזירה הפוליטית; וברקע - קביעתם של 68% מהנשאלים שפוליטיקאים אינם נוטים להתחשב בדעתו של האזרח ברחוב.

שחיתות: 90% מן הנשאלים קובעים כי ישראל נגועה בשחיתות - 60% סוברים שיש בה הרבה מאוד שחיתות, ו-30% מעריכים שיש בה די הרבה שחיתות. מנגד, רק 9% מעריכים שיש בישראל מעט שחיתות, ו-1% בלבד גורס שאין שחיתות כלל. יותר ממחצית מהנשאלים (51%) סבורים כי השחיתות היא תנאי הכרחי כיום להגיע לצמרת הפוליטית בישראל.

ההשוואה הבין-לאומית: חל שיפור בציונים שישראל מקבלת ממכוני המחקר הבין-לאומיים לעומת הערכות קודמות, אולם למרות זאת, לא חל שינוי במקומה במדרג 36 המדינות הנכללות במדגם, ובמקרים מסוימים חלה בו אף הרעה. במילים אחרות, על אף השיפור היחסי בציונים שישראל מקבלת במקצת המדדים, מצבן של מדינות אחרות השתפר אף יותר, ומקומה היחסי של ישראל הורע.

החברה האזרחית:

57% מן הנשאלים, חושבים כי השירותים שהארגונים האזרחיים מספקים עולים ברמתם על אלה שהמדינה מספקת. למרות זאת רוב האזרחים מעוניינים דווקא לקבל את השירותים שהם נזקקים להם מן המדינה ולא מגורמי החברה האזרחית: 53% מהנשאלים מסכימים לטענה שהיה עדיף שהמדינה תמשיך במעורבותה הקודמת בתחומי החברה והכלכלה, לעומת 28% המעדיפים את צמצום המעורבות של המדינה בתחומים הללו; 46% מעדיפים לקבל שירותים מגופי המדינה, לעומת 29% המעדיפים לקבל שירותים מארגונים חברתיים. הציבור סבור שנבחריו פועלים בראש ובראשונה למען קידום ענייניהם הפרטיים ואינם קשובים לרצונות הבוחרים וצרכיהם, נוצר מצב מסוכן לדמוקרטיה. אם מגמות אלו יימשכו, מעורבותם של האזרחים במערכת הפוליטית תצטמצם בהדרגה ככל שחוסר האמון ושאט הנפש יתחזקו, מה שעלול לכרסם אנושות בלגיטימציה של המערכת הדמוקרטית הייצוגית בארץ.

שביעות רצון מתפקוד הדמוקרטיה הישראלית: מגמת שיפור נרשמה במידת שביעות הרצון של הציבור מאופן תפקודה של הדמוקרטיה הישראלית: 43% מרוצים, לעומת 34% שהשיבו כך בסקר מדד הדמוקרטיה 2007; סקר הדמוקרטיה 2008 אף מראה כי רוב האזרחים גאים מאוד בהיותם ישראלים (80%), ורבים מהם (83%) משוכנעים כי בכוונתם להמשיך לחיות בישראל בטווח הארוך. יש לומר כי הנתונים הללו מלמדים בעיקר על נאמנות רגשית למדינה ולמולדת, ופחות מזה על היחס למצב השורר בה עתה.

הדמוקרטיה הישראלית עודה שברירית וזקוקה לטיפוח, בעיקר לנוכח משבר המשילות ומגמות הריחוק מהפוליטיקה, הבולטים במדד הדמוקרטיה 2008.

הכנס המתקיים כאן היום מטעם המכון לדמוקרטיה, מעלה על סדר יומנו נושאים שהם בלב שיטת המשטר הדמוקרטית שלנו, הוא נוגע בעיקר להתייחסות הציבור לשיטתנו הדמוקרטית ובשל כך אף נוגע בעצבים הרגישים ביותר של החברה בישראל.למושג דמוקרטיה מובנים והיבטים שונים, ואלה באים לידי ביטוי, בין היתר, במוסדות הדמוקרטיים הנבחרים על בסיס ייצוגי, ונשענים על רוב בציבור, וכן במבנה המשטרי של כל מוסדות המדינה, המבטא באופן מהותי ערכים שלשמם ובשמם קיימת השיטה הדמוקרטית.נוכח רוחב היריעה ומיעוט הזמן העומד לרשותנו, אבקש להתמקד במספר הערות מזוית הראיה של מערכת המשפט, מנקודת הראות הנוגעת לתפקיד שממלאים בתי המשפט ובעיקר בית המשפט העליון בחברה הישראלית, ולהגיב על התמונה המצטיירת מסקר מדד הדמוקרטיה הישראלית שהונח בפנינו כמצע לדיון.

