הדיון נפתח בדבריה של עו"ד טלי ניר, נציגת 'האגודה לזכויות האזרח', שהגישה את העתירה שבעקבותיה ניתן פסק הדין בעניין בג"ץ 9353/08 הישאם אבו דהים נ' אלוף פיקוד העורף. לדבריה, הריסת בתים מפרה כמה זכויות יסוד: (1) הזכות לכבוד, שכן משתמשים באדם כאמצעי להרתעה; (2) זכות הקניין; (3) הזכות לחיות בכבוד.
הרס הבתים הוא בעצם ענישה קולקטיבית אסורה לפי המשפט ההומניטרי. נוסף על כך, הסמכות להרס בתים היא סמכות דרקונית, בלתי מוסרית ובלתי דמוקרטית, והיא בגדר אפליה ברורה כלפי הפלשתינים שכן כלי זה אינו משמש נגד משפחות של מחבלים יהודים. אי לכך, סיכמה ניר, היא מצרה על החלטתו של בית המשפט הנידונה לעיל.
עו"ד שי ניצן, נציג פרקליטות המדינה, טען כי הפגיעה ברכוש נעשתה במטרה להציל חיי אדם, וחיי אדם שווים יותר מרכוש. באשר לאלמנט ההרתעה, מערכת הביטחון סבורה שזהו אקט יעיל, ועל כן בית המשפט צדק כשהסכים להערכתה. אין ספק שזהו כלי למקרים יוצאי דופן, אך כאשר חיי אדם הם שמונחים על כפות המאזניים, הם הגוברים.
פרופ' מרדכי קרמניצר, עמית בכיר וסגן נשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, התייחס לפן הנורמטיבי של הרס הבתים ותהה מדוע הרעיון לאקט זה עלה מלכתחילה? ראשית – משום שהרס בתים נראה לנו כסוג של תגובה אכזרית; ושנית – הרס הבתים פוגע באופן מכוון בלא מעורבים. לא סוד הוא שניתן לייצר הרתעה באמצעות פגיעה בחפים מפשע, אך דווקא בשל הפגיעה בחפים מפשע, יש להימנע משימוש באקט זה. אי לכך, פסק הדין של בית המשפט העליון מאכזב.
לבסוף התייחס פרופ' קרמניצר לסוגיית ההרתעה: לטענתו, על מומחי הביטחון להוכיח את טענותיהם ולהביא ראיות, שאם לא כן אין זו אלא השערה. ללא הוכחות, זוהי תקווה להרתעה, ועל סמך תקווה בלבד אי-אפשר לפגוע בחפים מפשע. לכן ככל שאמצעי ההרתעה קשה יותר, וככל שההליך בעייתי יותר, יש לדרוש לכל הפחות שהמצע העובדתי יהיה מבוסס יותר.