אחת התגובות השכיחות של הדמוקרטיה לאיום הטרור המתעצם בתקופה שלאחר 11 בספטמבר הייתה השימוש באמצעים חיצוניים להליך הפלילי הרגיל. המטרה בנקיטת אמצעים אלו הייתה להגביל את חירותם של פרטים החשודים על ידי הרשויות במעורבות בפעולות טרור או בעברות ביטחון אחרות (בנצלם, במקצת המקרים, את המוסדות החוקיים שקדמו ל-11 בספטמבר, ובהסתמכם, במקרים אחרים, על חקיקה חדשה).
אין כמעט ספק שאיומי טרור בקנה מידה נרחב יכולים להצדיק הטלת הגבלות מסוימות על החירות האישית, אבל עדיין שנויה במחלוקת השאלה אם אמצעים מודרניים להגבלת החירות הם תגובה נחוצה ומידתית, ואם יש בהם אמצעי הגנה כנגד שימוש לרעה.
בסדנה נבחן ארבעה מודלים להגבלת חירות של פרטים החשודים בביצוע פעולות טרור או עברות ביטחון אחרות – מעצר מונע או מנהלי, צווי הגבלה, מעצר עד לגירוש וכליאה כלוחם אויב – ונשווה בינם לבין עצמם ובינם לבין ההליך הפלילי הרגיל. בדיון יודגשו הניסיונות שמערכות משפטיות שונות עושות בהתייחסן לאיום ביטחוני אמתי או משוער באמצעות הגבלות על החופש. כמו כן נסביר את ההחלטה להתרחק מהתהליך המשפטי, ונדון בתאימות האמצעים הללו עם דיני זכויות אדם והמשפט הבין-לאומי ההומניטרי.