אין לי ספק כי הסקר נערך בידי מיטב אנשי המקצוע והוא מאמת באופן סטטיסטי ומחקרי מספר תופעות שאנו מכירים מחיי היום יום; לפיכך, חלק נכבד ממסקנות הסקר אינו מפתיע, גם אם יש בו משום הפניית זרקור לנושאים שעלולים חלילה להשפיע על חוסנה הדמוקרטי של החברה בישראל; אומר תחילה כי כשלעצמי אני סבורה כי על אף הממצאים הללו, השיטה הדמוקרטית שעליה בנוי המשטר בישראל היא איתנה ותשרוד את המשברים שבפניהם היא עומדת. הדמוקרטיה בישראל צעירה יחסית, היא התפתחה על רקע מיוחד של המציאות הישראלית, ובמציאות זו אכן אורבות לה סכנות לא מעטות. אף על פי כן יש יסוד מוצק להאמין כי הדמוקרטיה שלנו, אשר התגברה על מכשולים ומהמורות במציאות קשה והגיעה להישגים מרשימים, תתגבר גם על תופעות שלכאורה נראות כסודקות באיתנותה. ההכרה בתופעות אלה, הרצון שלא להשלים עימן והעובדה שכוחה של השיטה גדול מכוחם של היחידים המייצגים אותה, כל אלה יתרמו לשימור ולשיפור מוסדותיה וערכיה של הדמוקרטיה בישראל. אחד ההישגים החשובים של הדמוקרטיה הישראלית הינה יצירת שיטת משפט מקורית, והקמת מערכת אכיפת חוק ומערכת שיפוטית עצמאית, בלתי תלויה וא-פוליטית, שיש בה הן מבחינה מוסדית והן מבחינה ערכית, ערובות להגנה על הדמוקרטיה; לפיכך כיבודה וחיזוקה של המערכת השיפוטית הוא תנאי חיוני להמשך קיומה של הדמוקרטיה בישראל.

כל שיטה משפטית מתפתחת על רקע התרבות וההיסטוריה של החברה והמדינה בה היא פועלת. בישראל התפתחה שיטת משפט הנטועה בתרבות החברתית והמשטרית שלה, ואזכיר רק מספר מאפיינים עיקריים, העומדים ברקע של תפקידו ומקומו של בית המשפט העליון במציאות חיינו: ראשית, עם כינון המשטר בישראל נולדה מדינה ללא חוקה. היה זה מלכתחילה בית המשפט העליון שהכיר בפסיקתו בזכויות היסוד של האדם בישראל ונתן ביטוי יישומי לערכי הדמוקרטיה המהותית. בעיצומה של מציאות ביטחונית וכלכלית קשה, במדינה שהתמודדה עם בעיות קיומיות; ובתנאים שחייבו את הצבת האינטרסים המוגנים של הקולקטיב מעל לכל. כבר אז היה זה בית המשפט העליון שהכיר בחופש העיסוק, בחופש הביטוי, בזכות ההתאגדות, בחופש הדת ובחופש מדת. במדינה שהתמודדה עם מלחמות עם קשיים מבית ומחוץ, במדינה שקלטה אלפי עולים ופליטים ניצולי שואה, התפתח משטר דמוקרטי נאור שהמדינה וזרועותיה המחוקקת והמבצעת קיימו ומקיימים עד היום.

ההגנה על הערכים הדמוקרטיים המעוגנים בהכרזת העצמאות  של מדינת ישראל ובחוקי היסוד שחוקקה הכנסת, מופקדת במידה רבה בידי בית המשפט העליון. בית המשפט הוא הזרוע השלטונית העומדת על משמר שלטון החוק, הנותנת ביטוי לעקרונות ולערכים שנועדו לשמר את המסגרת המשותפת לחברה בישראל. לבית המשפט תפקיד משמעותי במימוש השאיפה לבנות ולקיים כאן חברה המכבדת את ערך השוויון, חברה שמאמינה באדם, שמכבדת את זכויותיו וחירויותיו, חברה השואפת לשמירת חוק ולטוהר מידות בקרב יחידיה ובמוסדות השלטון שלה.שנית, מאפיין חשוב בשיטתנו נעוץ בכך, שאנו חיים בחברה שאחדותה מורכבת מניגודים, מקבוצות שונות של אנשים בעלי רקע שונה, תפיסות עולם שונות, חברה שההתפלגות החברתית והפוליטית שלה מגוונת ומחייבת לתת ביטוי הולם לכל הקבוצות שבה; לרבות קבוצות שבאו ממשטרים שאינם דמוקרטיים והביאו עימן את השקפותיהן ונכנסו תוך תקופה קצרה יחסית למעגל הפוליטי, היא כוללת קבוצת מיעוט גדולה המבקשת להבטיח שוויון מלא לאזרחים הנמנים עימה. היא בעלת מתחים אידיאולוגיים ופערים חברתיים. הריבוי שממנו מורכב הפסיפס האנושי שלנו בא לידי ביטוי במוסדות הדמוקרטיים הנבחרים, והוא חלק מההווייה הפוליטית חברתית-תרבותית שלנו. בית המשפט אמור לגשר על פניהם על בסיס הערכים המשותפים.שלישית, אנו מקיימים את הערכים הדמוקרטיים בתנאים של לחימה בטרור המחייבת נקיטה באמצעים הפוגעים בזכויות אדם ועלינו למצוא את נקודת האיזון ההולמת בין אינטרס הציבור לבין ההגנה על הזכויות. ורביעית, זה העיקר, יותר מתמיד אנו מודעים כיום לכך שהקיום שלנו מותנה לא רק בקיום הפיזי ובביטחון שהוא התנאי בלעדיו אין לקיומנו כחברה, אלא גם באופייה של החברה ובקיומם של ערכים המאחדים אותנו. למשפט ולמערכת השיפוטית תפקיד מרכזי בהשלטתם ובשמירתם של ערכים אלה.

