בפתיחת המפגש תיאר פרופ' ירון אזרחי את פרדוקס הכוח המאפיין משטרים דמוקרטיים: מחד גיסא, עקרונות המשטר הדמוקרטי מדגישים שינוי, תחרות וניהול מחלוקות באמצעים לא אלימים; מאידך גיסא, יש משטרים דמוקרטיים הנולדים בחטא של אלימות ורצח, מתוך מהפכה והתנגדות אלימה למשטר הישן. לפיכך עולה בחריפות שאלת הלגיטימציה של הפעלת הכוח בהקשרו של הסדר הדמוקרטי. משטרים דמוקרטיים נדרשים להתמודד עם האתגר שבביות הכוח והמרת הכוח המהפכני שביסוד הסדר הדמוקרטי לכוח המתחזק את החוק ואת המבנה השלטוני החדש. יש צורך לעבור מאלימות המכוונת נגד המשטר הישן לאלימות ריבונית מתוקף החוק החדש; מאלימות המפרה את הסדר לאלימות המשמרת את הסדר החדש שקם. מתוך כך נובעת שורה ארוכה של שאלות הנוגעות ליחס שבין אלימות לדמוקרטיה: האם יש מקום במשטרים דמוקרטיים לאלימות מטעמו של המשטר? האם אלימות נגד המשטר הדמוקרטי עשויה בתנאים מסוימים להיות מוצדקת? האם, למשל, קיפוח שיטתי של מיעוט יכול להצדיק שימוש באלימות בתוך מסגרת דמוקרטית? והאם אזרחים בדמוקרטיה כובשת רשאים להתקומם נגד השלטון הכובש?
בפתיחת הדיון העלה פרופ' אזרחי את ההשערה שמשטרים דמוקרטיים נוטים להשתמש באלימות כלפי חוץ בתגובה לדלדול משאבי הלגיטימציה ולאבדן כושר המשילות מבית. מנקודת מבט זו התפרצות של אלימות יכולה להיות מובנת כמאמץ לחזק ריבונות הנראית רופסת, או כתוצאתם של משבר משילות ושל קושי להכריע.
המשתתפים בדיון עמדו על הקושי להמשיג "אלימות דמוקרטית", לזהות ולאפיין ביטויים שונים של אלימות, להבחין בין אלימות "מייצרת חוק" לאלימות "משמרת חוק" ולשפוט בין אלימות לגיטימית לאלימות שאינה לגיטימית בהיעדר נקודת מבט טרנסנדנטית. בה בעת הם הצביעו על הסכנות המיוחדות האורבות לפתחם של משטרים דמוקרטיים, ובראשם החשש שהכשר לשימוש נרחב באלימות יינתן בשמם של ערכים דמוקרטיים מובהקים כמו חירות או כבוד האדם. המשתתפים בדיון טענו כי אלימות תחת סדר דמוקרטי עשויה להיות מסוכנת ביותר דווקא משום שהיא פועלת לכאורה בשירות אידאלים של חירות, זכויות וצדק ומשום היומרה של משטרים דמוקרטיים לבסס סדר חוקי לא אלים.