מנהיגות וסמכות

הרצאתה של פרופ' שפירא עסקה בנושא המנהיגות הלאומית והתמקדה במנהיגותם של דוד בן גוריון וברל כצנלסון. שניהם צמחו בתוך משפחות ובסביבה חסרות מסורת פוליטית ואי אפשר היה לחזות את התפתחותם לכלל מנהיגים. הצמיחה המנהיגותית שלהם נעשתה בהדרגה ואנו פוגשים בהם כבר כמנהיגים בראשית שנות העשרים.

בשנת 1919 נוצרה הברית בין כצנלסון ובן גוריון. בן גוריון הוא שגילה את כצנלסון ולא להיפך, אך באותה תקופה איש משניהם לא היה בולט במיוחד. הברית ביניהם יצרה את התשתית של תנועת הפועלים הארץ ישראלית. שיתוף הפעולה ביניהם התבסס על הערכה הדדית ועל חלוקת עבודה, באשר לשיטות הפעולה, תחומי הפעולה ומוקדי העניין. . ברל כצנלסון נימנע מלקחת על עצמו תפקידי ביצוע. התפקידים היחידים שנשא בהם באופן רשמי היו עורך "דבר", ואחר כך עורך הוצאת הספרים "עם עובד". הוא לא ניזקק לסמכות רשמית, שכן הכריזמה שלו פעלה גם בלעדיה. 

בן גוריון, בניגוד לכצנלסון נשא בתפקידים רשמיים כל חייו, ובנה את סמכותו על בסיסם. משום שלא התמודדו על אותם תפקידים, לא ראה בן גוריון בחברו איום אלא השלמה, והתיאום ביניהם היה יוצא מן הכלל. בן גוריון היה פסימיסט מטבעו ומעולם לא השתחרר מהספק האם העם היהודי מסוגל להיות עם בונה מדינה, ואם יהיה מסוגל להיפטר מן האנרכיזם המובנה שלו ולקבל מרות של שלטון.  תפקיד בונה המדינה  היה הראשון במעלה מבחינתו. הוא העריץ את לנין ואת דרכי פעולתו:  מנהיג שיכול לשנות את עמדותיו על פי הצורך ועל פי תכתיבי המציאות, ולא נרתע מלהקריב דור כדי להשיג את מטרותיו. כמו לנין, גם בן גוריון התאפיין בדבקות במטרה,  בכל תפקיד שנשא ראה את המוקד של הפעולה הלאומית אותה שעה. אך עם כל דבקותו במטרה, בן גוריון לא היה לנין. גם אם היו מרכיבים בולשביקים בשיטת הפעולה הריכוזית המקובלת עליו, , הוא היה מנהיג שפעל בחברה דמוקרטית וכיבד את עקרונותיה.

ברל כצנלסון, לעומת בן גוריון, לא עסק בהקמת המבנים של המרות הלאומית. הוא הבין את חשיבות הרובד התרבותי בעיצוב האומה, ונטל על עצמו להכין את המכנה המשותף הרוחני. הוא פרח בארגונים הוולונטריסטים, שבן גוריון סלד מהם וראה בהם פוטנציאל של אנרכיה. בעוד שבן גוריון בנה את סמכותו במסגרת המוסדית, הכריזמה של כצנלסון נבנתה על המגע הבלתי אמצעי, אדם לאדם. הוא יכול היה לגייס תנועה בתקופה שבה החברה היתה מושתתת על הרצון החופשי של חבריה ונכונותם להתנדב לפעולה. סוג כזה של מנהיגות מתאים למסגרות מצומצמות יחסית. לכן, ככל שמסגרות הפעולה של תנועתו גדלו, כן נחלשה עוצמת מנהיגותו.

העשור המוצלח ביותר של בן גוריון היה 1941-1951. החלטותיו והכרעותיו באותה תקופה היו הרות גורל לעם ישראל: ההעפלה, גיוס הכספים בניו יורק להקמת תעשיית הנשק, ההבנה כבר בסוף 1946 שתהיה מלחמה עם מדינות ערב ושצריך להיערך, הכרזת המדינה והעלייה הגדולה. הוא היה מנהיג מעולה בתקופות הרואיות וטוב פחות בתקופות שגרה. לאחר קום המדינה ראה בן גוריון צורך לעצב למדינה הצעירה את האתוס המכוון שלה, ברוח מנהיגים של תנועות מהפכניות.  לנוכח מותו של כצנלסון בשנת 1944, ניסה בן גוריון למלא את מקומו, ניסיון שלא היה מוצלח במיוחד.

הרצאתו של פרופ' שאלתיאל דנה בנושא מנהיגות במלחמה והוא התמקד בדמויותיהם של וינסטון צ'רצ'יל ושל פרנקלין ד' רוזוולט. ההרצאה התבססה על מבחר הספרים שנכתבו בשנים האחרונות על צ'רצ'יל ועל התמונה המורכבת שעולה מהם, השונה מזו שקיבלנו במשך תקופה הארוכה שבה היכרותנו עם האיש התבססה בעיקר על גרסותיו שלו לאירועים המכריעים. בתקופת מלחמת העולם השנייה נאסר על כל פקידי המדינה בבריטניה לכתוב יומנים, ואולם כולם, עד האחרון שבהם עשו זאת. משנחשפו, היו למקור חשוב של מידע. משנחשפו גם המסמכים שתקופה ארוכה היו סגורים בפני הציבור, היתה התמונה שהתגלתה מורכבת ביותר ושונה מזו שהכרנו עד אז.

עד היום נתפס צ'רצ'יל בעיני האנגלים כמנהיג הגדול מכולם. אך חשוב לזכור שלא כך היה תמיד, והאיש ופועלו עוררו מחלוקות כבר בעבר. לפני שלושים שנה כתב ההיסטוריון רוברט רודס ג'יימס, שאם היה צ'רצ'יל נפטר בשנת 1939, היינו זוכרים לו את גחמותיו, את המשגים שלו ואת התנהגותו האקסצנטרית. עשור שלם לפני כן כבר נאמר עליו ש"נגמר לו הסוס". גם אוהדיו ומעריציו של צ'רצ'יל טוענים שתקופת גדולתו הייתה במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיקר ב-18 החודשים הראשונים של כהונתו, ממאי 1940 עד דצמבר 1941, ואיש לא מייחס גדולה או חשיבות רבה לתקופת כהונתו השנייה כראש ממשלת בריטניה, בראשית שנות החמישים.

מי אחראי לסיפור גדולתו ותפארתו של צ'רצ'יל כמנהיג? התשובה פשוטה – הוא עצמו. לא אחת נשאל צ'רצ'יל כיצד להערכתו תתייחס אליו ההיסטוריה, והוא ענה שאין לו ספק שהיא תהיה נחמדה מאוד אליו, פשוט מפני שהוא עצמו יכתוב אותה. ואכן, בהעדר חומרים אחרים, הכתיבה ההיסטורית שלו והמסמכים הרבים שהיא הכילה עיצבו את כתיבתם של היסטוריונים רבים במשך שנים.

צ'רצ'יל הציג את עצמו כמי שדחף לקראת ההכרעה לפלוש לנורמנדי, שהייתה ההחלטה החשובה ביותר במלחמה. ממה שהתגלה מאוחר יותר עולה שלא היו דברים מעולם, אלא הוא טרפד באופן שיטתי את הרעיון. הוא הציג את עצמו כמי שאחראי להצלחה הזו לא רק משום שרצה להיתפס כגיבור המלחמה, אלא גם משום שרצה להיבחר מחדש. המסקנה שעולה מהמחקרים האחרונים היא, שאם אפשר לדבר על ימים של גדולה של צ'רצ'יל, אזי היו אלה 18 החודשים שקדמו לכניסתה של ארצות הברית למלחמה. נאומיו החשובים מאותה תקופה הצליחו לגייס את העם הבריטי לתמיכה במדיניותו, אך לא פחות חשוב מכך, באותה תקופה הוא עשה הכל כדי לשכנע את רוזוולט להיכנס למלחמה.

פרנקלין ד' רוזוולט היה מנהיג ענק. הוא לא הרבה לקרוא ולא התעניין בדברים רבים, אך היה מנהיג דגול. הוא הבין שאין מנוס מכניסה למלחמה והוא הוליך את הציבור האמריקני בחצאי אמיתות, בפרובוקציות ובכל מה שהיה נחוץ כדי להשיג מטרה זאת. הוא ניהל שיחות כמעט אינטימיות עם הציבור ברדיו וקיים פגישות סדירות עם עיתונאים. הוא המציא את הרעיון של דיבור off the record, אך מעולם לא התרעם כשמילותיו שנאמרו בחשאי התפרסמו. באמצעים מחושבים אלה הצליח רוזוולט לשנות את דעת הקהל בארצו ולהביא לתמיכה בכניסתה של אמריקה למלחמה.