אין עניין המנסר בחלל המציאות הישראלית, שאינו מגיע לפתחו של בית המשפט, ובמדינה רוויית מתחים פוליטיים גם עניינים שהדיון בהם בעל אופי משפטי מובהק יש להם השלכות פוליטיות, המציבות את בית המשפט בנקודת חיכוך עם זרועות הממשל האחרות. כך בסוגיות הכרוכות בהגנה על זכויות אדם או עניינים הנוגעים לשמירה על החוק ועל שלטון החוק במוסדות השלטון. בית המשפט מעצם תפקידו השיפוטי שומר על הריחוק ועל הניתוק מהזירה ומפעיל אמות מידה שאינן פופולריות. במציאות הישראלית הנטל המונח על כתפי השופט, הדילמות שהוא צריך להתמודד עימן כבדות יותר מאלה של עמיתיו במדינות דמוקרטיות אחרות. ההגנה על זכויות האדם מתחייבת באותה מציאות ובאותה זירה בה מתקיימת הפעילות הטרוריסטית. השופט נטוע במציאות, הוא חלק ממנה, הוא אינו מצוי במרחק גיאוגרפי מזירת האירוע, הוא וכל הקרובים לו חשים על בשרם את הסיכונים לציבור שאל מולם עליו לשקול הגנה על זכויות אדם. עם זאת הוא נדרש לריחוק ולאובייקטיביות, ואת אלה הוא מקיים בעשייתו השיפוטית.

עתה אנו מתבשרים על ממצאים של ירידת אמון הציבור בבתי המשפט וזאת כתהליך אשר מחברי הדו"ח רואים בו מגמה מתמשכת. אין ספק שהתופעה שעל עצם מהותה וקיומה אבקש להעיר הינה חלק מירידה כללית באמון במוסדות השלטון. לב ליבו של הסקר אינו תיאור המצב האובייקטיבי של מוסדות השלטון ולא מצבה של הדמוקרטיה אלא הוא עוסק ב"נראות" של הדמוקרטיה כיצד היא נתפסת בעיני הציבור, אותו ציבור שעל כתפיו היא נשענת. האם אכן המצב האובייקטיבי של המוסדות הדמוקרטיים והפוליטיים הוא כפי שהוא נתפס בעיני הציבור? לכאורה, אפשר לומר שכן, שהרי אם הציבור יפסיק להאמין במוסדות הדמוקרטיים הוא עלול שלא לקיימם עוד. עם זאת, אני מתקשה לקבל את נתוני הסקר כתמונת מצב אובייקטיבית להבדיל מהשאלה איך הדמוקרטיה ומוסדותיה נתפסים בעיני הציבור, ובוודאי שלא כך המצב ביחס לאמון בבית המשפט העליון, שאינו יכול להימדד באותן אמות מידה בהן נמדד האמון ביתר מוסדות השלטון.

אכן אנו חיים בתקופה של אובדן אמון. נשברו כלים רבים ונלקח מהציבור בישראל אותו אמון שנבע בעבר מהאמונה ב"צדקת הדרך". המחלוקות והשסעים הפוליטיים, בצד השקיפות והחשיפה - החיובית מעיקרה - של תופעות שחלקן כנראה היו כבר בעבר ולא ידענו על קיומן וחלקן לא היו כלל בעבר, השפיעו על נקודות המבט של הציבור. הטענות הנוגעות לתופעות של שחיתות שלטונית, אי סדרים, אי תקינות, כשלים וירידה בשירות לציבור ברמת הרווחה, כשלים ביורוקרטיים, אובדן ההילה של גופים נערצים כצה"ל, כל אלה שחקו את אמון הציבור בכל מוסדות השלטון וגופי המדינה.

כשמתערער האמון במוסדות השלטון, זוהי תופעה הגוררת עימה תגובות שרשרת. האדם שאיבד את ביטחונו, בשליחי הציבור מטעמו, בנציגיו בכנסת, בממשלה או במוסדות שלטוניים - עלול להניח שאין הבדל, ואם חלילה חדרה שחיתות למוסדות השלטון למה להאמין שיש אישים או מוסדות הנקיים מכך; האווירה הכללית מקימה אווירה חשדנית, מטילה ספק ומערערת אמון בנושאי התפקידים באופן המקרין על כל המוסדות. אנו בעידן של ספקנות. תם עידן התמימות.

לאלה יש להוסיף את התלות של הציבור במידע הזורם מהתקשורת, שכן אין הציבור נגיש למקורות המידע עצמם והתקשורת מעצם טיבה גם חושפת, גם תורמת מידע וגם ביקורתית וזה תפקידה החיובי; אך היא גם לא פעם מונעת מאינטרסים, תומכת בבעלי עניין אלה ואחרים, ועושה שימוש ביצירת דעת קהל, כשהציבור נותר ללא כלי ביקורת ביחס למידע הזורם אליו ממקורות שונים ומתקשה להעריך את רצינותו ומידת האובייקטיביות שלו.

