את הדיון פתח רפי מן, חבר מערכת "העין השביעית", בסקירה של מצב העיתונות הכתובה בעולם. הוא ציין כי יש להבדיל בין המאמצים להחייאת העיתונות המודפסת ובין המאמצים להצלת מקצוע העיתונאות על רקע התפתחות העיתונות המקוונת והשתרשות עיתוני החינם. בין היתר הצביע מן על תופעה של "קניבליזם עצמי", כהגדרתו, בקרב קבוצות התקשורת בעולם, שבה כל עיתון רוצה לחזק את נוכחותו ברשת, לעתים על חשבון המהדורה המודפסת. מן סיפר כי אחת הדרכים שבהן כלי תקשורת מנסים להתמודד עם השינויים התכופים בענף היא הפיכתם ל"קבוצות תוכן" – מערכות שמייצרות תוכן בשביל מגוון אמצעי תקשורת.
עוזי בנזימן, העורך הראשי של אתר "העין השביעית", טען כי היום כמעט כל כלי התקשורת פועלים בצל האילוץ של הניסיון לשרוד – בגלל התחרות, בגלל האינטרנט – וכמעט כל כלי התקשורת המסורתיים מזנים את העיסוק העיתונאי. הדבר מתבטא בין היתר בערבוביה שבין תכנים למודעות, בשיווק עצמי ובניגוח של המתחרה באופן חסר גבולות. לדבריו, כיום האתגר אינו להתחרות בטכנולוגיה, אלא לשמור על ערכים בסיסיים ולהחליט אם הכללים שעד היום הכתיבו את ההתנהגות העיתונאית עדיין קיימים, או שמא יש לשנותם.
נחום ברנע, עיתונאי "ידיעות אחרונות" ובעבר חבר מערכת "העין השביעית", אמר כי בכל העולם מקומה של העיתונות המודפסת בחברה ובקביעת סדר היום ילך ויקטן, ובסופו של דבר הוא יתייצב בנקודה שולית הרבה יותר מזו שהוא נמצא בה היום. בהתייחס לתופעת עיתוני החינם בכלל ול"ישראל היום" בפרט, טען ברנע כי יש להבדיל בין עיתונים מסוג "מטרו" ובין עיתונים שמטרתם פוליטית. לשיטתו, הסכנה המיידית של "ישראל היום" איננה שהוא יפגע ב"ידיעות", ב"מעריב" או ב"הארץ", אלא שהוא יוצר מוקד כוח של ראש הממשלה, שהוא אולי מי ששולט בו. זו אינה בעיה של העיתונאים, כך ברנע, אלא בעיה של הדמוקרטיה שלנו.
משה ורדי, בעבר העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", טען כי בעולם העיתונות נפוצה נטייה לבוא בהאשמות אל גורמים רבים – אבל לא לעיתונאים עצמם. לדבריו, חרף ההתקדמות הטכנולוגית העצומה שחלה בתחום העיתונות, רמת הכתיבה דווקא הידרדרה, ועמה גם איכות המידע. בדומה לרפי מן, גם חגי גולן, העורך הראשי של "גלובס", ביקש להבדיל בין משבר העיתונות המודפסת ובין משבר העיתונות כמקצוע, והמליץ לעסוק פחות בשאלה הרומנטית של "האם העיתונות המודפסת תישמר?", ובמקום זאת לשאול איך ניתן לשמר עיתונות טובה, איכותית, שנותנת אינפורמציה טובה.
גונן גינת, עורך "ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום", ניצל את הבמה כדי להגיב לדבריו של נחום ברנע על עיתונו ועל מניעיו, ובפנייה ישירה לברנע אמר: "אתה כבר לא הבוס, אתה כבר לא מחליט לאנשים, זה נגמר". בהתייחס לביקורת הכללית על עיתוני החינם טען גינת כי עיתוני החינם "הצילו את הפרינט", והם שמאפשרים לעיתונאים חופש ביטוי. בתגובה לטענה הרווחת ולפיה "ישראל היום" משמש שופר לקשת דעות מהצד הימני של המפה הפוליטית, הצהיר גינת כי ב"ישראל היום" יש מגוון דעות וציין שמות כגון יוסי ביילין, זהבה גלאון, יהושע סובול, המשנה לעורך חמי שלו ומוטי גילת.