הרצאתה של ד"ר בוגלר דנה במנהיגות בחינוך. מקובל לטעון על המנהיגות כי היא אחת התופעות הנצפות ביותר והבלתי מובנות ביותר. מנהיגות צומחת במסגרת של קבוצה בת שני אנשים או יותר, הפועלים יחדיו להשגת משימה/מטרה משותפת ויש ביניהם חלוקת אחריות על השגתה. כל מנהיג מאמץ דרך פעולה התלויה בתפיסתו את התפקיד. מנהיגות חינוכית יעילה היא זו המבוססת על התנהגות ואמנות השכנוע ולא על יחסי כוח. מורים השואבים את מקור כוחם מאישיותם הכריזמטית או ממומחיותם וכישוריהם יצליחו לגרום לתלמידיהם למצות מעצמם את המרב. מטרות החינוך הממלכתי מעודדות את הצעירים, כבר משנות חייהם הראשונות, להיות אוטונומיים ובעלי דעה עצמאית המעוגנת במערכת ערכית המדגישה יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לתרבות, להשקפות של הזולת ולשמירה על החוק. מטרות אלה מעודדות את הפרטים לטפח את היכולת להנהיג את עצמם ללא צורך להיות מונהגים ע"י אחרים. כפי שעלה אף בדו"ח דוברת, מטרתה של המנהיגות החינוכית היא לחזק את כוח השיפוט והביקורת ואת המחשבה העצמית של הלומד ולהעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה. יש לעודד את התלמיד להיות אוטונומי ולכבד את הזולת, ולטפח את יכולתו להנהיג את עצמו. מורה אמיתי, הוא זה שמגן על תלמידיו מפני השפעתו שלו (אלקוט). עליו לעודד את התלמידים לחשוב בצורה עצמאית וביקורתית ולאו דווקא לקבל את דעתו שלו באופן עיוור. בתהליך חינוכי, שבו הצעיר מובל לקראת השגת מטרה בדרך של הליכה אחרי המבוגר (מדריך או מורה), כשהוא נוטל תפקיד פאסיבי של ציות, עלול להתחזק בו הצורך להמשיך להיות מובל גם בבגרותו, וכך להסתכן באובדן השימוש בכוח השיפוט והביקורת, המחשבה העצמאית ואולי אף היוזמה.

פעמים רבות נתפס המנהיג כהורה חלופי למונהגיו, איש חזק המעניק תחושת ביטחון של מי שמסוגל להוביל לקראת השגת יעדים. אם כך, נראה שהפרדוקס בין הרצון לפתח בוגרים עצמאיים וביקורתיים שיהיו המנהיגים של עצמם, והצורך והכמיהה האנושית של פרטים במנהיגים שיובילו וינווטו אותם הוא אינהרנטי לתהליך החינוכי. נשאלת השאלה כיצד ניתן לחיות עם פרדוכס זה במערכת החינוך.

המנהיגות החינוכית, טענה ד"ר בוגלר, צריכה לשאוף להיות מעצבת ומסגלת את עצמה לסביבות לימוד חדשות, שבה שולטות המורכבות והדינמיקה של הכנסת שינויים, כמו גם האתגרים הרבים הניצבים בפני הלומדים והצוות החינוכי. כדי להשיג מטרות אלה, ראוי שהמנהיגים החינוכיים יאופיינו בכריזמה והשראה, יכולת להציע אתגרים אינטלקטואליים וחשיבה ביקורתית ובכך להוות דוגמא אישית לאחרים בבית-הספר ומחוצה לו. על המנהל, כמנהיג חינוכי, לעודד יוזמות ולהוביל להרחבת השורות בקרב המנהיגות הבית-ספרית, שתכלול את כל בעלי העניין: מורים, הורים ותלמידים. עבודת צוות ושיתוף פעולה עם עמיתים תסייע בהובלת רפורמות באופן מוצלח כי השותפים יחושו שייכות, אחריות ומחויבות, תחושות שעשויות להביאם לתפקד מעבר לציפיותיהם כשטובת הכיתה, בית הספר והקהילה עומדות מול עיניהם.

הרצאתו של פרופ' מאוטנר דנה במנהיגות מערכת המשפט. התפיסה שאין זה תפקידם של השופטים לחשוב על החברה בכלל, אלא על הפתרון המשפטי הנכון, במושגיו הפנימיים של המשפט, קרסה לחלוטין, טוען פרופ' מאוטנר, וכיום עולם המשפט שואל את עצמו מהי דמותה הרצויה של החברה ומהן השלכות המשפט עליה.

מה צריך להיות התפקיד של המשפט בחברה? משפטנים ושופטים הם הקובעים אילו זכויות יתקיימו בחיינו ותפקידם הוא להגן על זכויותינו מפני פגיעת הרשויות ומפני פגיעתם של בני אדם אחרים. בעיקרה של תפיסה זו עומדת חלוקת עבודה – תפקידן של ממשלות הוא לגבש ולקדם את הטוב הקולקטיבי, אך בכך הן עלולות לפגוע בזכויות הפרט. לפיכך תפקידה של הרשות השופטת הוא לשמור ולהגן על זכויותיו של הפרט מפני פעולות הרשות המבצעת הפוגעות בזכויות. תפיסה זו, תפיסת זכויות הפרט כ"איים" שאין "לפלוש" אליהם, היא תפיסה נגטיבית: אין חובת עשה על הרשויות, אלא חובת הימנעות מפגיעה בזכויותיו של האזרח. כמו כן, ובהמשך לכך, משום שהמדינה צריכה לדאוג לשוויון בין האזרחים, אין היא יכולה לקדם את הטוב הקולקטיבי באופן מפלה.

כשמדובר בעניין בעל משקל כבר במיוחד כמו שיקולי ביטחון עלולה להיות התנגשות חריפה בין זכויות הפרט לבין הטוב הקולקטיבי. דוקטרינת השפיטות, שעולה בקנה אחד עם המשפט האנגלו-אמריקאי, קובעת שענייני ביטחון הם בלתי שפיטים. כלומר, שיש מקרים שבהם הביטחון חשוב יותר מזכויות הפרט.

מנהיגותם של בתי המשפט נובעת מעצם קיומם ומהמסורת שאותה הם מגלמים ומפעילים, גם אם אינם יוזמים עשייה חדשה. יחד עם זאת, בתי המשפט יכולים גם לפעול באופן אקטיבי. בית משפט עליון נחשב אקטיביסטי ככל שהוא מתערב בהחלטות של רשויות אחרות. המשמעות של אקטיביזם יכולה להיות בהרחבת תחום החלות של זכות כלשהי, אך קיימת גם אפשרות של אקטיביזם שמביא לפגיעה בזכויות או להצרתן. דוגמאות לכך קיימות בהיסטוריה של המשפט החוקתי האמריקאי. מנהיגותו של בית המשפט העליון בישראל נחלקת לשלושים השנים הראשונות ולשלושים השנים שאחריהן. בשלושים השנים הראשונות ניסו השופטים לעשות כמיטב יכולתם מתוך הבנת גודל הרגע. הם הצליחו לבצר איים ליברליים של זכויות בתוך תרבות קולקטיביסטית וממלכתית, שהניחה בין היתר קיום "בנין אומה". בשלושים השנים הבאות אנו עדים לבית משפט אקטיביסטי, שחולל שינויים בהיקף עצום, מבלי שיעורר עליו ביקורת נוקבת משך שנים לא מעטות, קרי: עד לאמצע שנות תשעים. הסיבה לכך נעוצה בברית התרבותית בין "ההגמונים לשעבר הליברלים" לבין בית המשפט העליון, שפעל יחד עם קבוצה חברתית זו לביצורם של ערכים ליברליים בתרבות הישראלית. אך במדינת ישראל מתקיים מאבק בין שתי אלטרנטיבות תרבותיות –הליברלית והדתית. בית המשפט העליון של שלושים השנים האחרונות נטל צד במאבק זה והפך למנהיגה של הקבוצה הליברלית, ומכאן גם למי שעורר התנגדות קשה אצל הקבוצה האחרת. היום אנו חווים אובדן של אמון בבית המשפט גם בקרב הקבוצה שבאופן מסורתי מזוהה אתו ועם ערכיו. זהו רגע לא פשוט, שביר ובעייתי בשביל בית המשפט העליון, ויש לכך משמעות לא פשוטה לגבי המדינה בכללותה, ולגבי עתידו ומעמדו של הליברליזם בישראל.

הרצאתו של פרופ' סיון דנה במנהיגות בעולם המוסלמי שיסודותיה בתקופת הנביא מוחמד. פרופ' סיון השתמש במודל שפיתחה מרי דאגלס, לפיו אנשים חיים בחברה תחת שני סוגי אילוצים: כאלה שנגזרים כתוצאה מהיותנו חלק מקבוצה (group) וכאלה שנגזרים מהסיווג (grid) שלנו, כמו אילוצי גיל או תפקיד.

