הכנס נערך לרגל פרסומו של נייר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא "הכרעות הלכתיות בסוגיות מדיניות" שנכתב על-ידי פרופ’ ידידיה שטרן, עמית בכיר במכון. הכנס כלל שלושה מושבים: הראשון התמקד בשיח פנים-דתי השני עסק בשיח הדמוקרטי הישראלי השלישי בחן את השאלה מזווית הראייה הפוליטית.
ד"ר אריק כרמון פתח את המושב הראשון. בדבריו הדגיש את מקורות הסמכות השונים של התאוקרטיה ושל הדמוקרטיה, ואת העובדה שהדמוקרטיה היא אינקלוסיבית ואילו הדת היא אקסקלוסיבית. מתוך פרספקטיבה זאת תיאר את המתח בין דת ומדינה ואת האיזונים הנדרשים ליישובו של המתח.
פרופ’ ידידיה שטרן נשא את הרצאת הפתיחה. לדעתו, קיימים שלושה מישורים מצטברים של הכרעות שעל פוסק ההלכה לענות בהם בטרם יפנה לדיון ענייני בשאלה הנוגעת להכרעות מדיניות. ראשית, האם ההלכה יכולה - מבחינת היקף סמכותה - להסדיר סוגיות מדיניות, או שמא אלה אינן שפיטות במסגרת ההלכה? שנית, גם אם נניח שסוגיות מדיניות שפיטות בשיח ההלכתי, האם המדיניות ההלכתית כפי שנתגבשה במהלך הדורות מלמדת על קיומו של עניין לעסוק בסוגיות אלה? שלישית, האם לאור העובדה שההלכה התקיימה במציאות של היעדר ריבונות מדינית ליהודים, היא מסוגלת כיום להציע נורמות רלוונטיות לשאלות אלה?
המגיבים במושב הראשון היו שלושה רבנים מתוך הציבור הדתי-לאומי המייצגים קשת עמדות. הרב נחום רבינוביץ קבע כי בהלכה קיימים עקרונות המגבילים את סמכותו של כל משטר ומחייבים אותו לפעול בכיוונים מסוימים. אין לתחם את פעולתם של הרבנים לבתי כנסת, רישום נישואין ושאר פעילויות יום-יומיות. רבנים אמורים להיות מורים לרבים, מוכיחים בשער ומשמיעים את קולה של תורה בענייני צדק ומשפט גם ברמה הציבורית והמדינית. אין בכך כדי לקבוע כי ההלכה מקדמת מגמה של השתלטות על המערכת הפוליטית.
הרב יהודה גלעד סבור שלהלכה יש נגישות עקרונית לכל תחום, אלא שהיא בוחרת שלא להתערב בחלק מהנושאים, ביניהם סוגיות מדיניות. הפסקים הסותרים בעניין עתיד שטחי ארץ ישראל נובעים מהערכה שונה של המציאות, עובדה החושפת את האבסורד שבשיח הלכתי בסוגיה זאת. אין להניח שיש לרבנים יתרון יחסי כלשהו בהערכת המציאות הביטחונית-מדינית. יתרה מזאת, פסיקה הלכתית בנושאים פוליטיים יוצרת זילות של עולם ההלכה. היא עלולה לשמש גם גורם מניע ל"עשבים שוטים" אשר ייטלו את החוק לידיהם.
הרב שג"ר הדגיש שהפוסק הוא המכריע מה ייחשב כמציאות ומה ייחשב כדין. כך למשל יש אומרים שהוויכוח על עתיד שטחי ארץ ישראל אינו יכול להיות מוכרע על-ידי מומחים, אלא הוא מבטא השקפות עולם ולכן יש מקום לפסיקת הלכה בתחום. מנגד, אחרים גורסים שההלכה משאירה לעולם החיים להתנהג לפי כלליו מבלי שהיא כופה את עצמה עליו. מנקודת ראות הלכתית יש משמעות לנוהג המקובל, ולכן אם מקובל להילחם על ריבונות גם במחיר פיקוח נפש, ההלכה אינה מונעת זאת. לדעתו, אסור לבלבל בין פסיקה הלכתית לבין "דעת תורה", שאינה מגיעה כדי פסיקה. מותר לרבנים להביע עמדה בסוגיות מדיניות, אך יש להיזהר מקטלוג השקפותיהם כפסיקה מחייבת.
את המושב השני פתח פרופ’ חנינא בן-מנחם מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שקרא למהפכה של הפרטת החוק. מערכות משפט שונות עשויות להתקיים בטריטוריה אחת זו בצד זו, כשכל אחת מהן מחייבת את הקהילה המעונינת בה. בכך יצומצם כוחו של השליט, תינתן אוטונומיה משפטית לקהילות ויתפתח פלורליזם משפטי. החברה הישראלית מורכבת מתת-חברות שונות, והמודל המוצע יאפשר לכל אחת לגבש לעצמה את אורחות חייה.
לדעת פרופ’ אליעזר דון-יחיא מאוניברסיטת בר-אילן, אפשר לשרוד בסביבה המכירה בפלורליזם של מקורות סמכות. אפשר לצמצם את מרחב ההתנגשות בין דמוקרטיה והלכה. ההלכה אינה כופה עצמה על המציאות הבלתי-אידאלית של מדינה שרוב אזרחיה חילוניים. ההפך גם הוא נכון: המדינה אינה כופה התנהגות סותרת הלכה, מכיוון שהדבר מנוגד לעקרונות הדמוקרטיים גופם.
במושב השלישי הועלתה השאלה של מידת האוטונומיה בקבלת החלטות של הנציגים הפוליטיים של המפלגות הדתיות והחרדיות יחסית לרבנים, הנתפסים כשולחיהם. ח"כ הרב אברהם רביץ הדגיש את היתרונות שבהיוועצות בסמכות רבנית מורמת מעם על פני היזקקות למרכז מפלגה, שהוא מוטה מטבעו. עו"ד סיני גלבוע ייחס לגדולי התורה את שיקול הדעת הקרוב ביותר לאובייקטיבי. אין ספק שהדמוקרטיה היא המשטר הטוב ביותר והציבור החרדי משתלב בה, אך אין לראות בה ערך עליון או קדושה.
הרב חנן פורת גורס כי ליהדות יש השקפה אידאולוגית כללית, הכוללת את דמותה של המדינה. יש לבטא אותה באמצעות התארגנות של מפלגות דתיות. תפקידם של חברי הכנסת הוא לברר את המציאות שההלכה חלה עליה, ולסייע ביישום העקרונות ההלכתיים בהתאם למציאות.