חנוך מרמרי, בעבר העורך הראשי של עיתון "הארץ" וכיום חבר מערכת "העין השביעית", אמר כי יש יתרונות חסרי תקדים בשינויים הפוקדים את עולם התקשורת, שיצרו תקשורת היברידית, מגוונת, ובלתי הייררכית לחלוטין. בתגובה לטענה כי יש כרסום ייחודי במעמדן של החדשות המקומיות, העיר מרמרי כי ייתכן שהמדיה החברתית תתפוס את מקומן. הפתרון לחיפוש אחר מודל עסקי שיהפוך את העיתונות המקוונת לרווחית, אומר מרמרי, עשוי לצוץ מכיוון הקוראים האלקטרוניים. המוצר השני, אומר מרמרי, הוא ה-iPad של חברת אפל, שהושק השנה ומציע תצורה שבקרוב תהיה התצורה המגזינית הקלסית.
השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, הביעה התנגדות להצעות החוק שגובשו במטרה להצר את דרכיו של "ישראל היום", והזהירה מפני ריכוזיות יתר בתחום תקשורת. לדבריה, ריבוי כלי תקשורת מקדם את השיח ומשפיע לטובה על איכות התוכן. בהמשך דבריה הוסיפה דורנר כי העיתונות לא איבדה את כוחה. לדבריה, התמיכה אינה צריכה להיות בעיתונות, אלא באנשים. אריק בכר, מזכ"ל מועצת העיתונות והעורך לשעבר של חדשות החוץ ב"מעריב", טען כי העיתונות נמצאת בתקופת מעבר שבה היא עלולה לאבד כמה מנכסיה המסורתיים, שעורכים מעבירים מדור לדור כתורה שבעל פה, ועל כן יש לתמוך בה באמצעות מימון ציבורי – לפחות עד תום תקופת המעבר. לדבריו, בכמה מדינות בעולם כבר שנים אחדות ממשלות תומכות במידה זו או אחרת בעיתונות – בצרפת, למשל רק סוכנות הידיעות הצרפתית [AFP] זוכה ליותר ממאה מיליון יורו בשנה.
ד"ר אורן מאיירס מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, טען כי יש צורך בהליך הכשרה מסודר לעיתונאים. בהתייחס לביקורת על מניעיו של שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", אמר כי מוטב שכמה שיותר מקורות יממנו את התקשורת, ושתהיה שקיפות. ד"ר צבי רייך מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ביקש להצביע על פרדוקס: מעולם לא היה הפרט כה זקוק למידע איכותי כדי למלא את שלל תפקידיו כמו עכשיו, בגלל המורכבות של ההחלטות שעליו לקבל. הפרדוקס הוא שמעולם לא היה שפל כזה בנכונותו לשלם על מידע ממין זה. לדברי רייך, כלי תקשורת רבים עדיין מסתמכים על הדיווחים בעיתונות המודפסת כנקודת מוצא לסיקור החדשותי שלהם, אך השאלה המדאיגה היא מי יממן איסוף חדשות רחב, עצמאי, איכותי ומקורי?
ד"ר פול פרוש, ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, התייחס לשני מאפיינים של העיתונות המקוונת – אחד חיובי, שאינו מנוצל די הצורך, והאחר בעייתי. המאפיין הראשון הוא הרעיון שבאמצעות האינטרנט ניתן לקשר בקלות טקסט אחד לטקסט אחר, אלא שאם בודקים את הקישורים ב-Ynet וב-nrg, למשל, מגלים שרוב הקישורים הם פנימיים. פוטנציאל העזרה לקורא אינו מנוצל בגלל הריכוזיות של האינטרנט. המאפיין השני הוא שבניגוד לנייר, שמטבעו שורד, רבים מהדברים שמצויים במדיה הדיגיטלית נתונים לשינוי, או אפילו למחיקה ככל שעובר הזמן. אין שימור של ההיסטוריה למען העתיד. הרעיון של "newspaper of record' הולך ונעלם, הוסיף ד"ר פרוש.
פרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה טען כי זרימה של מידע חדשותי אמין ואיכותי קשורה קשר הדוק לטיב תפקודה של חברה דמוקרטית. לדבריו, השאלה מנין המידע החדשותי זורם אינה חשובה, אלא חשוב לשאול אם המידע שזורם הוא אותו סוג של מידע. בהתייחס ל"ישראל היום" אמר פרופ' קרמניצר כי הרעיון לחסום עיתון זה על ידי חקיקה "תפורה מראש" אינו יכול להתקבל בחברה דמוקרטית, אבל עשויה לעלות דרישה ציבורית שאחרי תקופת הרצה יעבור העיתון לשחק לפי כללי המשחק הנהוגים בארץ [כמו שהציעה חברת הכנסת מרינה סולודקין בהצעת חוק מטעמה].