מתוקף הנסיבות החברתיות בזמנו, נוצרה סביב מוחמד "מובלעת", מצב שבו ה-grid  נמוך אבל אילוצי הקבוצה גבוהים. מדובר היה בכת קטנה של אנשים שמאמינו בדבר אלוהים, והוא הקים אותה בעיר מכה, שהייתה בזמנו חברת סוחרים מאוד אינדיווידואליסטית אך עדיין היו בה מבנים היררכיים מאוד. אנשיו של מוחמד היו ברובם צעירים, שעזבו את משפחותיהם מסיבות שונות. הדבר החשוב ביותר במובלעת הוא שמירת הגבול החיצוני והפחד שלה לאבד את חבריה. מוחמד הבטיח לחברי הכת שלו גן עדן ונתן להם תחושת העצמה. מוחמד נפטר בשנת 632 מבלי שישאיר צוואה או הסדרי ירושה לעתיד. במשך תקופה ארוכה התלבטו אנשי קבוצתו מה לעשות ובמשך כ- 15 שנה הועבר השלטון מיד ליד בין שלושה מקורבים. שניים מהמקורבים נרצחו ובסופו של דבר עלי, שהיה בן דודו של מוחמד תבע לעצמו את השלטון מתוקף הקרבה המשפחתית והכריזמה האישית שלו. הוא שלט במשך ארבע שנים ובסופו של דבר נרצח גם הוא. כלומר, הדת המוסלמית נוסדה מתוך מלחמות אזרחים וזהו גם מקור הפחד שלה מאי-סדר.

באותה תקופה, באופן לא לגמרי צפוי, התחילו כיבושי האסלאם והם צלחו. כמעט מיד התברר שעל אימפריה אי אפשר לשלוט כמו על כת קטנה של נרדפים, ואז הוקם מבנה היררכי על פי המודל של האימפריה הביזנטית. הדמיון בין המבנים היה רב, להוציא אלמנט אחד, שהניסיון להכניסו כשל: העיקרון של צזרופפיזם או "צל אלוהים עלי אדמות", לפיו הקיסר הוא גם ראש הכנסייה והוא רשאי לקבוע בעניינים תיאולוגיים ובענייני הלכה. לתיאולוגיה באסלאם אין אמנם חשיבות רבה שכן הדגש מושם על ההלכה ולא על אמונה. אך עדיין תפקידה של המדינה הוא רק תפקיד של "כלב שמירה": אבטחת הסדר ושמירה על הגבולות  ומעט מאוד מעבר לכך.

דפוס המנהיגות שהתפתח באימפריה האסלאמית היה אפוא שוב דפוס המובלעת, קמו קהילות מובלעתיות קטנות שהונהגו בידי אדם אחד כריזמטי כמו קבוצת החשישיים, קבוצת הפאטימים שהשתלטו על מצרים או בדורנו – קנאי האסלאם. גם הקבוצות הללו מתאפיינות בהעצמה, במנהיגות כריזמטית, בהשארת חברי הקבוצה "בפנים" ובראייה של "העולם כולו נגדנו".

הרצאתו של פרופ' שילוני עסקה במנהיגות פוליטית ביפן. ההיסטוריה של רוב אומות העולם, טען פרופ' שילוני, נסבה סביב מנהיגים גדולים, מובילים, בעלי כריזמה, שיזמו, פיתחו מישנה, היו בעלי חזון וכוח וזכו להערצה. התקופה המודרנית בעולם רצופה במנהיגים גדולים שהובילו את עמיהם למודרניזציה, למהפכה, לבניית לאום ולמלחמות. והנה, גם יפן עברה בתקופה המודרנית שינויים גדולים מאוד – מהפכת מודרניזציה ומהפכה לאומית - והפכה למדינה מרכזית וחשובה בזירה העולמית.

אך מי היו המנהיגים הגדולים והכריזמטיים של יפן במאות ה-19 וה-20? התשובה היא שלא היו ליפן מנהיגים כאלה. יפן מהווה הוכחה לכך שמנהיג חזק איננו תנאי להובלת שינוי. אף כי לא צמחו ביפן אישים בעלי שיעור קומה כמו באירופה ובסין הדבר לא הפריע לה, ואולי אף סייע לה, להנהיג שינויים גדולים. למעשה, גם בתקופות קודמות  לא היו ביפן מנהיגים גדולים. הסיבה לכך היא המוסד המיוחד של הקיסר היפני. לשושלת הקיסרים היפנים הייתה כריזמה סמלית ומעמד נערץ וקדוש, אך לא הייתה בידיהם עוצמה פוליטית או צבאית. הם לא ניהלו מלחמות, לא פיקדו על צבא ולא יזמו רפורמות. הקיסרים העניקו לגיטימציה למי שניהלו בפועל את המדינה, וההנהגה המעשית הסתפקה בכוח, אך לא ניסתה ליטול לידיה את הכבוד שהיה שמור לקיסר. באופן זה, המנהיגות ביפן התבססה על שניות לפיה הקיסר זוכה לכבוד, הערצה וקדושה אך הכוח המעשי מצוי בידיים אחרות, שניות שבה כל צד זקוק למשנהו.

בשנת 1868 קבוצה של סמוראים צעירים תפסה את השלטון ביפן והחליטה להפוך אותה למדינה מודרנית ותעשייתית. שינוי כזה אפשר היה להוביל רק בסיוע הקיסר, שהיה למזלם צעיר וחדש ותמיכתו נתנה תוקף לרפורמות. כראש המדינה היפנית המודרנית הקיסר הוצג כמלך אירופי, אך דבר לא השתנה בפונקציות שאותן הוא מילא. בפועל, הייתה קבוצה של אנשים בעלי כוח ושאר רוח שניהלו את ענייניה של יפן ושינו אותה מן הקצה אל הקצה, בעוד שהקיסר העניק לכך את הלגיטימציה.

במלחמות הניצחון נגד סין ורוסיה, הקיסר נתן את ההשראה אך הציבור לא ציפה ממנו לנשיאה באחריות. במלחמת העולם השנייה הקיסר הוא שהוביל רשמית את המלחמה, כמפקד העליון של הצבא, אך הוא מילא את הוראות הממשלה והמטכ"ל. בכל זאת, קדושת הקיסר היא שהניעה את החיילים להקריב את חייהם למענו. על פי נורמה מרכזית בתרבות היפנית מי שנכשל בתפקידו צריך להתפטר וללכת. לכן הגנרל טוג'ו, שהוביל את מהלכי המלחמה התפטר ביולי 1944 כשהתברר שיפן מתחילה להפסיד ויורשו התפטר באפריל 1945. יפן היתה המדינה הלוחמת הגדולה היחידה שבה המנהיגים התחלפו פעמיים בזמן המלחמה בצורה מסודרת. לקראת סוף המלחמה, כשהיפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח, תמכו אנשי הצבא בהליכה עד הסוף, הכולל מות גיבורים, ולעומתם אנשי השלטון האזרחים דרשו להיכנע. מאחר שלא הצליחו להגיע להחלטה מוסכמת, הם פנו לקיסר כדי שהוא יכריע והוא החליט על כניעה. החלטתן הצילה את יפן, אך הוא לא יזם את המהלך. למרות התבוסה הקשה, הציבור היפני לא ראה בקיסר אחראי למלחמה ולתבוסה, ולכן רוב היפנים לא ציפו ממנו להתפטר.

אחרי המלחמה הופיע ביפן סוף סוף מנהיג כריזמטי חזק ונערץ – אך זה היה הגנרל דוגלאס מק'ארתור האמריקני , המושל העליון מטעם בנות הברית. גם מק'ארתור הכיר בכך שהקיסר איננו אחראי למלחמה ועל כן השאירו בתפקידו ולא העמידו למשפט בדומה לגנרלים. בעקבות המלחמה אולצו היפנים לשנות את החוקה שלהם על פי הוראתו של מק'ארתור. החוקה החדשה, שהיא חוקת יפן עד היום, כוללת שינוי במעמדו של הקיסר, שהורד לדרגת סמל בלבד. מודל השניות שאפיין את ההיסטוריה היפנית איננו קיים יותר. אך המנהיגים ביפן עדיין אפורים, השלטון נשאר קולקטיווי, וראשי הממשלה מתחלפים לעתים קרובות ונמדדים בהתאם ליכולתם לספק תוצאות.  דבר זה לא מנע מיפן להיהפך למעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם.

הרצאתו של פרופ' שטרן דנה במנהיגות הרבנית בדורנו. הרב, טען פרופ' שטרן, הוא לכאורה לפחות, בעל כוח רב, כמעט בבחינת כל יכול: הוא העובד הסוציאלי האולטימטיבי, פסיכולוג לעת מצוא, מתווך מקרקעין, שדכן, ומסייע בכל צרה משפחתית. הרב הוא מנהיג קהילה ועיניה נשואות אליו. הרב הוא גם מנהיג פוליטי, משום שהמערכת הפוליטית מפנימה את עובדת כוחו. הוא גם הוגה דעות,והוא גם משפטן משום שהוא פוסק בענייני הלכה. לכאורה לפחות איפא בשלל תפקידיו, הרב הוא  כמעט בבחינת הרקולס הנושא את העולם על כתפיו. אך התשובה לשאלה אם הוא אכן נתפס על ידינו ככזה נוטה לכיוון השלילי.
ניתן היה לצפות שאנשים שמייצגים תמונת עולם כה מלאה יהוו סמכות גם בעיני החברה הלא דתית.

