בפתח הדיון ציינה כרמית גיא כי משרד העלייה והקליטה הטיל ספק במהימנותם של הנתונים שנאספו בסקר, אבל הדגישה שאף שנציגי המשרד הוזמנו להשתתף בדיון ולהציג נתונים משלהם, הם בחרו שלא להגיע.
את ממצאי סקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2009, שנערך בקרב 1,200 נסקרים במרס 2009, הציגו אנה קנפלמן ומיכאל פיליפוב. בין היתר העלה הסקר כי שיעור גבוה במיוחד של יוצאי מדינות ברית המועצות תומך במנהיגות חזקה. "74% מקרב הנסקרים יוצאי ברית המועצות העידו כי הם תומכים במנהיגות מסוג זה, לעומת 60% מהנסקרים שהוגדרו 'יהודים-ותיקים' ו-50% בלבד מהנסקרים בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. כמו כן עלה כי חלק גבוה יחסית מקרב הנסקרים יוצאי ברית המועצות האמינו כי להם ולשכמותם 'אין שום השפעה על מדיניות הממשלה' ".
אחד ממצאיו הבולטים של הסקר נגע ליחסם של הנסקרים לאוכלוסייה הערבית בארץ: 77% מהמשיבים יוצאי ברית המועצות העידו כי הם תומכים בעידוד של אזרחי ישראל הערבים להגר אל מחוץ למדינה, לעומת תמיכה בשיעור 47% בקרב הנסקרים שהוגדרו "יהודים-ותיקים". שיעור גבוה מקרב הנסקרים יוצאי ברית המועצות תמכו בשלילת זכותם של אזרחי ישראל הערבים לבחור ולהיבחר לכנסת, אם כי שיעור זה דומה לשיעור התמיכה ברעיון זה בקרב הנסקרים שהוגדרו "יהודים-ותיקים".
עוד העלה הסקר כי 52% מהנסקרים יוצאי ברית המועצות שהגדירו עצמם "מסורתיים" תומכים בטענה כי על הגבר להיות המפרנס היחיד במשפחה, ואילו על האישה להימנע מיציאה לעבודה ולעסוק במלאכות הבית. בקרב העולים שהגדירו עצמם "חילונים" "שיעור התומכים ברעיון זה עמד על 44%, בהשוואה לשיעור תמיכה של 9% בלבד בקרב אוכלוסיית החילונים מקרב "היהודים-ותיקים". עוד עלה כי רוב הנסקרים יוצאי מדינות ברית המועצות מעוניינים להמשיך לחיות בישראל, אם כי "חלק גדול מהעולים עדיין רואים עצמם כסובייטים". לדבריו של פיליפוב, הדברים אינם סותרים.
יעקב קדמי, שלאחרונה פרש מתפקידו כראש הארגון הציוני "נתיב", לא חלק על הנתונים וטען כי כמו כל אוכלוסייה שמוצאת עצמה בשוליים, גם העולים מתאפיינים בחוסר אמון במדינה וחוסר אמון ביכולתם לשנות אותה ולהשפיע עליה ועל מעמדם. לדבריו, התחום העיקרי שסביבו נוצר השבר בין יוצאי ברית המועצות לממסד הישראלי הוא תחום החינוך, משום ש"העולים לא יכלו להשלים עם תת-הרמה של החינוך הישראלי, וניסו לייצר מערכת משלהם".
אלכס סלסקי, הממונה על התקשורת בשפה הרוסית בסוכנות היהודית, סבור שלעתים קרובות מדי מתעלמים מהרקע האידאולוגי הציוני של העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר. על רקע זה בולטת התפיסה הסטראוטיפית שלפיה רבים מעולי ברית המועצות אינם יהודים – על פי הגדרת ההלכה האורתודוקסית ועל פי הגדרתם העצמית. לשיטתו, רבות מהבעיות החברתיות, הכלכליות ובעיות הזהות של אוכלוסיית יוצאי ברית המועצות לשעבר, מקורן בשאלת יהדותם.