כשלעצמי אני סבורה שאין מקום לאובדן האמון המוסדי באף אחד ממוסדות השלטון; המוסדות הדמוקרטיים שלנו חזקים ומתפקדים גם אם לא כל פרט וכל נושא משרה עומד בציפייה, וגם אל מול מבול החשיפות והחקירות המשפיעות על אמון הציבור. אך יש להפריד הפרדה גמורה בין האמון במוסדות הנבחרים התלויים במדדים של פופולריות כדי להיבחר לתפקידם לבין בית המשפט. כאשר מדובר במערכת השיפוט בכללה אנו זכאים להרים ראש ולומר בביטחה, יש לנו מערכת משפט אמינה, שלא הוטל בה רבב מעולם, היא מצטיינת ברמה מקצועית גבוהה וביושרה של שופטיה. היא כמובן, אינה מושלמת. יש ליקויים הטעונים שיפור בתיפקוד בכל הנוגע לצורך להתאימה מבחינה ניהולית ליעדיה ולמטרותיה, ולהתמודדות עם העומס הרב המוטל על כתפיה, אך זו מערכת העומדת במבחן האולטימטיבי של מערכת שיפוט במדינה דמוקרטית - והוא מבחן אי התלות והעצמאות. בתי המשפט בישראל נהנים מעצמאות שיפוטית מקצועית מוחלטת להבדיל מתלות ארגונית - מוסדית. אין על שופטי ישראל מרות זולת מרות הדין וערכי הצדק והמשפט. בפסיקתו מבטא בית המשפט את הערכים המשותפים של החברה בה הוא פועל, והוא קשוב לה ולצרכיה. ככל שאסור לשופט לאטום אוזניו מפני רחשי לב הציבור ועליו להיות קשוב למצוקות האישיות והחברתיות, הרי בה במידה עליו להתנתק מקולות המבקשים להפעיל עליו לחץ ומניסיונות השפעה על שיקול דעתו השיפוטי. במילוי תפקידו השיפוטי על השופט להקפיד להיות מחוץ לשיח הציבורי, להכריע בינו לבין מצפונו השיפוטי והכלים השיפוטיים המקצועיים שבידיו. המערכת השיפוטית היא א-פוליטית ומקצועית ועליה להישאר כזו. שיטת בחירת השופטים; תפיסת התפקיד השיפוטי ותודעת השליחות של שופטי ישראל, היא הערובה לכך שמערכת השיפוט תקיים את ייעודה בהגנה על החוק, באכיפת החוק על פי אמות מידה שוויוניות ללא מורא ובלא להכיר פנים.

בית המשפט, שלא כשתי הזרועות הממשליות האחרות, אינו גוף נבחר והאמון שהוא נזקק לו אינו נמדד בהלכי רוח חולפים, ואף לא בתחושה הסובייקטיבית של הציבור; עליו להבחן על פי מדדים אובייקטיביים. על פי טיבו ותפקידו בית המשפט אינו מוסד הנבחן במבחני רייטינג, ולא בהיענות לקול הפופוליסטי. ההיפך מכך הוא הנכון. עליו להיזהר מלנסות לשאת חן בפסיקותיו. הוא זקוק לחוסן ולחוזק עליו לייצג את הערכים שהם בני קיימא בשיטתנו המשפטית הדמוקרטית ולהישאר נאמן לאי תלותו ועצמאותו.

בנסיבות אלה לא למותר להזכיר כי שנתיים קשות עברו על מערכת המשפט בכלל ועל בית המשפט העליון בפרט. התמודדנו עם ניסיונות בלתי פוסקים לפגיעה במעמד בית המשפט להורדת קרנו ולערעור אמון הציבור בשופטיו. הכרסום המכוון במעמד בית המשפט התבטא בהעלאת הצעות שונות להגבלת סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, לביטול ההתפתחות שהיתה בפסיקתו ב-30 השנים האחרונות ובדרישה להחזיר את גלגל ההתפתחות השיפוטית עשרות שנים לאחור. תהליך זה לווה גם במאבק מתוקשר ופוגעני שאין לבטל את תוצאות השפעתו על הציבור הרחב. אף על פי כן, ביודענו כל אלה אנו נוכחים כל פעם מחדש שגם בעידן ערעור האמון והחשדנות כלפי כל מוסדות השלטון, בית המשפט עדיין זוכה לאמון הרב ביותר מבין מוסדות השלטון. אם להעריך על פי מספר הפונים אליו שהולך וגדל משנה לשנה, על פי העותרים הבאים מכל שכבות האוכלוסייה ומכל הקבוצות השונות בישראל, יהודים וערבים, חילוניים, דתיים ואף חרדים, ותיקים, עולים ומבקשי כניסה ומעמד בישראל; אזרחים, תושבים ותושבי שטחים; אם לשפוט על פי סוגי העניינים המובאים בפני בית המשפט אפשר לומר בביטחה שהתחושה היא שבמבחן המציאות על פי היקף ההיזקקות לבתי המשפט בכלל ולבית המשפט העליון בפרט, ניתן לומר כי האמון בו בולט היום יותר מבעבר. ככל שיורד האמון במוסדות האחרים, כך גובר הצורך בציבור להיזקק לזרוע היחידה מבית זרועות השלטון שפועלת על פי אמות מידה מקצועיות, שוויוניות ונורמטיביות - הזרוע השיפוטית. אם יש בעיני חשש כבד לערעור הבסיס הדמוקרטי עליו נשען בית המשפט, הוא אינו בכך שהציבור אינו נותן אמון בבית המשפט; כפי שאמרתי גם בימים קשים אלה בית המשפט הוא המוסד השלטוני המוערך ביותר.