מדוע אם כן המנהיגות הרבנית  אינה מורת דרך עבור הציבור בכללותו? התשובה לכך טמונה בחמישה גורמים, בעוד ששני הגורמים הראשונים הם חיצוניים, שלושת האחרונים נמצאים בשליטתם של הרבנים ויכולים היו לקבל מענה טוב יותר.
ראשית, הדמוקרטיזציה של הידע – יש כיום נגישות גבוהה מאוד לידע, קרי להשכלה ולמידע. הסמכות הרבנית התבססה בעבר על יתרון השכלתי בולט, ועיסוקם הוא שאפשר להם לשבת וללמוד. בתקופתנו התהפך הגלגל – הרבנים הם בוגרי ישיבות בלבד ואינם מכירים מספיק את העולם שמעבר להן. במקביל חברי הקהילה הם בעצמם בעלי ידע רב, כולל בתחום התורני.
שנית, שחיקתה של הקהילה – מי שהעניקה לרב את סמכותו הייתה הקהילה. כיום במובנים רבים המדינה מחליפה את הקהילה, בצד הארגוני כמו גם בצד הזהותי, והקהילה הופכת להיות רק בית אחד מיני רבים. ככל שפוחת כוחה של הקהילה כך פוחת גם כוחו של הרב.
שלישית, בשל חידוש הריבונות היהודית – התחומים של מחשבה ציבורית ומשפט מעולם לא היו מפותחים בחברה היהודית בגולה בשל אופייה כקהילת מיעוט. אי לכך כיום אין לרבנים תשובות לסוגיות שהן רלוונטיות מאוד למדינת ישראל כמו סוגיית השימוש בכוח, משום שלא היה בכך צורך בעבר. ובכל זאת, בשישים שנות קיומה של המדינה היו לרבנים הרבה אפשרויות לפתח תחומים אלה ודבר לא נעשה. 
רביעית, בשל היחס לחילונים ולחילוניות – המרכיב הדתי איבד מכוחו כבר מהמאה ה- 18 ורוב היהודים רואים עצמם ככאלה רק מבחינה לאומית או תרבותית. ואולם ההלכה עדיין מתייחסת אל החילוניות כאל "סטייה חברתית" ואינה רואה את החילונים כשותפים בברית הגורל. עד שרבנים לא יכירו בחילוניות כבעלת משמעות ויכירו בכך שהחילונים הם רוב, המנהיגות הדתית לא תוכל לפנות לעולם היהודי הרחב.
חמישית, בשל היחס לעולם הערכים הליברליים – אין לרבנים הצעה תרבותית משמעותית לשילוב בין המסורת הליברלית שרובנו חיים בתוכה לבין המסורת הדתית השמרנית. יתרה מזו, הם מתייחסים אל התרבות הליברלית כאל דבר פסול, בבחינת התייוונות. משום כך רוב הציבור הציוני-דתי פועל תוך מידור כל אחד מההיבטים בהתאם להקשר, הציבור החרדי עוסק באשליה עצמית, והציבור החילוני מוותר על משמעות קיומו היהודי.

הרצאתו של פרופ' ב"ז קדר עסקה בסמכות האפיפיורית ובאפיפיור כמנהיג. לאפיפיורות כמוסד אין מתחרה מבחינת הוותק, והיא מתקיימת ברצף מהעת העתיקה ועד לימינו. תפקיד האפיפיור מועבר באמצעות הליך בחירה שהתמסד לפני כאלף שנה. שני מאפיינים אלה הופכים את האפיפיורות למוסד יחיד במינו.

הבסיס הראשוני לסמכות האפיפיורית היא האמונה שהאפיפיור הוא יורשו של פטרוס, האפיפיור הראשון. מן המאה ה-12 ואילך נתפס האפיפיור גם כממלא מקומו של ישו. הסמכות האפיפיורית בוססה לא-מעט על מסמכים שהתגלו לימים כזיופים, ואויבי האפיפיורות עשו בהם שימוש פולמוסי רב. לא תמיד היה מתאם בין תביעת הסמכות לבין כוחה הממשי של האפיפיורות. למשל, הכרזתה של ועידת ותיקן הראשונה (1869 – 1870), שהאפיפיור אינו יכול לטעות בענייני אמונה באה לעולם כאשר הכנסייה הקתולית חשה מותקפת על ידי חילון גובר, ושנים ספורות אחרי שהיא איבדה את שליטתה על "מדינות הכנסייה", וחודשיים בלבד לפני שהיא איבדה גם את השליטה על העיר רומא. הערעורים על סמכות האפיפיור מתוך הכנסייה באו ב-150 השנים האחרונות הן מכיוון ליבראלי והן מכיוון שמרני. ככלל, הסמכות האפיפיורית רחוקה הייתה להיות סטאטית לאורך ההיסטוריה.

כיצד מבינה הכנסייה את מעמדו האישי של האפיפיור? המאמינים פונים אל האפיפיור כאל "אב קדוש", אך המשרה היא שקדושה ולא האיש עצמו. אכן, רק מיעוט מבין האפיפיורים נחשבים כקדושים קדושה אישית. לפנינו אפוא דוגמה למה שמקס וובר הגדיר כ"כריזמה של התפקיד" שאינה פועל יוצא של תכונות יוצאות דופן המיוחסות לאדם מסוים, אלא מועברת מאדם לאדם באמצעים טקסיים. קדושת האפיפיור מסתיימת עם מותו וביטוי סמלי לכך הוא הטקס בו הקרדינלים מתקרבים למיטתו של האפיפיור המת, פונים אליו בשמו האזרחי (כלומר, בשם שנשא לפני שהיה לאפיפיור), ושואלים האם הוא חי או מת. (בסיקור ביקורו של בנדיקטוס השישה-עשר בישראל הוא כונה באורח משעשע כ"כס הקדוש". כמובן שהכס הקדוש אינו אחד מכינוייו של האפיפיור אלא מציין את השלטון המרכזי של הכנסייה.)

מערכת מסורתית איננה בהכרח מערכת קפואה. עצם תחלופת אנשים בתפקיד מסוים מבטיחה מידה מסוימת של שינוי. בתולדות הכנסייה היו, עם זאת, מספר אפיפיורים-מנהיגים שהובילו מהלכים וקידמו יוזמות. דוגמה ראשונה: גרגוריוס השביעי (1073 – 1085), איש-מפתח ברפורמה הגרגוריאנית שאפשר לראותה כמהפכה מלמעלה, אשר שינתה את פני הכנסייה ואת יחסיה עם שליטים חילוניים. דוגמה שנייה: אינוצנטיוס השלישי (1198 – 1216) שביצר את מעמד האפיפיורות והשכיל לרתום למטרותיו קבוצה בעלת פוטנציאל חתרני – פרנציסקוס מאסיזי ותלמידיו. דוגמה שלישית: יוחנן העשרים ושלושה (1958 – 1963), שהוביל מהלך של שינוי מרחיק לכת שהוא קרא לו aggiornamento, כלומר עדכון, התחדשות. הוא הפתיע בהחלטתו לכנס את ועידת ותיקן השנייה, שחוללה שורה של שינויים בליטורגיה, התקרבות לנצרויות האחרות, היפתחות לדיאלוג עם האסלאם והיהדות תוך הוקעת האנטישמיות. ודוגמה אחרונה: יוחנן פאולוס השני (1978 – 2005), הוא Karol Wojtyla, שביקורו הראשון בפולין ב-1979 הושווה למסעו של סאדאת לירושלים שנתיים קודם לכן. תוך כדי ביקורו קרא האפיפיור תיגר על המשטר הקומוניסטי, ובהמשך תמך בצורה מסיבית בארגון "סולידריות" ודרבן תהליכים שהביאו לנפילת הקומוניזם בפולין ובמזרח אירופה בכללה. בתוך הכנסייה הוא הוביל קו נוקשה נגד תיאולוגית השחרור בדרום-אמריקה ונגד חידושים בתחום תכנון המשפחה, והשתיק בתקיפות אישים שהביעו דעות עצמאיות. מנהיגותו בתחומים אלה חתרה לבטל במידה רבה את המגמות שעלו בוועידת ותיקן השנייה. עם זאת, תופעת האפיפיור-המנהיג אינה נפוצה. במערכת מסורתית, מילוי התפקיד הסמכותי רווח הרבה יותר מן ההובלה פורצת הדרכים.

