יאיר שלג פתח בהצגת חלק מממצאי המחקר, מתוך התמקדות בשלושה מקורות ביקורת שהוטחו אל עבר מקבלי ההחלטות בדבר ההחלטה לפַנות יישובים:
1. ביקורת מימין שהציגה את החלטת הפינוי כהחלטה לא לגיטימית שאין בסמכות הממשלה לקבל.
2. ביקורת משמאל על המשמעות החברתית של פינוי היישובים שעניינה השבירות של החברה בעקבות מהלך כזה.
3. ביקורת של אנשי מקצוע על אופן ביצוע הפינוי.
לאחר פתיחה זו המשיכו בדיון משתתפי הפורום. ראשון הדוברים היה ליאור כלפא, יושב ראש מזכירות נווה דקלים בעת ההינתקות, אשר המשיך את קו הביקורת על תהליך ההינתקות שהתחיל בו שלג. הוא שטח ביקורת על דרך קבלת ההחלטות וטען שהמסר שלה לכלל החברה, לא רק ל'כתומים', היה היעדר המחויבות של מקבלי ההחלטות לציבור בוחריהם לאחר הבחירות. כלפא טען שמושגים דוגמת 'כבוד האדם' ו'דמוקרטיה' הם מושגים שהשתמש בהם השמאל הפוליטי רק על מנת לקדם אג'נדה פוליטית, ולא כדי ליישמם באופן מוחלט על כלל החברה. ביקורת זו נהפכה לקו מרכזי בדיון, ורבים ממשתתפי הדיון, מכל קצות הקשת הפוליטית, דנו בסוגיה זו במובנה העקרוני הרחב יותר – שימוש של מגזר חברתי זה או אחר באמצעים דמוקרטיים לשם קידום אג'נדה מסוימת, ולא באופן גורף.
ח"כ חיים אורון (מרצ) הטיח ביקורת גם הוא, על השימוש במנגנון משאלי העם: לטענתו במידה שמאמינים בערך מנגנון דמוקרטי זה, יש לחוקק חוק שלפיו יתאפשר השימוש במנגנון באופן רחב, ולא לאפשר ניצול לרעה של הדמוקרטיה כאשר דורשים משאל עם בעבור סוגיה מסוימת בלבד.
מר רענן דינור, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובעת ההינתקות מנכ"ל משרד התמ"ת, הציג נתונים סטטיסטיים על אחוז המפונים שקיבלו פיצויים לבתי מגורים ולעסקים, אחוז המפונים שרצו לעבוד ושהצליחו לחזור למעגל התעסוקה, אחוז החקלאים שחזרו לעבוד, כמות מגרשי הבנייה שנמצאים היום בפיתוח הממשלה ועוד. בנתונים אלו הוא ביקש להראות שהמצב בשטח הרבה יותר טוב מהמצב שהמפונים מתארים מבחינת השתלבותם המחודשת בחברה.
אילן כהן, שבתקופת ההינתקות היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הציג גם הוא מדדים להצלחת תהליך ההינתקות. הוא ביקש להדגיש בראש ובראשונה את ההצלחה המשמעותית של סיום התהליך בלא נפגעים בנפש, ולדבריו זהו הישג חשוב במיוחד על רקע התרחשותו של הפינוי בשטח עוין, והדבר לא כל כך מוזכר בשיח הציבורי. גם מבצע פינוי הקברים התבצע מבחינתו בהצלחה רבה, על רקע המורכבות הרבה שהייתה כרוכה בפינוי זה; כהן גם דן בחלוקת הפיצויים ובביצועה באופן שוויוני. לטענתו הצלחת התהליך נבחנת במבחן התוצאה, וכל הנתונים שהציג מבטאים הצלחות.
בהמשך טען כהן לחשיבותם של מחקרים דוגמת המחקר של שלג לשם למידה לעתיד. הוא ביקש להגיב על הטענה המופנית אל עבר הממשלה בדבר התעלמותה מלקחי פינוי סיני ואמר שהטענות אינן מבוססות, ובעת תהליך קבלת ההחלטות נבחנו ברצינות המקרים בעבר ותוצאותיהם. בהקשר זה הוא דיבר על שלוש החלטות מרכזיות שיושמו בהינתקות 2005 כתוצאה מתהליך הפקת הלקחים:
1. חקיקת חוק פינוי-פיצוי.
2. הקמת מנהלת הינתקות אחת ובכך ביטול הצורך במשא-ומתן בין גופים נפרדים.
3. מניעת היווצרות נתק חברתי בין המפונים לבין שאר החברה הישראלית.
להחלטה השלישית הוא העניק מקום נכבד בדבריו, והדגיש את החשיבות שהממשלה ראתה באי-יצירת הנתק. כהן סיפר על הוראה שניתנה לעיתונות שלא לפרסם ראיונות ודברים המשמיצים את המפונים, ושטרול סיפר על הניסיון לסייע למפונים להתיישב מחדש מתוך שמירת המבנה הקהילתי שלהם.