בעיני, פוטנציאל הסיכון למעמדו ולתפקידו של בית המשפט כיום נעוץ בעיקר בשניים. האחד, השימוש האינטנסיבי שנעשה כיום בידי מעצבי דעת קהל, להפוך את הדיון המשפטי שמקומו בין כותלי בית המשפט לדיון ציבורי ובלתי מקצועי במגמה להשפיע על ההליך השיפוטי. בכך נפרצו כל הגבולות. אנשי תקשורת, יחצ"נים והחמור מכל עורכי דין מטעם הצדדים ומטעם העדים, בוחרים היום לנהל את המשפטים מעל מרקע הטלוויזיה, בעיתונות ובזירות ציבוריות; עלול להיות בכך לא רק רצון להשיג דעת קהל אוהדת, אלא גם להשפיע על בתי המשפט ועל טוהר ההליך השיפוטי. מתופעה זו יש להימנע. גאוותנו היתה תמיד על מקצועיותו וריחוקו של המשפט מהרחוב; אין לנו שיטת מושבעים ועלינו לכבד את כושר שיפוטו המקצועי של השופט, כדי שלא יושפע מהקריאות המובאות עד לפתח אולמו ואפילו ביתו. השני, גורם הסיכון הנוסף האורב לפתחנו הינו החשש מפני כרסום וזלזול של הרשויות בפסיקתו של בית המשפט העליון. לצערנו, אנו נתקלים ברטוריקה העלולה להוביל למחדלים בכל הנוגע לקיום צווים שיפוטיים; החשש הוא מפני יצירת דה לגיטימציה מצד זרועות השלטון לפסיקתו של בית המשפט העליון. אל לנו לשכוח כי הליכי האיזון והבלימה הדמוקרטיים באים לידי ביטוי בכיבוד ההדדי של הרשויות, וכי המחסום בפני אנרכיה הוא החוק והמשפט. זלזול בדין שפסיקת בית המשפט היא חלק ממנו, עלול לכרסם באושיות המשטר הדמוקרטי. בעבר ידענו כי כיבוד צווים שיפוטיים הוא מובן מאליו, גם כאשר הפסיקה אינה לרוחה של הרשות. לצערי אין היום ביטחון בכך שלא נעמוד בקרוב בפני מדרון חלקלק שעלול להתבטא חלילה באי כיבוד צווים שיפוטיים. אין לי אלא להביע תקווה שהחשש הזה לא יהפוך למציאות.

לסיום, אבקש להעיר בתכלית הקיצור לנושא הדיון היום - מקומה של החברה האזרחית במדינת ישראל של היום. תקצר היריעה מלעמוד על התפקיד החשוב שממלאים כיום גופי החברה האזרחית, ארגונים חוץ ממשלתיים שכלל אינם קשורים במוסדות השלטון, ואף אלה שקשורים באופן עקיף למוסדות השלטוניים. פריחתם של גופים אלה, היא מענה חלקי לירידה בהענקת השירות ובתיפקוד של המוסדות המדינתיים וזו לא רק תופעה ישראלית אלא תופעה בינלאומית. בישראל שינוי המדיניות הכלכלית ומדיניות הרווחה, מגמות ההפרטה וכשל בהגנה על זכויות האדם הבליטו את הצורך בקיומם של גופים אלה. ללא שילוב של מאמץ חברתי וחינוכי לא ניתן להשיג את היעדים של קידום ערכי הדמוקרטיה ותקצר ידו של המשפט. עם זאת חשוב להדגיש שככלל  לגופים אלה היתה תרומה עצומה לקידום ערכי הדמוקרטיה להגנה על זכויות האדם ולהגנה על הצרכים החברתיים; בתי המשפט מצידם סייעו בידי אותם ארגונים לקדם את התכלית כשהיא ראויה. ההזדמנות שניתנה לאותם גופים וארגונים על ידי בית המשפט העליון, שפתח את שעריו בפני נציגיהם של הארגונים והקבוצות החברתיות, ללא דרישת זכות עמידה אינדיבידואלית; העובדה שבתי המשפט בכל המערכת איפשרו ייצוג וליווי של הארגונים החברתיים לדיונים המתקיימים בפניהם, הכנסתם של גורמים חדשים לאולם המשפט, אף שיש לה לעתים מחיר לא רצוי, בעיקר קידמה את עניינם של הקבוצות החלשות בחברה באופן משמעותי. לדוגמא בלבד אזכיר כי השפעתם ניכרה בליווי קרבנות עבירה בהליכים פליליים, בהגנה על זכויות נשים וילדים בהליכים מסוגים שונים; בהגנה על זכויות מיעוטים, על עובדים זרים ועל תושבי שטחים. על עניינם של כל הבאים במגע עם החוק, הנזקקים למשפט ואין בידם לממש בכוחות עצמם את זכויותיהם במוסדות המשפט. זאת ועוד, בלי גופים אלה כיצד ניתן היה להניע את הליכי הביקורת השיפוטית שהיא כה חיונית כביקורת על הרשויות המפעילות סמכויות וכוחות שהוענקו להן למימוש תפקידן, כדי שיעשו שימוש בכוח רק למטרות החיוניות שלשמן הוענקה להם הסמכות. מניין תבוא הביקורת שנועדה לקיים את שמירת החוק בקרב גופי השלטון כדי שלא תהיה פגיעה מעבר לנדרש בזכויות אדם בכלל ופגיעה בקרב הקבוצות החלשות בפרט, ומי ייזום את הביקורת על שמירת החוק בקרב מוסדות השלטון למען קיום ממשל תקין.