הרצאתו של ד"ר אבינועם רוזנק עסקה בדגמי הנהגה חלופיים אצל הרמב"ם. לטענתו, איש הרוח, בחזונו של הרמב"ם, יכול וצריך להיות מנהיג.

בכתביו של הרמב"ם עולים שלושה דפוסים של "אנשי מעלה" עבור קהלים שונים, שההבדל ביניהם הוא האופן שבו משתלבים בהכרעותיהם כוח השכל מכאן וכוח הדמיון מכאן. "איש העיון" שכוחו בכוח שכלו, אך חסר את כוח הדמיון ועל כן הוא נעדר כישורים פוליטיים וחברתיים. "המנהיג הפוליטי" שכוחו רב לו בכוח המדמה המאפשר לו חקיקה והנהגה שמרצה את ההמונים ולוכדת את תשומת לבם; ואילו "המנהיג הנבואי" ייחודו בשילוב שבין הדמיון והשכל ועל כן הוא מחולל את החקיקה וההנהגה הפוליטית המשתמשת בדמיון אך נמשלת על ידי השכל – הוא "המלך הפילוסוף".

דמותו של הנביא מגולמת בכתבי הרמב"ם (הל' עבודת כוכבים, א) בדמותו של "משה"; ודמותו של המנהיג "איש העיון" מגולמת בדמותו של "אברהם" (שם). נמצא אפוא שאברהם אינו מחוקק פוליטי אלא מנהיג של עדה פילוסופית ועל כן אינו נביא. רק מנהיגותו של הנביא מכירה את סוד השילוב הנכון והטמעת מסקנות התבונה ותרגומם בכוח הדמיון למושגים של "חסד, צדקה ומשפט". לפיכך, המדינה המתוקנת או "התורה האלוהית" זקוקה למנהיגותו של הנביא על שלל כישוריו המוזכרות לעיל.
גישה זו הודגמה על ידי ד"ר רוזנק בפרקים שונים במורה נבוכים תוך הצבת אפשרויות פרשנות שונות והצבת היתרון הפרשני של הכיוון הנדון כאן.

תפיסת המנהיג של הרמב"ם משתלבת גם עם דמותו של "המורה הטוב", כפי שהיא עולה מכתיבתו של הפילוסוף של החינוך קיירין אייגן. נוכח ארבעת שלבי ההתפתחות ההכרתית והתרבותית של השלבים המיתי, הרומנטי, הפילוסופי והאירוני, אייגין מצביע על חיוניות ההגעה לשלב האירוני המאפשרת יכולת תרגום בין עולמות של "שכל" ו"דמיון" בין המיתי, הרומנטי והפילוסופי על שלל המרכיבים הגלומים בכל אחד מהשלבים השונים. המורה האידיאלי כמו גם הנביא מסוגלים להנהגה מתוקנת כיוון שיש בהם תכונות הכרתיות הכרחיות שאינן נמצאות אצל "איש העיון" (שממילא נעדר יכולות הנהגה פוליטיות) מכאן, ואינן מצויות אצל המנהיג הפוליטי שמבסס את הנהגתו על כוח הדמיון מכאן.

לפיכך המצב הפוליטי המבוקש הוא של הנהגה פוליטית מלומדת – מנהיגים שיוכלו להציג חזונות פילוסופיים אמיתיים וגם לתרגמם לעולם המעש; מנהיגים שמשלבים בין כוח השכל לכוח הדמיון באיזון נכון; שאוחזים בסגולה אינטלקטואלית ופילוסופית וביכולת פוליטית וחברתית.

הרצאתו של ד"ר בנימין בראון התמקדה בדמותו של החזון איש. החזון איש נולד בליטא בשנת 1878 ובמשך 55 שנות חייו הראשונות היה אלמוני כמעט לגמרי. הוא ברח כמעט מכל עמדת הנהגה ציבורית, למד לבד בבית מדרש ולא בישיבה, לא הוסמך לרבנות ועסק בכתיבת חידושיו שאותם לא קרא כמעט איש. כשהיה בן 55 עלה ארצה ולא התיישב באחת מערי הקודש כי אם במושבה החדשה והאלמונית בני ברק, והוא שהפך אותה לבירת העולם החרדי המתחדש. זמן קצר לאחר עלייתו החל לגלות עניין בתחום הציבורי יותר מאשר בעבר. בין השנים 1933 (שנת עלייתו) ו- 1942 זכה החזון איש לחשיפה מצומצמת בלבד ושימש כפוסק ההלכה של הקבוצה הקטנה והמתונה יחסית של החלוצים החרדים.

השלב השני בחייו הציבוריים של החזון איש החל בשנת 1942 בפסיקתו בשאלה מתי יש לציין את יום השבת ביפן, שבה הכריע בניגוד לכל גדולי ההלכה של דורו. פסק הלכה זה פרסם אותו והפכו לפוסק של רבים, אך עדיין לא למנהיג ציבורי פוליטי.

השלב השלישי והקצר בפועלו הציבורי כלל מעורבות ציבורית פוליטית בשאלות של "שוק החיים" והתחיל רק לאחר קום המדינה בעת שנראה היה כי מתממש הפחד החרדי הגדול מכך שהמדינה הציונית תכפה חילון. הרקע לכך היה השמועות לגבי אי שמירת מצוות בצבא, המאמץ לחילון העולים מארצות האסלאם ושאלת גיוס הבנות לשירות צבאי. החזון איש החל במאבק נגד מה שתפס כידו הארוכה של השלטון הישראלי, ובכלל זה ההצעה החלופית לשירות לאומי (במקום צבאי) לבנות. החזון איש נפטר בשנת 1953.

בתקופת פעולתו הראשונה בארץ ישראל, בשנות השלושים, התווה החזון איש את הדרך שהיא עד היום דרכה של היהדות החרדית כולה, לפיה המאבק האמתי והחשוב מכל הוא המאבק לתשתית תרבותית וחינוכית ברמה המקומית, בעוד שהפוליטיקה הארצית אלא אמצעי פרגמטי להשגת יעדים אלה. ככל שהפך לבולט ומשפיע יותר כך התקשחו עמדותיו. כך למשל עמדתו נגד כל ציון דתי לזכרון השואה. החזון איש התווה קו בשתיקתו, למשל סביב הכרזת המדינה, שסרב להתייחס אליה. הוא הביע אדישות כלפי שאלות פוליטיות, ארגוניות ומוסדיות וראה את הלימוד כמרכז עוצמתה של החברה החרדית. יחד עם זאת, היה החזון איש פרגמטי וסבר שבחור שאיננו לומד צריך להתגייס לצבא, כדי שלא תהיה לחילונים סיבה לבטל את ההסדר של "תורתו אומנותו". לעומת זאת הוא התנגד בצורה טוטלית לגיוס בנות לצבא או לשירות לאומי.

החזון איש ראה לעצמו סמכות גם בעניינים שאינם הלכתיים. בעיניו גדולי התורה לומדים גם את רוח ההלכה ועל כן אינם טועים בהחלטותיהם לגבי "שוק החיים". בתקופתו הוא נתפס כגדול הדור בה"א הידיעה, אפילו בעיני חילונים כמו דוד בן גוריון. בנושא גיוס הבנות, ששייך לתחום "שוק החיים", לא התבייש החזון איש לנמק את התנגדותו בטעמי הרגש ורק אחר כך מטעמי הלכה. אחרי החזון איש לא קם לליטאים מנהיג שנהנה מסמכות מוסכמת רחבה כמו שלו.

הרצאתו של מא יאיר שלג עסקה בדמותו של הרב גורן. מינויו של הרב גורן לרב הצבאי הראשי אושר בידי דוד בן גוריון, והוא כיהן בתפקיד זה 23 שנים. בתום כהונתו כרב הצבאי הראשי כיהן הרב גורן כרב הראשי של העיר תל אביב ולאחר מכן כרב (האשכנזי) הראשי לישראל, לצדו של הרב עובדיה יוסף.

הרב גורן זכה לאהדה מצד החילונים ולביקורת מצד ציבורים דתיים בגלל עמדתו המתונה בנושא הגיור, ובהיתרי עגונות וממזרים. 
הישגיו הגדולים של הרב גורן הם ללא ספק אלה שהגיע אליהם בתקופת כהונתו כרב הצבאי הראשי. בתפקידו כרב ראשי לישראל כבר נחל פחות הישגים, ולאחר פרישתו מתפקיד זה כבר לא היה בעל מעמד ציבורי משמעותי. 

