"אמש בכיכר הזאת עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו, טו-פז, דודו טופז, כאן הוא אמר את הדברים הבאים. עכשיו דממה, שלא נשמע זבוב, דממה מוחלטת, שמעו, דודו טופז, באוזני מאה אלף אנשי המערך, הוא אומר את הדברים הבאים: 'הצ'חצ'חים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים...כאן...נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות...'" (נאומו של מנחם בגין בכיכר מלכי ישראל ערב בחירות 1981).
סטודנטים? השתתפו בפרויקט הנאומים שלנו!
הצטרפו לפרויקט בפייסבוק!
נאום הצ'חצ'חים של בגין הוא התשובה שלי לשאלה: מהו הזיכרון החזק ביותר אצלי שקשור בפוליטיקה הישראלית. הייתי אז בן 9. אני לא יודע איך ולמה, אבל מאז ועד היום אני יודע לצטט את הנאום הזה בעל פה. אני אפילו זוכר את המימיקה, את צרידות הקול, תנועות הגוף והעוויתות בפניו של מנחם בגין באותו נאום.
לא משנה הסיבה, אבל מאז ועד היום, אני מתעניין בפוליטיקה. עוקב, שומע, צופה, כועס, שמח, מאוכזב וכן, לפעמים כשאני חווה רגע היסטורי נדיר, אני גם מתרגש. בימים האחרונים ניסיתי לחשוב ביני לבין עצמי מדוע הצעירים בישראל נרתעים מפוליטיקה.
כל הסקרים והמחקרים שנעשו לאחרונה מעלים, שהצעיר הישראלי לא מתעניין בפוליטיקה, מתרחק ממנה ולומד עליה רק מתכניות בידור כמו "ארץ נהדרת". הסקרים מגלים עוד שהצעיר הישראלי גם לא רוצה להיות פוליטיקאי ומעדיף להיות איש עסקים או מהנדס תוכנה בהיי-טק.
הסיבות לרתיעה
הסיבות לכך הן רבות ומגוונות. הימין היום הוא לא ימין, השמאל היום הוא לא שמאל. אריאל שרון מפנה את רצועת עזה, אהוד אולמרט מדבר על חלוקת ירושלים, אפילו בנימין נתניהו מסכים להוציא מהפה את המילים "שתי מדינות לשני עמים". מפלגה כמו קדימה, שזוכה לתמיכה הרבה ביותר בציבור, מאגדת בתוכה אנשי ליכוד מובהקים לשעבר עם אנשי עבודה מובהקים לשעבר.
הציבור נבוך ומבולבל. מישהו יודע להבדיל באמת בין ברק למופז? בין נתניהו ללבני? בין ברק לנתניהו? טשטוש הגבולות בין המחנות הוא כה משמעותי עד כדי אובדן האמון שלנו – הציבור – באידיאולוגיה. תם עידן האידיאולוגיה הפוליטית. תם עידן המאבק הפוליטי.
התחושה היא שפעם פוליטיקאים היו מובילי חזון, הייתה להם אידיאולוגיה פוליטית. הם קמו בבוקר בידיעה שהם עובדים עבורנו - הציבור, הם התנהלו וחיו בצניעות והקדישו את חייהם ליצירת חברה טובה יותר, מדינה טובה יותר ועתיד טוב יותר. היום התחושה היא שפוליטיקאים נצמדים יותר לכסא, למעמד ולתנאים.
הצעיר הישראלי שעדיין רוצה לשנות את העולם, אם עדיין קיים צעיר כזה, מביט אל החלונות הגבוהים ומה הוא רואה? הוא רואה את שר האוצר, אברהם הירשזון, מרצה עונש מאסר של יותר מחמש שנים בגין גניבה (למי שלא הבין - השר שאחראי מטעם הממשלה על האוצר - גונב) ואת שר המשפטים חיים רמון מורשע במעשה מגונה. הוא גם רואה את אולמרט, קצב ובניזרי. ואלו רק מקרים מהשנים האחרונות. לכן, אל תתפלאו שהצעיר הישראלי נהיה אפאתי.
הדור הצעיר השתנה
אבל לא רק דור הפוליטיקאים השתנה, גם הדור הצעיר השתנה. אם הייתם שואלים צעיר ישראלי לפני 40 שנה מה הוא חולם לעשות, הוא היה עונה לכם 'רופא', 'עורך דין', 'קצין', 'טייס', 'מדען'. היום נער צעיר יענה לכם בשתי תשובות אפשריות: 'אני רוצה לעשות הרבה כסף", "אני רוצה להיות מפורסם'.
כמי שהלך לתכנית 'האח הגדול' והפך ל"מפורסם", אני לא מרגיש שאני כורת את הענף שעליו אני יושב, שכן אצלי התהליך היה אחר. תמיד חלמתי להיות עורך דין, הקמתי משרד, עבדתי קשה במשך שנים לבסס את עצמי וטיפחתי את הקריירה שלי כעורך דין פלילי. כשהרגשתי שהשגרה משתלטת על חיי, החלטתי לשנות מעט כיוון, או אם תרצו – להוסיף כיוון נוסף.
אבל מעולם לא הסתכמו חלומותיי בלעשות כסף או להיות מפורסם. תמיד חלמתי להשפיע, חלמתי לתרום, חלמתי לעשות, חלמתי לשנות ואמשיך כמיטב יכולתי לעשות זאת גם במקום שאני נמצא בו היום. לצערי מעולם לא עסקתי בפוליטיקה וכולי תקווה שהדור הצעיר יתעורר וישכיל לעשות זאת טוב יותר ממני.
לקריאת הטור המורחב של סער שיינפיין בעמוד הפייסבוק של הפרויקט