כמובן, שלא כל העשייה של הגופים האזרחיים מתמקדת בהיבט המשפטי, אך הפעילות החברתית והציבורית התורמת את תרומתה הרבה לחברה, קודמה וקידמה את ערכי הדמוקרטיה במידה רבה גם באמצעות בתי המשפט.הכמיהה של הציבור כי התמיכה והשירות יינתנו להם בידי מוסדות המדינה והרצון שלא להיות תלויים בגורמים שאינם חלק מהממסד מובנים; זה נושא מורכב הקשור במידה רבה להשקפה חברתית ולמדיניות בתחומי כלכלה ורווחה. הנושא ראוי לדיון ציבורי לגיטימי מחוץ למערכת המשפטית. אך במציאות הקיימת לנוכח הצורך להגן על זכויות, להבטיח את ערכי השוויון ולקיים כאן חברה שבה הפערים בקרב שכבות האוכלוסייה יצטמצמו, לקיים חברה שומרת חוק, ומחנכת לערכי הדמוקרטיה; נדע כי בלא עבודה חברתית, ציבורית, התנדבותית ומוסדית, בלא שילוב ידיים של המערכות השלטוניות והאזרחיות, תיפגע קשה המטרה של שמירה על החברה בישראל וערכיה הדמוקרטיים. כשם שבלי הפעילות השיפוטית של בתי המשפט בישראל ובית המשפט העליון בראשם, לא ניתן יהיה ליישם את הנורמות הראויות ולהגן על זכויות האדם ועל שמירת החוק ואכיפתו כמתחייב מאופייה הדמוקרטי של החברה בישראל.

ממצאי מדד הדמוקרטיה 2008 משמשים אבחנה קשה למצבה של הדמוקרטיה הישראלית. כאשר מצרפים אותם למדדי השנים האחרונות מדובר על מגמה; אין מדובר בתופעה חד פעמית. בהצטברותם מעידים כל המדדים שנבדקו על העצמה של הסנטימנט האנטי פוליטי בישראלי. החברה הישראלית מאבדת את האמון במוסדות המהווים עמודי תווך של המשטר דמוקרטי בישראל ומפנים עורף לתהליך הפוליטי שהוא הדם הזורם בעורקיה של הדמוקרטיה.

לאחר שהצגנו לך אדוני הנשיא לפני כחודש את ממצאי המחקר התכנסנו כאן היום כדי לפתוח בבירור ובדיון ציבורי רציני שתכליתו להבהיר ולהטמיע בתודעה הקולקטיבית את מרכזיותה וחיוניותה של הפוליטיקה.

אין ולא יכול להיות פתרון קסם, מפתח כל פותח למשבר שהסימפטומים שלו מורכבים. המעבר מהמציאות אליה נקלענו אל מציאות טובה יותר הוא תהליך העשוי להימשך על פני זמן. החזרת האמון בשיטה, במוסדותיה, בתהליכים הפוליטיים שבה איננה ולא יכולה להיות תלויה באדם אחד האוחז מטה קסמים.

אני מבקש להבטיחך אדוני הנשיא שהמכון הישראלי לדמוקרטיה נוטל על עצמו להכין אשכול של מרשמים כדי להעשיר את השיח והדיון הציבורי, אשכול זה יכלול הצעות למבנה ולתפקוד הרשות המחוקקת שלנו, להגדרה מפורטת של אי התלות של בית המשפט וחיזוק עצמאותו, הגדרות חדשות מרסנות לגבי המבנה ותפקוד של שומרי הסף, הצעות להשבחת המגזר הציבורי, כולל התמודדות בשאלה הקשה של גיוס כוחות רעננים וחדשים לפוליטיקה ולמגזר הציבורי ולחיזוקה של הדמוקרטיה ההשתתפותית.

אני מקווה אדוני הנשיא שנוכל להציג לך אשכול זה לקראת חג החנוכה בשנה הבאה עלינו לטובה.