נראה שמקור סמכותו של הרב גורן נובע מהרכב תכונות ייחודי, שכל אחת מהן היתה חיונית להצלחתו. ראשית, היה לו מעמד הלכתי-תורני  גבוה; מדובר באדם שעוד מנעוריו נחשב לעילוי מבריק. מעמד זה נבע גם מהכרה חיצונית, אבל עוד יותר מתחושה עצמית שיש ביכולתו להעיז ולפסוק גם בניגוד לחכמים שקדמו לו ואף בניגוד לרבותיו. שנית, כוחו של הרב גורן נבע מהתפקידים הפורמאליים שהוא מילא; אלמלא תפקידים אלה, גם סגולותיו לא היו מביאות אותו להשפעה שלה הגיע בצה"ל ובחיי המדינה. שלישית, הייתה לרב גורן אישיות דעתנית. הוא אהב עימותים ושש תמיד לקרב ראוי לשמו. הוא לא היסס להתעמת עם איש, בממסד הפוליטי כמו גם בממסד הדתי. כך למשל כבר בתחילת דרכו כרב צבאי לא היסס הרב גורן להתעמת בסוגיות הלכתיות עם הרב הרצוג, שהיה הרב הראשי לישראל ומי שלמעשה מינה אותו. בהמשך לא היסס הרב גורן להתווכח גם עם פוסקים גדולים אחרים של זמנו. רביעית, הרב גורן היה איש אמיץ ובעל מסירות נפש. הוא היה מוכן לקחת על עצמו סיכונים, ועל כן זכה בהערכה עצומה ברמה האישית. חמישית, מה שתרם רבות להצלחתו של הרב גורן היה הגיבוי שזכה לו מבן גוריון לאורך דרכו, שנבעה במיוחד מאהדתו של בן גוריון כלפי עמדתו של הרב גורן שיש לשלב בין חיילים דתיים וחילונים באותן יחידות. ושישית, הוא פעל בתקופה שבה ההנהגה החילונית היתה פתוחה יחסית להעניק ויתורים לדתיים – הן מתוך אמונה בצורך לעצב "רשות רבים יהודית", והן מתחושה שממילא הציבור הדתי הוא חלש וקטן ואין לחשוש מפניו.

הנתון האחרון הוא הסיבה שבגללה ניתן לראות במנהיגותו של הרב גורן מנהיגות שהתאימה לזמנה בלבד. באווירת ההתנצחות הנוכחית בין דתיים לחילונים, כאשר ההנהגה החילונית לא מגלה עניין מיוחד ב"רשות הרבים היהודית", קשה להניח שהיה מצליח באותה מידה, וכבר בסוף הקריירה הציבורית שלו ניכרו סימנים לכך. בנוסף לכך, הוא גם לא היה מנהיג בעירו. הסיבה לכך היא שהקהל העיקרי שלו היה הקהל החילוני. מעמדו בקרב הציבור הדתי נבנה בעיקר על הישגיו בתפקידו הממלכתיים, כלומר על מעמדו בציבור החילוני, בעוד הממסד הדתי – הן החרדי והן הדתי-לאומי – דווקא התקשה לעכל את עמדותיו העצמאיות. רק אחרי מותו, ובמיוחד בהשוואה ליורשיו בכס הרב הראשי, זכה הרב גורן שלפחות הציבור הדתי-לאומי  יתגעגע לעמדותיו הממלכתיות ולתעוזתו ההלכתית.

הרצאתו של ד"ר משה הלינגר דנה במנהיגות צדיקית מודרנית והתמקדה ברב אברהם יצחק הכהן קוק (להלן:הראי"ה) ובאדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון (הרבי האחרון מליובאוויטש. להלן: הרמ"מ). מושג הצדיק, טען ד"ר הלינגר, הוא מושג ששורשיו עוד בחז"ל, אך הגיע לפיתוח משמעותי בתורת הקבלה ובחסידות,  בתורת החסידות ישנם שני אבי טיפוס של צדיקים – הראשון הוא הצדיק המתבודד והשני הוא הצדיק שמשפיע על החברה ומנהיג קהילה. הצדיק החסידי כמנהיג ציבור ממשיך בהיבטים שונים שלוש סוגי מנהיגים רוחניים במסורת היהודית: הנביא, החכם והכהן.

אחת ההבחנות הידועות בתיאוריות של מנהיגות היא בין המנהיג המעורר השראה (טרנסורמטיבי) לבין המנהיג המתגמל מסוג המנהל. לעתים עולה הסוג הראשון (ראש הממשלה האנגלי צ'רצ'יל בזמן מלחמת העולם השנייה כדוגמא) ולעתים הסוג השני (ראש הממשלה האנגלי מיד לאחריה, אטלי). ההבחנה הזו מזכירה את הדגמים של ובר באשר לסמכות כריזמטית לעומת סמכות ביורוקרטית.בעתות משבר, יש צורך במנהיג בעל החזון וההשראה, הסוחף את המונהגים אחריו בכוח חזונו. ובר מציין סוג של סמכות שלישית: סמכות מסורתית, אך כאן בפועל לעתים יש שילוב של סמכות מסורתית-ביורוקרטית (דמות הפוסק) ולעתים סוג של סמכות מסורתית-כריזמטית.

הראי"ה והרמ"מ פעלו בתנאים של משבר והיו מנהיגים מעוררי השראה כריזמטיים מובהקים. לשניהם היה חזון משיחי בעל משמעויות יהודיות ייחודיות מזה ומשמעויות כלל אוניברסאליות, מזה.הרב קוק מתמודד עם משבר החילון שהועצם בזמנו על ידי אנשי הציונות הסוציאליסטית, בני העלייה השנייה. הוא מנסה להתמודד עמם בשני מישורים. מחד, הוא מנסה ליצור דיאלוג עם החילונים ובכך הצלחתו הייתה חלקית בלבד וזאת משום שהמושגים הדתיים  שלו לא נקלטו בעולם החילוני. מאידך, הוא ניסה לשנות את הציבור הדתי ובמיוחד הציוני הדתי, אך גם כאן הצלחתו הייתה מוגבלת, אף שזכה להערצה רבה.מאידך, הוא זכה להשפעה גדולה על חוג קטן ומסור של תלמידים שיצרו סוג של כת מעין חסידית. לטווח ארוך מקרב קבוצה זו פרצה המהפכה האמונית  מבית המדרש של הישיבה שהקים, "מרכז הרב", מהפכה ששינתה את דמות המחנה הציוני הדתי והשפיעה רבות על מדינת ישראל. הרב קוק  תפס את עצמו כצדיק שעל פי תורת הקבלה והחסידות, מהווה צינור של שפע מהעולמות העליונים ועליו להכיל את כלל ישראל בתוך נשמתו. עם זאת, הצדיקות נוסח הרב קוק הכילה מאפיינים מודרניים מובהקים בהיבטים שונים החל מהיחס לשאלה הלאומית ועד להפנמת חלק גדול מהביקורת החילונית על החברה הדתית הגלותית. כמנהיג הוא אף ניסה להעמיד תנועה דתית שתחבר את הזרמים הדתיים כולם,"דגל ירושלים". תנועה זו נועדה לבנות את היסוד הרוחני העמוק בהוויה הציונית, אולם עקב חולשתו הארגונית, בסופו של דבר, תנועה זו נעלמה. עם זאת, לטווח ארוך היא הניחה תשתית לכיוונים חרדיים-לאומיים מאוחרים יותר.

הרבי מלובביץ', הוא ללא ספק מגדולי המנהיגים היהודיים בדורות האחרונים. בניגוד לרב קוק, הוא לא היה רק בעל חזון והשראה, אלא בעל יכולות ארגוניות ביורוקרטיות מופלאות. עם זאת, הפן הבולט במנהיגותו מתחילת הדרך, היה המימד המשיחי העמוק שבה,שהתפרץ רק בשנים האחרונות לחייו, אך הוא שעומד בבסיס מהלכיו להשפעה על כלל הציבור היהודי בעולם, דרך ה"מבצעים" שביצעו חסידיו ועל ידי שליחיו הפרושים ברחבי תבל. בסופו של תהליך הוא שאף להביא שפע גם לכל העולם הלא יהודי ובכך יש שינויים חשובים ביותר לעומת תורת הצדיק של מקים שושלת חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי. הרמ"מ פעל בארצות הברית וחשב שדווקא שם, בתוך אומה דתית שפועלת במסגרת של מדינה ראויה שהיא בגדר "מלכות של חסד" הוא המקום המושלם לפעול ולהשפיע ממנו על העולם כולו על מנת להביא להשלמת הגאולה. אין זה מקרי שהנשיא של העולם ומנהיגו יושב בארה"ב, בירת העולם הגלובלי, אלא שהנשיא לא יושב בוושינגטון אלא בקראון הייטס שבניו-יורק. משם הוא משפיע באופן רוחני על כל המתרחש כגון נפילת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. אחד המאפיינים המעניינים בתפיסתו המנהיגותית של רמ"מ הוא השילוב שבין הפן הסמכותני-היררכי המובהק שבדרכו אל מול חסידיו, עם תהליך של דמוקרטיזציה, לפיה השליחות המשיחית הרוחנית האוניברסאלית להכנת הגאולה,מוטלת על כולם. בראשית היו אלה גברים ואף נשים וילדים מתנועת חב"ד בהמשך, דרך ה"מבצעים" היו אלה כל גבר ואישה, ילד וילדה מישראל ולקראת סוף חייו של רמ"מ השליחות הדמוקרטית-אוניברסאלית להכנת הדרך לגאולה כבר מוטלת על כל אדם מבני האנושות כולה, כחלק מקיום שבע מצוות בני נוח, לאור הנחיית נשיא הדור ומנהיגו, הרמ"מ.

