הדיונים השנתיים על תקציב המדינה עומדים, כבכל שנה, במוקד הדיון הכלכלי והפוליטי, לעתים סוער עד כדי משבר ממשלתי. מתכונת הדיונים נפרשׂת על שני צירים – חוק התקציב לשנה הבאה וחוק ההסדרים. המתכונת הזאת נקבעה בשנת 1986, לאחר תכנית הייצוב של יולי 1985 והמשבר הכלכלי החריף במשק הישראלי בשנים הקודמות לה. דיוני התקציב בעשרים השנים האחרונות עוצבו, אפוא, על בסיס חוסר האיזון במציאות הפיסקלית של המשק הישראלי: שנים רבות הייתה ההוצאה הממשלתית והציבורית חריגה ביחס למרבית המדינות המפותחות, וגם פרמטרים פיסקליים אחרים בלטו לרעה – בראש ובראשונה גודלו ומשקלו של החוב הציבורי. המשק הישראלי שיווע לרפורמות ולשינויים בהסדרים מוסדיים רבים שקובּעו במתכונות מיושנות והביאו בעזרת חוק ההסדרים רפורמות נחוצות.
התוצאות המצטברות במרוצת עשרים השנים האחרונות הניבו שיפורים בביצועי המשק הישראלי. הנתונים הפיסקליים נמצאים היום ב'סביבה נורמלית'. הצורך להשיג יעדים פיסקליים 'נורמליים' ולשפר את תפקוד המשק וההשתלבות בכלכלה הגלובלית באו, בין השאר, על חשבון הדיון בשלבי הכנת התקציב ואישורו. כיום, לאור מצבו הנוכחי של המשק ולנוכח תקציב המדינה, יש מקום לחשיבה חדשה על מתכונת הדיון התקציבי ועל התהליכים המתלווים אליו במשרדי הממשלה, בכללם משרד האוצר, ובממשלה, אך גם בדיון בכנסת – עד לאישורו הסופי של התקציב במסגרת חוק התקציב. מן הראוי שהמתכונת החדשה תכלול גם את חוק ההסדרים, ה'תאום' של חוק התקציב.