אינדה קריקסונוב, רכזת תחום ארגוני העולים בארגון שתי"ל, ביקשה להפריד בין יוצאי ברית המועצות שהגיעו לישראל בשנות השבעים ובין אלה שהגיעו משנות התשעים ואילך. להערכתה, העולים הוותיקים הצליחו להשתלב כראוי בחברה הישראלית, אבל עליית שנות התשעים, הגדולה יותר, נתקלה בקשיים מראשיתה. חברת הכנסת מרינה סולודקין מסיעת קדימה טענה כי מידת ייצוגם של יוצאי ברית המועצות בכנסת מעידה על השתלבותם המוצלחת בחברה הישראלית. היא הוסיפה ואמרה כי שיעורם הגבוה של הנסקרים שהחזיקו בעמדות נציות מקורו בעובדה שהאוכלוסייה הרוסית מורגלת באמירת אמת ואינה מסתירה את עמדותיה הפוליטיות, בניגוד לשאר האוכלוסייה בישראל.
פקד אלכס קגלסקי, ראש דסק דוברות חבר העמים במשטרה, הוזמן כדי להתייחס לטענה כי העלייה מברית המועצות הביאה עמה פשיעה רבה. לדבריו, העובדה שמדינת ישראל אינה מממנת חינוך משלים לילדים ולנוער תרמה להזנחתו של הדור הצעיר בקרב קהילת יוצאי ברית המועצות. כן הוא טען כי התפיסה שלפיה קהילת יוצאי ברית המועצות סובלת מרמת פשיעה גבוהה ביחס ליתר חלקי החברה היא פועל יוצא של עבודה תקשורתית קלוקלת שעוסקת בסטריאוטיפים ולא בעובדות מוצקות.
פרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון לחקר ישראל כמדינה יהודית, אמר כי שאלת יהדותם של עולי ברית המועצות מציבה לחברה היהודית בישראל אתגר גדול, שאם לא ייפתר כראוי ייצור בעיה חברתית חמורה. לדבריו, כשליש ממיליון יוצאי ברית המועצות אינם יהודים על פי מדינת ישראל – על פי ההלכה - ומספר זה הולך וגדל. כתוצאה מכך, בתוך דור יהיו במדינת ישראל כמיליון איש שזהותם הסובייקטיבית יהודית אבל שמדינת ישראל אינה מכירה בהם ככאלו. לדבריו, הפתרון חייב להיות באמצעות גיור ידידותי ופתוח לכול.
ד"ר מיכאל ידוביצקי, ראש החטיבה לחינוך בקרב יהודים דוברי רוסית בעולם בסוכנות היהודית, הסכים עם הטענה כי סוגיית הגיור דורשת פתרון מקיף. בהמשך דבריו הוסיף וטען כי בתהליך קבלתם של יוצאי ברית המועצות לחברה הישראלית נעשו טעויות מקצועיות. כך למשל במערכת החינוך הישראלית אין מקצוע של הוראת העברית כשפה שנייה, וכתוצאה מכך דורות שלמים – מכל העליות, גם מיבשות אחרות ובתקופות אחרות – הם סמי-לינגוויים, אין להם אף שפה; הם אמנם יצאו מהמרחב הרוסי, אבל הם אינם שולטים ברוסית במובן האמתי של המילה, והם גם לא רכשו כראוי את השפה החדשה
גם נטליה קנבסקי, עיתונאית ועורכת בקול ישראל, סבורה שהשפה העברית היא אחד המכשולים העיקריים העומדים בפני השתלבותם של יוצאי ברית המועצות בחברה הישראלית. קנבסקי הוסיפה ואמרה כי השתקמותה של רוסיה לאחר נפילת הקומוניזם יצרה קונפליקט בזהותם הלאומית של רבים מהעולים: כשפוטין עלה לשלטון, החלה רוסיה לחזור לעמדת המעצמה שלה, ואנשים שהגיעו מברית המועצות בתקופת השפל שלה ראו פתאום שהמדינה מחזירה לעצמה את כבודה האבוד. משנת 2000 והלאה החלה הזדהות עם המנהיג החזק, עם המדינה שהצליחה לקום מחדש על הרגליים. בדיוק באותה תקופה עלה אריאל שרון לראשות הממשלה, ושתי התופעות קשורות זו בזו.
ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, טען כי הבעיות שנתקלה בהן קליטתם של יוצאי ברית המועצות בישראל אינן אופייניות רק להגירה זו. לדבריו, למן העליות הציוניות והקמת המדינה הייתה ישראל תמיד חברה קולטת עלייה, אבל כאן החידוש הוא התחושה והמציאות ששליש מגל העלייה אינו מוכר כיהודי. זהו בלם עצום להשתלבות. ד"ר כרמון הציע להתייחס בכובד ראש להערתו של פרופ' שטרן, ואמר כי כחברה איננו עושים די בעניין הגיור.