הרצאתו של פרופ' יורם שחר דנה במנהיגות וסמכות במהלך השבועות שקדמו להכרזת העצמאות . איכות המנהיגות בזמן זה טען פרופ' שחר, הייתה ללא ספק נדירה ומופלאה. המדינה קמה במהלך חד צדדי שהתחזה למהלך על דעת האומות, אף שאין זו האמת לאמיתה. למעשה המהלך נעשה כמעט נגד דעת האומות. מי שדבקו בחזון המדינה עשו זאת במסירות מוחלטת ומתוך ביטחון מלא במוסריותו. בכדי ליישם את המהלך, שלא היה כלל מובן מאליו אז, וכדי לעשות זאת באפקטיביות, היה צורך במנהיגות שמשלבת עורמה, קור רוח, נחישות ואכזריות תוך דריסת כל מי שאיננו מועיל למהלך. ההחלטה על הקמת המדינה נפלה בכינוס בתל אביב בתחילת אפריל 1948, אז העלה בן גוריון את השאלות האם להכריז על ממשלה או להכריז על מדינה, והאם הפונקציה שתוכרז תקום בהתאם להחלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947 או שתוקם באופן שיהיה נוח ביותר ליהודים באותה עת. לא הצליחו להגיע להכרעה בשאלות אלה והספקות היו רבים.

בסופו של דבר ההנהגה הביאה להכרעה שתוקם מדינה שלא בהתאם להחלטת החלוקה והיא עשתה זאת תוך שימוש בעורמה, רמייה ואכזריות כלפי כל המעורבים – ההנהגה הפנימית, העם והעולם. דוגמה לכך היא שנשיא ארצות הברית, טרומן, הכיר במדינת ישראל מבלי שיהיה לו את נוסח הכרזת העצמאות. הוא הסכים לכך על סמך התחייבויות מפורשות שקיבל מזכיר המדינה ממשה שרת ומאליהו אפשטיין, הנציג הדיפלומטי של ההנהגה הציונית בארצות הברית, על פיהן המדינה הייתה אמורה לקום בגבולות החלוקה. ואולם, ההנהגה החליטה ולא יידעה את שרת או את אפשטיין שהמדינה לא תכריז על גבולות כפי שחייבה החלטת האו"ם, דבר שאיפשר לה לכבוש עוד שטחים על מנת להרחיב את גבולותיה.

טקסט הכרזת העצמאות לא נכתב בידי דוד בן גוריון, משה שרת או פנחס רוזן אלא בידי יהודי אלמוני בשם מרדכי בעהם. אותו בעהם הוא האחראי לביטויים הנפלאים שבטקסט, והוא ביצע את מלאכתו בתבונה ומתוך הבנה עמוקה של הדילמות. בעהם התגלגל לתפקיד במקרה לאחר שפנחס רוזן פנה אליו וביקש ממנו לכתוב את הטקסט בזריזות משום שירושלים הייתה אז תחת מצור ומנסחי ההכרזה המקוריים נותקו. מובן שאת הקרדיט לטקסט החשוב קיבלה ההנהגה ובראשה בן גוריון ואת בעהם איש אינו זוכר.

פרופ' שחר סיים את הרצאתו בטענה כי אסונו הגדול של המין האנושי הוא בכך שלרוב מנהיג אדם אחד את הקבוצה וזו בתורה דואגת לרווחתו. מה שרע בכך הוא שהפרטים מאבדים את כוחם להשתתף בתהליך ההנהגה. אסוננו אינו שאנו מזינים מנהיגים שאינם ראויים אלא שאנחנו מקטינים בכל דור נתון את אחריותנו האישית לגורלנו. התרגלנו לפתור את המצוקה הבלתי נמנעת הזו בכך שאנו משלחים את רשויות החוק במנהיגים שסרחו, אך מעשיהם הם בעצם בלתי נמנעים ואף מובנים בשיטה. לאחר מכן אנחנו מנסים להחליף את המנהיג בתקוות השווא שזה ישנה את המציאות.

מר יעקב שרת: לאור פרישתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון מן הממשלה בשלהי 1953 והליכתו לשדה בוקר, החליט מרכז מפא"י למנות את משה שרת לראש ממשלה תחתיו. במשרה זו כיהן עד אוקטובר 1955, אז חזר בן גוריון לראשות הממשלה ואילו שרת נשאר שר חוץ. בכניסתו לתפקיד ראש הממשלה היה שרת אופטימי למדי לגבי סיכוייו לחולל תמורה במדיניות החוץ והביטחון של המדינה, אך כפי שהתגלגלו דברים הוא שירת בתפקיד הרם פחות משנתיים, תקופה שלא היה בה די לחולל את המהפך המבוקש.

הפעילות בזירת הפוליטיקה כרוכה ב"סיכון מקצועי": לאחר עלייה בסולם המנהיגות עלולה לבוא נפילה והיבעטות החוצה. כך קרה גם למשה שרת. חודשים ספורים לפני מלחמת 1956, ששרת התנגד לה, הדיח אותו דוד בן-גוריון מן הממשלה. אולם יחד עם משה שרת האיש נפלה גם האסכולה המתונה שהוא ייצג, ומאז ועד היום היא לא התאוששה.

עם פרישת שרת מהזירה הפוליטית נעלם הבלם שמיתן לא אחת את הממסד הביטחוני. קרוב לוודאי, שאילו נשאר שרת בראשות הממשלה לא הייתה ישראל יוצאת למלחמת 1956, שהייתה מלחמת הברירה הראשונה של ישראל. ייתכן מאוד, שאפשרות זו עמדה לנגד עיניהם של אדריכלי מלחמה זו – דוד בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס – ומשום כך הוא הודח בעוד מועד. הייתה זו גם פעם ראשונה שישראל כבשה שטחים מעבר לגבולות שביתת-הנשק של 1949 וניסתה לספחם, צעד ששרת שלל מכל וכל.
שרת טען, שאם ישראל "תשתגע" – כלומר, תפעל פעם בפעם כעולה על רוחה – תכפות אותה הקהילה הבינלאומית בכתונת משוגעים ותעמידה במקומה. נראה כי שרת שגה – ישראל "השתגעה" לא אחת והעולם עמד מנגד – להוציא הסגתה המהירה מסיני ומרצועת עזה אחרי מלחמת 1956.

תקופת כהונתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה הייתה נטולת אירועים מכוננים, כגון מלחמה, אירועים המטביעים חותם בזיכרון הקולקטיבי של עם, וזו אחת הסיבות לדעיכת דמותו. המהלך המדיני החשוב ביותר שעליו ניצח חל בתקופת היותו שר חוץ בלבד: "הסכם השילומים" שנחתם ב-1952. משה שרת לא נמנה עם המנהיגים תאבי השלטון, המניפולטיביים והכריזמטיים. הוא היה מנהיג מנהל, לא מנהיג שתלטן; מנהיג ראשון בין שווים, לא מנהיג מורם מעם; מנהיג מתייעץ, לא מנהיג מסוגר בעצמו המטיל מרה סביבו. מכוח כישורים הסגוליים, ללא חתירה, נפלו תפקידיו לחיקו ללא מאמץ. כך נבחר לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (1948-1933), לשר החוץ הראשון ולראש הממשלה השני. לאחר שבן גוריון החליט לפרוש מן הממשל, הוא המליץ לפני מפלגתם המשותפת, מפא"י, לבחור בלוי אשכול לראשות הממשלה, אך לא אשכול ולא המפלגה הסכימו להישמע אז לבן-גוריון.

אולם בן-גוריון, המנהיג הכריזמטי והמניפולטיבי, השיג לבסוף את שלו. לא עבר זמן רב אחר שובו לממשלה וביוני 1956 הוא הדיח את שר החוץ שרת. הדעת נותנת, שאילו היה משה שרת "מנהיג חלש", כפי שהוגדר לא אחת בפי יריביו, לא היה ראש הממשלה חש צורך להיפטר ממנו. מאמציו של משה שרת למנוע בעד הסלמת הסכסוך הערבי-יהודי סוכלו. החלופה המדינית-ביטחונית של משה שרת, שדגל במתינות, התאפקות וזהירות מדינית, לא מומשה ולא מוצתה. היא נותרה יתומה ומקומה יכירנה במחוזות ה"אילו" של ההיסטוריה.

