כרמית גיא פתחה את הדיון באומרה כי סוגיית הפיקוח על הבנקים מעלה תהיות בנוגע לשאלה עד כמה ראוי שהמדינה תפקח על גוף עסקי שלאמתו של דבר רוב פעילותו ציבורית. היא הוסיפה ואמרה כי בהקשר של החיכוך האחרון בין בנק ישראל לבנק הפועלים, עלה גם הצורך לעסוק בתפקידה של התקשורת, בתרומתה לדיון ובשימוש שעושים בה גורמים עסקיים.
פרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא לחקר ישראל כמדינה יהודית במכון הישראלי לדמוקרטיה, הגדיר ארבעה אלמנטים שיש לבחון: יש לבחון האם יש ממשל תאגידי, האם הרעיונות הללו מיושמים בהקשר של הבנקאות, האם יש אסדרה של הבנקים, וכן מהו תפקידה של התקשורת. על פי פרופ' שטרן, כיום התאגידים אינם שחקנים נייטרליים בשוק, אלא גופים רבי עוצמה שקובעים את רמת החיים ואת עצם החיים של רוב בני האדם. לדבריו, יש נתק בין האינטרסים האישיים של בעלי השליטה בתאגידים ובין אלה של הלקוחות, ונתק זה הוא שהזין בין היתר את המשבר הפיננסי העכשווי, שבו בעלי המניות הנהיגו מדיניות של רדיפה אחר סיכונים.
פרופ' חיים לוי, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, עמד על הבעייתיות במצב שבו בעלי השליטה בחברה ממנים דירקטורים מטעמם וכמעט במישרין ממנים גם את הדירקטורים החיצוניים – הם בוחרים אותם והם מציגים אותם לאישורו של בנק ישראל. הפתרון, לדבריו של פרופ' לוי, הוא הקמת ועדה בראשות שופט בדימוס שתופקד על מינוי דירקטורים חיצוניים בחברות.
ד"ר דוד קליין, נגיד בנק ישראל לשעבר, הציג שלוש סיבות שבגינן נגיד בנק ישראל יכול היה לדרוש את פרישתו של דירקטוריון בנק הפועלים:
- הפרת הקודקס של ניהול בנקאי תקין – בהקשר זה עולה השאלה אם יש קשר בין ההחלטה להדיח את יושב ראש הבנק ובין סוגיות של ניהול בנקאי תקין.
- הפרת פקודת הבנקאות, סעיף 8-א' - לפי סעיף זה תאגיד בנקאי שמתנהל באופן שמסכן את התחייבויותיו מקבל התרעה. אם הוא לא פועל בנידון, אפשר להניח שזו עילה להחלפת היושב ראש.
- הצטברות מידע אישי על הדירקטור אשר מטיל ספק ביכולתו המקצועית, באמינותו וביושרתו.
הנגיד לשעבר הדגיש כי אינו יודע אם במקרה של הדחת דני דנקנר מבנק הפועלים אכן התממשה אחת משלוש האפשרויות האלה, אבל קבע כי כך או כך מהלכיו של הנגיד פישר ישפיעו על הנורמות העסקיות בישראל משום שלהחלטות של הפיקוח על הבנקים יש ערך תקדימי מצטבר.
פרופ' אמיר ברנע, לשעבר דירקטור בבנק הפועלים, אמר כי נוהלי הפיקוח של בנק ישראל לוקים בחסר: מצד אחד יש נושאים שהפיקוח אינו מכסה כגון מעמדם של בעלי השליטה; ומן הצד האחר יש עיסוק יתר בנושאים אחרים. הוא טען כי לדירקטוריון אין להתייחס כאל גוף שאמור לנהל בפועל את התאגיד, אלא חסר גוף מקצועי שיוודא שהדירקטורים שולטים בחומר. בתגובה טען עו"ד פנחס רובין, שבעבר ייצג את בנק הפועלים, כי שיטת הניהול התאגידית היא דמוקרטיה תאגידית, אבל על אף אופיו הדמוקרטי של הדירקטוריון, בעלי השליטה אינם מצליחים לנהל את נכסיהם ללא הפרעה.
פרופ' מאיר חת, בעבר המפקח על הבנקים, סיפר כי ניסיונו במערכות האסדרה הישראליות לימד אותו כי המפוקחים אינם מייחסים חשיבות למאַסְדֵּר (רגולטור). יואב להמן, שכיהן גם הוא כמפקח על הבנקים, אמר כי תפקידו של המאסדר לדאוג לאינטרסים של הציבור, שלעתים מתנגשים עם אלו של בעלי המניות. לדבריו, בתקופת כהונתו כמפקח על הבנקים נחשפו אנשיו להתערבות רבה מדי, לתפיסתם, של הדירקטורים בהתנהלות הבנקים. על כן הם אסרו על הדירקטורים לקדם עסקאות או לחתום על עסקאות עם הבנקים שבהם הם מכהנים.
ולבסוף, עוזי בנזימן, עורך כתב העת המקוון "העין השביעית", הרחיב מעט על הסיקור התקשורתי של פרשת בנק הפועלים: "כשהתחילה הפרשה להתגלגל בעיתונות, צלצלו אלי בזה אחרי זה שני עיתונאים מאוד חשובים, ואחד מהם ציין בפני שכלי התקשורת המודפסים מתחלקים לשני מחנות. מחנה אחד, שהבולט בו הוא "מעריב", נוטה באופן מובהק לטובת בנק הפועלים; ו'הארץ' חד-משמעית נותן גיבוי לעמדה של סטנלי פישר". אבל לאמתו של דבר כתב העין השביעית מצא שהחלוקה שונה לגמרי: "הארץ" אמנם גיבה מאוד את סטנלי פישר ואת בנק ישראל, אבל לעומת זה העיתון שהכי בלט בסיקור האוהד לבנק הפועלים לא היה "מעריב", אלא "כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות". המסקנה, כך בנזימן, שבגלל המאבק ההרואי של התקשורת המודפסת על עצם הישרדותה, כמעט כולה שבויה בשיקולים העסקיים עד שהיא מאבדת את הצלם המקצועי שלה.
יהודה שרוני, כתב כלכלי ב"מעריב", ביקש להדגיש שמערכות העיתונים אינן גוף הומוגני, אלא גופים מורכבים שאמנם אינם אדישים לאינטרסים חיצוניים, אבל לעתים קרובות מושפעים מזהותם ומעמדותיהם האישיות של העורכים והכתבים. לדברי שרוני, בפרשת בנק הפועלים בנק ישראל הוא שהרבה לתת לתקשורת מידע, לאחר שאנשיו חשו כי הם אינם מצליחים לקדם את עמדותיהם בדיונים סגורים עם אנשי בנק הפועלים.