מכובדי,

מדד הדמוקרטיה חוגג כבר שש שנים אבל כיוון ההתפתחויות הוא איננו סיבה למסיבה. הוא הרבה יותר שלילי מאשר חיובי. פסימיסט היה טוען שלא יכול להיות גרוע יותר, ואילו אופטימיסט וודאי היה מציין כי זה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

כרסום במערכת הערכית היא תופעה רווחת בקרב מדינות רבות בעולם הגדול. השנה, לראשונה, ישראל נכללה בדו"ח השנתי של קרן השלום וכתב העת Foreign Policy  בין 60 המדינות החלשות ביותר מבחינת חוסנן הפנימי ולפיכך גם עם הסתברות גוברת להתפרקות פנימית.  המדידה הנעשה מדי שנה,  כללה השנה 177 מדינות בעולם והתבססה על 12 אינדיקאטורים של יציבות בתחומים של חברה, כלכלה, פוליטיקה, וצבא.  ככל שמדינה נמוכה יותר ברשימה, כך גדל הסיכוי שאירוע חריף עלול לדחוף אותה מחולשה לעבר מצב של כישלון. באגאה המקצועית - State failure))  בין האינדיקאטורים שהדו"ח מצביע עליהם במקרה הישראלי הקשיים בשילובם המלא של ערביי ישראל, והפערים הכלכליים והחברתיים המעמיקים והולכים.  ניתן להתווכח לגבי תקיפות מסקנת הדו"ח באשר לקרבתה של ישראל לכישלון אבל אי-אפשר להתחמק מצבר הנתונים שמצביעים על החמרה הולכת וגוברת במצבה של המדינה ואסור על כן להתעלם מכך.

לא צריכים כנס בבית נשיא כדי המדינה לחוש את הלאות והדכדוך המאפיינים את יחס הציבור לספרה הציבורית. אמון הציבור במוסדות מרכזיים נמצא בירידה תלולה ומתמדת. חשוב בהקשר זה לזים לב לכך שהירידה באמון זה לא מבוסס על שינויים בפרמטרים האובייקטיביים. כלומר, תפיסת השינוי שהציבור חש היא הרבה יותר גדולה מהשינוי עצמו. אילו השינויים היו גדולים במציאות כפי שהם נתפשים בציבור אזי ישראל הייתה נמצאת במצב חמור שבעתיים. אבל גם כך המצב בעייתי ביותר והשלכותיו עלולות להיות בהמשך דרמטיות ולכן חיוני שידליק נורות אדומות בקרב האליטה, המנהיגים, ובאמצעי התקשורת.

אדגים את השינויים הדרמטיים בתרשים לפנינו: מידת האמון נמצאת בירידה במוסדות המרכזיים. הירידה המשמעותית ביותר נרשמה באמון בבית המשפט העליון: מ-61% בשנה שעברה ל-49% ב-2008. זאת לעומת 79% של אמון ממנו בית המשפט העליון נהנה ב-2004. קשה להעלות על הדעת פסק דין אחד או התבטאות מסוימת שהביא לירידה כה תלולה, אבל אין ספק שכיוון השינוי ועוצמתו מצביע על תהליך תפיסתי עמוק ומדאיג ביותר. עובדה היא שאפילו צה"ל וגם המשטרה ספגו אובדן אמון על ידי הציבור

הערכת הציבור ההולכת ומכרסמת פוגעת בלכידות העם ובחוסנה של הדמוקרטיה. בשנת 2008 ניתן להבחין במגמת ירידה כללית ביחס לשנים הקודמות. אמנם במידת האמון שרוחש הציבור לנשיא המדינה ניתן להצביע על שיפור אבל מוסד זה הוא היוצא דופן היחיד במדידות שלנו. לעומת זאת, חלה ירידה משמעותית במידת האמון שרחש הציבור לראש הממשלה, למפלגות ולכנסת - לב ליבה של משטר דמוקרטי.

המצב הנוכחי, מצב של התדרדרות, מעודד באופן טבעי את השאלה מהי או מה צריכה להיות התגובה הרציונלית לכך? האם יש להחליף בעלי תפקידים או אולי הפתרון הוא בהתעלמות מהם. ישנם סימנים שהציבור הישראלי מתחיל לסגל לעצמו את האסטרטגיה השנייה. הוא פשוט מתנער ומתרחק מהעיסוק בספרה הציבורית.

מדי שנה אנו שואלים לגבי העניין בפוליטיקה והאם הנחקר משוחח עם ידידים ובני משפחה בנושאים פוליטיים. למרבה הפתעתנו גילינו השנה ששני אינדיקאטורים אלה הגיעו לשפל שלא ידענו בעבר. ישנה ירידה ניכרת במידת העניין והדיון בפוליטיקה: בעניין נרשמה ירידה מ-73% ב-2007 ל-57% ב-2008, ואילו בדיון בפוליטיקה נרשמה ירידה מ-67% ל-43%. ירידות אלו מעידות על ריחוק של הציבור מהפוליטיקה. ממצאים אחרים מלמדים שלא מדובר בניכור או בייאוש אלא במיאוס ובגועל נפש.

הנתונים מבטאים מצוקה גדולה. ניתן לתהות מדוע המשבר בא לידי ביטוי כעת ולא בעבר. בתקופות אחרות גם היו סטיות מנורמות ובעיות חמורות שעמדו על סדר היום הלאומי. גם אז נראה שהעסק נגמר ושצריכים להזכיר לאחרון שיעזוב שיכבה את החשמל.

