מדי שנה, לקראת ערב יום השואה, חוזר אותו מפח נפש. אותו דיון עקר על מצבם העגום של ניצולי השואה בישראל ועל כך שהזמן קצר והמלאכה מרובה. ממחקרים עולה כי מעל שליש מהניצולים חיים מתחת לקו העוני והם נאלצים לבחור בין קניית מזון בסיסי לבין קניית תרופות. הם קורבנות לאלימות יום יומית ואין להם כסף לחמם את דירתם בחורף או לשמור על קשר עם ילדיהם.
הפגנה לשיפור תנאי המנקות באוניברסיטת תל אביב. סטודנטים שדווקא כן מפגינים. אלי ארקיןסבי וסבתי, ששרדו את השואה מעולם לא שיתפו אותנו, הדור הצעיר, במה שעבר עליהם. בתור סטודנטית צעירה, בת הדור שלישי לשואה, אני מסרבת להמשיך את קשר השתיקה. אני בוחרת להקים קול זעקה ולקרוא לכל הצעירים להוציא את כוחם העצום אל הפועל.
יום השואה בשבילי הוא יום המציין את גבורתם של הקורבנות ושל הניצולים, אך מאידך גם יום בו ערוותה של המנהיגות הישראלית וגודלו של המחדל הציבורי נחשפים לעיני כל. יום השואה הוא אינו יום זיכרון בלבד, אלא דווקא יום של חשבון נפש, המצווה עלינו להסתכל בראייה רחבה יותר על החיים במדינה, על המגרעות בחברה ולפעול על מנת לתקן אותם.
על כולנו מוטלת המשימה לקום ולשנות את המצב הנוכחי. כל אחד על- פי דרכו הייחודית והאמת הפנימית שלו. עלינו לשאוף למנהיגות אחרת, לקדם מנהיגים שראויים לתפקידם מתוקף תכונות אישיות וניסיון רלוונטי ולא "מנהיגים" הנבחרים כברירת המחדל של מערכת בחירות כזו או אחרת.