חברי הפורום, ד"ר פול פרוש וד"ר לילך ניר, פרשׂו את המצע לדיון: ד"ר פרוש התייחס להתפתחות המקבילה בדמוקרטיה הפרלמנטרית ובמדיה ולתהליך התפתחותו של רעיון הציבוריות. הוא מנה כמה אתגרים הניצבים בפני המדיה בארצות דמוקרטיות בעידן הגלובליזציה: התמודדות עם העלייה בדומיננטיות של הבידור והמסחור אשר מעצבים פוליטיקה "סלבריטאית"; ריבוי הערוצים היוצר פרגמנטציה של המרחב הציבורי; התחזקות כוחם של תאגידים וירידה במעמדו של השידור הציבורי; והידלדלות כוחו של הפרט – שאמנם הוא מיודע יותר מבעבר, אך הוא משפיע פחות.
ד"ר לילך ניר התמקדה בשאלת הפוטנציאל הדמוקרטי של המדיה ובחנה באיזו מידה הוא ממומש. בהסתמך על מאמריהם של תומפסון ודלברג, היא הדגישה את ההבדל בין דיאלוגיות לדליברטיביות והציגה את הציבוריות החדשה של "השיחה האינטרנטית", השונה עד מאוד מהציבוריות הקלסית נוסח ה"אגורה" ביוון שהעיקרון המנחה שלה היה co-presence. היא ציינה את הפוטנציאל של הציבוריות החדשה אך גם את מגבלותיה, כמו החתירה הדליברטיבית לקונסנזוס, והעלתה את השאלה אם המודל החדש של הציבוריות אכן משרת את הפוטנציאל הדליברטיבי או שמדובר בדיון המתנהל במנותק מהאזרחים.
בהמשך ציין פרופ' ירון אזרחי כמה תופעות נוספות המאפיינות את התפתחות המדיה, כמו העובדה שאמצעי התקשרות ממלאים את פונקציית התיווך בין האזרח לשלטון במקומן של המפלגות. הוא גם הצביע על כך שאופי הפנייה של אמצעי התקשורת לאזרחים הוא שיווקי ולא דיאלוגי-אזרחי, וכן על כך שבעקבות החשיפה לסבל במדיה האזרחים הופכים לצופים פסיביים בסבלו של האחר. לדבריו המדיה תורמת גם לתוחלת חיים קצרה של המציאות, ואם היא מגייסת לגיטימציה לשלטון מדובר בלגיטימציה רגעית.
המשתתפים היו חלוקים בדעותיהם בנוגע לתרומתם של אמצעי התקשורת לחיזוק הדמוקרטיה. היו שציינו את העובדה שבכוחם של אמצעי התקשורת, ובעיקר של האינטרנט, להעצים קולות שוליים ולאפשר השמעת קולות ביקורתיים; היו שטענו שאמצעי התקשורת חותרים לגיבוש עמדות קונסנסואליות, ובכך הם תורמים לחיזוק המודל הרובני של הדמוקרטיה העלול להוביל להגברת אי-השוויון; והיו שפקפקו בכך שהתקשורת מספקת לאזרח אפיק השפעה על השלטון, ואף הוצגה הטענה שהתקשורת תופסת את מקומו של האזרח וטוענת שהיא מייצגת את הציבור. גם בשאלה אם אמצעי התקשורת תורמים להקטנת הסבל בעולם ועשויים למנוע שפיכות דמים הובעו דעות שונות: היו שהטילו ספק ביכולתן של התקשורת ושל דעת הקהל שהיא מעצבת להשפיע השפעה של ממש, ואף הועלתה הטענה שהחשיפה לסבל עשויה להקהות את הרגישות האנושית אליו. לעומת זאת הוצגו מקרים שבהם חשיפת הקהל למלחמות, להרס ולסבל עודדה התערבות בין-לאומית.