אינני יודע אם המשבר הנוכחי הוא החריף ביותר שידענו. האטה של הצמיחה הכלכלית או גידול משמעותי בשיעור האינפלציה או באחוז המובטלים יכולה להפוך את התמונה לעוד יותר קודרת.  חשוב גם לציין כי הריחוק מפוליטיקה היא תופעה מוכרת בעולם המתועש בעת הנוכחית ולא המצאה ציונית.  ובכל זאת, אותנו מעניין קודם כל ישראל והממצאים הם חריפים במיוחד, ומדאיגים ביותר. במדד של השנה הבאה נוכל לדעת - אולי -  אם הנתונים של 2008 הם קיצוניים במיוחד המעידים על מגמה מתעצמת או על תופעה חולפת.

משבר המנהיגות שאנו חווים הוא באמור תופעה שכיחה בעולם הרחב ואפילו בהיסטוריה שלנו. היחס של הציבור אל המנהיגים מצביע על פרדוקס חשוב בדמוקרטיה הישראלית. הרי חלק גדול מהעם מגיב לטענות החמורות נגד נשיא, ראש ממשלה, או שר אוצר לא מכיוון שההתנהגות שלהם היא מעבר למוכר, אלא דווקא בגלל זה שההתנהגות המתוארת היא מוכרת מאוד, אנושית מאד, מאיימת מאד.

התופעה של שימוש במשרה הציבורית לצבירת נכסים כלכלים פרטיים היא הגדרה ראויה לשחיתות. ה"ביזוי" הפומבי הכרוך במשפט ובניתוק מהחיים הפוליטיים אינם כנראה גורמים מספיק מרתיעים עבור אחדים במערכת הפוליטית.

שורשיה של תת-התרבות הבלתי מדוברת שבה "פראייאר" הוא איש ציבור שאינו עושה לביתו על חשבון הציבור הם בשבר הערכי שמלווה את אלה שנולדו סמוך לקום המדינה. בשבר הזה - המנהיגים הם ענקים כל יכולים, אבות מגנים ומגוננים שצמחו יש מאין. המערכת הפוליטית בתוכה צמחו ופעלו נתפסת כמנגנון המאויש בפוליטיקאים המכונים עסקנים  - תואר מפחית, הבא לתאר אנשים בלתי ראויים שלא מצאו עיסוק אחר זולת ההזדנבות אחרי "מנהיגי הדור", מכאן שפעילות פוליטית מתוארת כעסקנות. הפקידות הציבורית הם  כעסקנים מפלגתיים מדרגה שנייה - שותי תה במסדרונות ההסתדרות. בתרבות הזאת הערכים שמייצגים הפוליטיקאים של תקופת היישוב נחשבים אנאכרוניסטיים. חלוציות הייתה סמל לכפיה להסתפקות במועט הנדרש מהעם אך לא מאנשי הציבור, אחריות חברתית הייתה מושג נרדף לדיכוי היוזמה הפרטית וסיוע לחלשים נקרא עבודות דחק לצורך קנית קולות. 

הרבה מזה חלף מן העולם וטוב שכך. אבל התופעה של דור שני פחות מקודמו אבל מלא תאווה ותאבון נשארה. בחברה שבה אנו חיים הייתה ציפייה למנהיגים ראויים כאשר פוליטיקה, פוליטיקאים, ופעילות פוליטית היו למילות גנאי. כולנו רצינו וילה עם גינה וחשבון בנק סודי בחו"ל, כי מס הכנסה בארץ לא משאיר לנו שום דבר ורק בשביל מס ההכנסה לא כדאי לעבוד. הויכוחים הערכיים נסבו על כפיה דתית, הממשל הצבאי ובטחון המדינה ואחרי 1967 על כיבוש ודיכוי, גבולות והתנחלויות.

בתקופת המהפך נודע לנו שהיו סדקים אצל חלק מהאבות הגדולים של מפא"י ושהם מעלו בתפקידם. הם נענשו ובעצם לא שבו למקומם מאז.

מנהיגים לא צומחים יש מאין -הם צומחים מתוך התארגנויות פוליטיות שנקראות מנגנונן מפלגתי, שפעילות פוליטית היא מקצוע שאת מיומנותיו יש ללמוד ושנדרשים לבוחרים בו כשרון, התמדה, והשקעה.  התלמידים המצטיינים של החוגים לכלכלה איישו את מסדרונות משרד האוצר ובנק ישראל, אבל בוגרי הפקולטות למדעי החברה והרוח לא נמצאו מאיישים את ועדות הכנסת. הטובים בילידי שנות ה - 50 כנראה הלכו לטייס -- הם רק שכחו שאת סדר העדיפויות להקצאת המשאבים לא קובעים הטייסים אלא הפוליטיקאים.   אם כולנו רוצים וילה וחשבון בנק בחו"ל גם המנהיגים שלנו רוצים בדיוק אותו הדבר. נעלמה המיסטיקה והכריזמה של המנהיגות, ואיתם ההדר והכבוד. הכישלונות של המנהיגים הם הכישלונות שלנו, לכן אין אנו יוצאים להפגנות נגדם. הבעיה היא איננה שההתנהגות והערכים שלהם אינם מוכרים. אדרבה, הם מוכרים מדי. 

מותר לקוות כי המדד הבא יצביע על שיפור במגמה אבל אסור לנו להתעלם מהכתובת על הקיר וחיוני להתגייס כדי לעורר את מודעות הציבור לסכנות התמונות לכולנו אם המצב לא ישתפר.