הרצאתו של פרופ' מירון מדזיני התמקדה במנהיגותה של גולדה מאיר. במוקד מנהיגותה של גולדה מאיר עומדת סמכותיות ללא ראיית הנולד. חמש שנות כהונתה של גולדה מאיר כראש הממשלה לא התאפיינו בחקיקה או בהתוויית דרך חדשה או מהפכנית. ובכל זאת היא נתפסה כמנהיגה מהשורה הראשונה. ערב בחירתה אחוזי התמיכה בה היו נמוכים למדי, אך שבועיים לאחר בחירתה כבר זכתה לתמיכה ציבורית רבה ביותר. היא האמינה בצדקתה, לא היו לה מתחרים בסביבתה או איומים על מנהיגותה, היה לה ותק רב של כחמישים שנות פעילות פוליטית, היא הייתה אהודה על העולם היהודי והיה לה גם הרבה מזל: קודמה בתפקיד, אשכול, נתפס כמנהיג עייף, חולה והססן, ומצבה לעומתו היה משופר. בנוסף, לא עמדו בפניה עניינים שחייבו תגובה מהפכנית, מה שתאם את סגנונה השמרני. השינוי המרכזי בא לאחר מלחמת יום הכיפורים, אז היא הבינה שיש להיכנס למשא ומתן עם מצרים.

מאיר התנגדה לוויתורים טריטוריאליים עד שהצד השני יסכים מצדו לוויתורים או ייכנס למשא ומתן לשלום. מבחינה אידיאולוגית היא קיוותה שמרבית הגדה תוחזר יום אחד לירדן ושלא תוקם מדינה פלסטינית. היא פחדה מפתרון כפוי ולא הייתה מוכנה לקבל את דרישת הערבים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילם. עבורה קיום ישראל וביטחונה היו מעל לכל. היא לא האמינה לזרים – לערבים, לאמריקאים או לאירופים. היא הייתה אישיות חזקה ואסרטיבית שעמדה על עקרונותיה. בעיניה ישראל חייבת להיות מדינה יהודית.

מנהיגותה התאפיינה גם בפרגמטיזם והיא ראתה את עצמה כמשרתת העם. היא נבחרה לראשות הממשלה במידה רבה במקרה ונכנסה לתפקיד על תנאי. עד מהרה היא נוכחה לדעת שהתפקיד לא קשה במיוחד ואף הצליחה להיבחר מחדש ובהנהגתה קיבלה מפלגת המערך את המספר הגבוה ביותר של מנדטים אי פעם. כאמור, הייתה מאיר מזוהה עם מנהיגות סמכותית. והעדיפה לקבל החלטות בפורומים קטנים וסגורים (המטבחון, שהיה למעשה חדר האורחים) ופחדה מאוד מהדלפות. היא התנגדה ליועצים חיצוניים כדי לא להגדיל את מספר יודעי הסוד. מעטים ניסו לחלוק על דעתה, ואלו שעשו כן היו בעיקר השרים הזוטרים בממשלה. היא לא אהבה דיונים לשמם וצחצוחי לשון, אולי משום שחשה נחיתות אינטלקטואלית. היא הייתה האחראית על המוסד והשב"כ, והשגריר בארצות הברית, יצחק רבין, דיווח לה ישירות. נהגו למיין עבורה את החומר ולקרוא לה אותו מבלי שתקרא בעצמה, דבר בעייתי כשלעצמו.

היא לא ששה לעימותים בתוך הממשלה ושאפה לשיתוף פעולה ולהימנעות מהפגנת חילוקי דעות, אך לא תמיד הצליחה בכך. לעתים אף קיבלה החלטות ללא התייעצות עם הממשלה, ובמקרים רבים נהגה בריכוזיות. החסרונות של שיטתה היו היעדר בקרה, היעדר גמישות והחלטות אד-הוק. שמירה על הרמוניה והימנעות מסקנדלים היו ערכים חשובים בעיניה. לכן הייתה מוכנה לוויתורים בנושאים מסוימים ומנגד לא קידמה נושאים חברתיים או חוקה כדי למנוע חשיפת מחלוקות. היא סירבה להיכנע לרייטינג ובראיונות שנתנה חזרה על עצמה לעייפה והגנה על מדיניות ממשלתה. החלטתה להימנע מראיונות בתקשורת בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, דווקא בזמן שהציבור כמה למנהיגות, הייתה שגויה. את הזירה של הקשר עם הציבור היא השאירה לאחרים. סגנון מנהיגות זה התאים אולי לתקופת רגיעה אך לא לימי מתח גדול. מאיר כשלה באופן המעורפל שבו הציגה את עמדותיה. היא לא הייתה מוכנה לקבל עקרונות חדשים, והייתה מנותקת מהדור הצעיר.

הישגיה של גולדה מאיר בחמישים שנות פעילותה הפוליטית היו חקיקה חברתית ענפה, גיוס כספים בתקופת מלחמת העצמאות, חיזוק היחסים המיוחדים עם ארצות הברית, היחסים המיוחדים עם המלך חוסיין, ותחילת היחסים עם מדינות אפריקה בשנות השישים. תקופתה כראש ממשלה הצטיינה בפריחה כלכלית, עלייה גדולה בעיקר מארצות המערב, תחילת עלייה מברית המועצות וניהול מלחמת יום הכיפורים. הביקורת עליה היא בעיקר על חוסר פתיחותה לחידושים, על המחדל של יום הכיפורים ועל השגיאות שעשתה בנושא הפלסטיני. מאיר מעולם לא ברחה מאחריות אך הציבור סרב להעניש אותה ואת מפלגתה. הכריזמה שלה המשיכה למשוך לבבות גם לאחר התפטרותה ב- 11 באפריל 1974.

הרצאתו של מר דוד לנדאו התמקדה במנהיגותו של אריאל שרון. מה שאפיין ביותר את התנהלותו של אריאל שרון, טען לנדאו, היה מידורם המוחלט של השרים. שר החוץ, סילבן שלום, למשל לא ידע על כך ששרון התחיל לגלגל את טיוטת ההתנתקות מעזה.

עניינים רבים בנוגע למנהיגותו של שרון מתאפיינים בפרדוקס. כבר ביומו הראשון כראש ממשלה פעל שרון לביטולה של שיטת הבחירה הישירה לראש הממשלה, שיטה שהתנגד לה לכל אורך הדרך. חוק הבחירה הישירה, נועד להעצים את מנהיגותו של ראש הממשלה. אך שרון, על אף שביטל את החוק העצים בפועל את סמכויותיו כפי שלא עשה אף ראש ממשלה לפניו. אפשר לחלק את האופן שבו התייחס שרון לשריו לשלוש צורות התייחסות: את חלקם הוא תיעב, בחלקם זלזל ולחלקם התייחס בצורה אינסטרומנטלית. במקרה של נתניהו, שבידיו הפקיד שרון את כלכלת ישראל, חלות כל שלוש ההגדרות. לפני ההתנתקות פיטר שרון כלאחר יד שרים שהתנגדו לרצונו.

שלטונו של שרון השיב אותנו, להלכה, לתקופה קודמת שהתאפיינה בכך שרוה"מ נחשב ראשון בין שווים – אולם בפועל לא שב לתרבות הקולקטיווית, שהייתה בשבילו דבר זר ומוזר. השיטה השתנתה, אך מי ששימש בראשות הממשלה המשיך להתנהל ביד רמה. הסיבה נעוצה אולי בחוסר היציבות החוקתית שנוצר. מדינת ישראל עשתה רפורמה ואנטי-רפורמה בשיטת הבחירות תוך זמן קצר, דבר שאין לו אח ורע בתולדות המדינות הדמוקרטיות (זולת במהפכות אלימות). שני ראשי הממשלה שכיהנו תחת השיטה החדשה הסתחררו בהפעלת כוחם המועצם (ולבסוף גם כשלו בשל כך). כך, ברק הקים ממשלה שבה שרים מרכזיים כיהנו במשרות שבהן הם לא רצו ושלא ראו את עצמם מתאימים להן, והוא עשה זאת כמעט כהתעמרות. גם נתניהו נהג בפטרונות כלפי שריו, ובין היתר כלפי שרון עצמו.

בעקבות הרפורמה הזדעזע משהו בתרבות השלטונית שלנו והשתבש דבר מה ביחסים שבין ראש הממשלה לשרים הבכירים. בממשלה קבינטית אמורה להיות חשיבות לשרים בכירים. בדומה להתנהלותם של שני קודמיו, גם שרון הזמין את ציפי לבני, שמשאת נפשה הייתה להיות שרת משפטים, להיות שרת הקליטה דווקא.. את הסגנון הפטרוני והמתנשא באופן מינוי השרים ובהתנהלות מולם ספג כנראה שרון משני קודמיו. הוא שינה אמנם את השיטה אך אימץ את ההתנהלות, ואף הביא את ההתנהגות הזו לדרגה של אכזריות והתעמרות ממש.

יום חמישי, 11 ביוני 2009, י"ט בסיוון תשס"ט

יום שישי, 12 ביוני 2009, כ' בסיוון תשס"ט