לעומת זאת נציגי יש"ע דנו בפער התרבותי בין התפיסות של מהות ההתיישבות בקרב המתיישבים לבין תפיסתם של האחרים את המהות הזאת, ולטענתם הפער מקשה על הבנה אמתית של משמעות האירוע בעבור כל אחד מהצדדים. הרב יונה גודמן הזכיר את הפער התרבותי בין שתי הקבוצות ואמר שהציבור הרחב אינו מסוגל להבין את אמונתו של ציבור המתיישבים במילוים אחר תפקידם הציוני בהישארותם ביישובים עד היום האחרון. לטענתו מי שנשארו ביישובים עשו זאת מתוך אמונה אמתית שעשוי לחול שינוי, מתוך אמונה בחשיבותו של חינוך הילדים לחרישת השדות עד לרגע האחרון, מתוך אמונה שההישארות היא עזרה לזולת, 'ערבות ישראל', ומדובר במעשה שנובע ממניעים אידאליסטיים ולא מניסיון לסחוט זמן וכסף של המדינה.
פרופ' דניאל דיין, יושב ראש מועצת יש"ע, ביקש ליצור סערה כשטען שהדיון גובל בשיח מגונה. דיין טען שהדיון מתרחש באווירה נוחה ונעימה, על אף עיסוקו בגירוש אנשים מבתיהם ובהבאתם אל פי תהום. הוא העביר את נושא השיח מהינתקות 2005 לשיח על ניסיון לפינוי יישובים ביש"ע בעתיד. לדבריו התפיסה בקרב מתיישבי יהודה ושומרון היא שההתמודדות הבאה עם אפשרות של גירוש נוסף תהיה יצירת מאזן אימה בחברה הישראלית. לטענתו הפקת לקחים מפינוי גוש קטיף לפינוי עתידי ביהודה ושומרון היא חסרת בסיס, מכיוון שממדי פינוי עתידי כזה אינם שקולים בשום צורה לממדי הפינוי שהיה. דיין אמר שאין הוא רואה בפינוי עתידי דבר בלתי אפשרי, אך לדבריו פינוי עתידי בלא פירוק החברה הישראלית אינו אפשרי. הוא גם טען לדמוניזציה של מתיישבי יהודה ושומרון ומפוני גוש קטיף בחברה הישראלית וטען שדמוניזציה זו באה להקל על החברה בקבלת פינוי נוסף.
ד"ר אריק כרמון יצא נגד דבריו של דיין בנוגע לבעייתיות שבאווירה הנינוחה סביב השולחן. הוא ביקש להדגיש את החשיבות של דיונים מסוג זה ולהבחין בין פרוצדורות דמוקרטיות לבין תרבות דמוקרטית. לדבריו, בעניין פרוצדורה הדברים די ברורים – יש מדינה, יש מוסדות, ויש ויכוח לגיטימי. בעניין תרבות דמוקרטית, בלא זלזול בנאמר בדבר פערי תרבות, ביקש כרמון מכל המשתתפים לגלות אמפתיה כלפי הצדדים האחרים. המכון הישראלי לדמוקרטיה מבקש ליצור תשתית קונסנזואלית שעל בסיסה נוכל לחיות, שנכיר בהיותנו שונים, ובכל זאת מבקשים לשוחח.
פרופ' ידידיה צ' שטרן, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פתח את דבריו בהרהוריו על המשתמע בין שורות הדיון. מסקנתו מהדיון הייתה שבין שתהיה דרמה נוספת (דוגמת ההינתקות) בין שלא, על כל אחד מאתנו לאמץ בצורה מופנמת ומלאה את ההבנה שגם אנו וגם היושבים מולנו, איננו שחקנים בעלי זכות וטו, עם זאת עלינו לראות בצד השני כאילו הוא שחקן בעל זכות וטו. בעצם אמירה זו הוא ניסה לבטא את החשיבות בהתנהלות שמכבדת את האחר ואת חשיבות הניסיון להגיע לפשרות. עוד אמר שטרן שלהבנתו הלקח התרבותי הוא שהמשמעות הפוליטית והחברתית אינה נמצאת בביצוע ההחלטות אלא במצב הרוח בעת קבלת ההחלטות.
פרופ' מרדכי קרמניצר, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, העלה את החשיבות שבהחלת כללי הדמוקרטיה בכל מצב ולא רק בסוגיות מסוימות. הוא הביע את אי-הסכמתו עם החשש האמתי מפני פירוק החברה הישראלית בעקבות פינוי נוסף. לטענתו פירוק החברה הישראלית יהיה רק כאשר יהודים יהרגו יהודים. הוא הביע את תמיכתו במתן חופש מחאה למתנגדים למדיניות, אך ביקש לחלוק על הלגיטימיות של המחאה שהציג דיין. לטענתו מחאה היא כלי דמוקרטי שיש מקום לשימוש בו, אך ברגע שהתקבלה חקיקה, גם היא בהליך דמוקרטי, לא לגיטימי לנסות לסכלה.