ב-26 באפריל 1994 השתתפו חברי כנסת, אנשי אקדמיה ועמיתי המכון הישראלי לדמוקרטיה בשולחן עגול שנסב סביב השאלה היכן עובר הגבול שבין מחאה ציבורית לבין מרי אזרחי.
פרופ' אהוד שפרינצק, אשר הציג סקירה כללית של הנושא, התייחס תחילה לשאלה מהו גבול הציות? עולות, לדבריו, שלוש אפשרויות עיקריות:
- אי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל, כפי שהוגדרה על-ידי בית המשפט בפרשת כפר קאסם ושלגביה קיים קונצנזוס מלא בציבור;
- האפשרות השנייה הינה פקודה בלתי חוקית, שבגינה לא קיימת תמימות דעים, אולם על-פי מסורת ארוכת ימים בעם, נתפסת הפקודה כבלתי חוקית;
- האפשרות האחרונה הינה פקודה חוקית – פקודה שעל פי כל אמות המידה היא חוקית, אך אותו יחיד אינו יכול מצפונית למלא את הפקודה ולכן הוא מוכן לשאת בתוצאות על סירוב לה.
בהמשך דבריו הדגיש פרופ' שפרינצק, כי ככל שעולים דרגה בסקלה אי הציות, כן מתקרבים לאלימות מבלי שהייתה כוונה לכך. יתרה מזאת, מול הזכות לאי-ציות יש להעמיד את הנורמה של שלימות הקהילה הפוליטית, או מניעת מלחמת אזרחים.
במהלך הדיון הוצגו גישות שונות לנושא אי-ציות:
- על-פי גישה אחת, אי-ציות לחוק הוא חלק אינטגרלי של חברה דמוקרטית ואף הכרחי לה.
- על-פי גישה אחרת, אי-ציות מוביל ישירות לאנרכיה ולפיכך יש לחייב ציות, ללא כל סייגים.
לגבי הסוגיה האם דיון על גבול הציות הוא בבחינת דיון על מתן לגיטימציה לאלימות, הובחנו שלושה סוגים של אלימות:
1) אלימות שמפעיל השלטון ושנגדה יוצא הסרבן או המריין;
2) אלימות שמפעיל השלטון כלפי הסרבן או המריין;
3) אלימות של המריין כלפי השלטון.
כן הובע ספק באמיתות הקביעות לפיהן "ציות הינו דבר טוב" ו"אי-ציות הינו דבר רע". אף נטען, כי הצידוק למרי, על כל גווניו, תלוי בסיטואציה ובהקשר. לפיכך לא ברור אם הסכנה הגלומה באנרכיה הנגזרת מסרבנות או ממריינות, גדולה יותר מהסכנה הגלומה במדינת חוק מתוקנת, הנעדרת פרצות והרהורים.
הדיון הפורה שהתנהל עורר מחשבה רבה בקרב המשתתפים בו. למרות שלא ניתן היה לזהות בבירור את הגבול שבין מחאה לבין מרי אזרחי, הרי תרומתו העיקרית של המפגש נעוצה בעצם קיומו של פורום בו נדון הפן העקרוני של סוגיות העומדות בראש סדר היום הפוליטי.