השאלה שעמדה לדיון בפורום השולחן העגול שנערך ב-4 ביולי 2000 היא מה היה תפקידה של העיתונות הישראלית במלחמת לבנון. יושב ראש הדיון, ישראל סגל, הביע פליאה על שקולה של התקשורת נדם מאז יציאת צה"ל מלבנון. ד"ר אפרים סנה סבר שחוסר הלגיטימיות בציבור להמשך המלחמה בלבנון נבע מפעולתה של התקשורת, שבאה לידי ביטוי בשלוש דרכים: הבלטה של מחיר המלחמה; העלמת הישגיה (השקט ששרר ביישובי הצפון, והחקלאות והתיירות שהתקיימו בלא הפרעה); ובעיקר, התקשורת לא הצדיקה את המלחמה, וגם ההנהגה הייתה שותפה לעמדה זו. היו עיתונאים שדעתם השלילית על המלחמה גברה על חובתם לדווח והם ראו שליחות בהאצת היציאה של צה"ל מלבנון.
פרופ' ירון אזרחי ציטט את ההבחנה של מקיאוולי בין 'מציאות פוליטית' ל'מציאות אובייקטיבית' וטען שהתקשורת הפכה את המציאות הפוליטית לגורם הקובע את המציאות האובייקטיבית. תפקיד העיתונות הנאורה הוא להגביל את התאטרלי על ידי המציאותי, ואילו מצב הדברים היום הפוך: העיתונאים מספקים לא פעם תפאורה למשחק הפוליטי במקום להשקיע בייצוג התהליכים העמוקים יותר. כך המציאות האובייקטיבית נדחקת אל מאחורי הקלעים של המציאות הפוליטית, התאטרלית. לדבר זה עלולות להיות השלכות חמורות, וייתכן שאחת מהן הייתה עיכובה של הממשלה בהוצאת צה"ל מלבנון.
דעתו של אורי דרומי הפוכה מדעתו של סנה. לדבריו התקשורת לא מילאה את תפקידה – היא לא שאלה את השאלות המהותיות בעניין מלחמת לבנון, לא הבליטה די את המתרחש, ודיווחה על המלחמה רק כשהממשלה יזמה אירוע או כשאירע אסון. הוא מנה לכך ארבע סיבות:
- קשה לשמור על ערנות ועניין בפרשה ממושכת כל כך, בייחוד כאשר האינתיפאדה, ולאחר מכן תהליך השלום, מילאו את המקום המרכזי בסדר היום הציבורי.
- הדברים התרחשו בצפון הרחוק – ישראל לא הייתה עומדת במצב של 25 הרוגים בשנה במרכז הארץ.
- אבדן תחושת השבטיות הורידה את המעורבות הרגשית, שהייתה חזקה במלחמות קודמות.
- הכתבים לא דיווחו מהשטח, ולפיכך הם קיבלו את סדר היום שלהם מהממסד.
אורי אבינרי טען כי מאז ומתמיד נגררה התקשורת אחר השלטון וכי היא לא רצינית ולא עצמאית, אלא היא ניזונה מהדוברים ומהיחצנים. ד"ר שאול צדקא ביקר אף הוא את העיתונות, ולדבריו היא הייתה, עד לעת האחרונה, עיתונות מגויסת. העיתונות, הוא אמר, לא ערערה על המלחמה ועל התפיסות המוטעות שהנחו אותה, ולא העלתה על דעתה לשאול מניין צמח החזבאללה, שלא היה לפני הפלישה ללבנון.
הפונקצייה הבסיסית של התקשורת, הסביר פרופ' זאב שטרנהל, היא לבקר את השלטון ולא להסביר אותו. בתפקיד הזה התקשורת נכשלה בתקופה הראשונה של המלחמה, והשתפרה לאחר מכן, ובכך היא נענתה להתפתחויות שחלו בדעת הקהל בעניין מלחמת לבנון. גם שטרנהל סבר שהעובדה שהתקשורת לא שאלה מה מטרת המלחמה חמורה ביותר. התקשורת לא שאלה שאלות, ולא זו בלבד אלא היא גם לא דיווחה דיווחים בסיסיים מהשטח. כאשר היא החלה למלא את תפקידיה הבסיסיים, היא עשתה זאת לא בהיותה יוזמת, אלא היא נגררה אחר התנועות שהתנגדו למלחמה. הקונפורמיזם, שמאפיין את החברה הישראלית, אפיין גם את העיתונות, ועבר זמן רב עד ששאלות בעניין סגנון המלחמה ומטרותיה החלו לחלחל לתוכה.
ד"ר אריק כרמון דן באתוס הביטחון בחברה הישראלית – לדבריו העובדה שנושא הביטחון הוא 'פרה קדושה' מסביר מדוע העיתונות לא מילאה את תפקידה. פרופ' גדי וולפאב אמר שכאשר יש קונסנזוס בחברה ובאליטה הפוליטית, קשה מאוד לעיתונות, שמשקפת את האליטה, להביע ביקורת. התנהגות התקשורת הישראלית בעניין מלחמת לבנון אופיינית להתנהגות של כל תקשורת בעת מלחמה.
לדברי אהוד יערי אין פלא שהעיתונות אינה מתעניינת במה שקורה הרחק מתל אביב – העיתונות של היום היא תל אביבית. הוא טען כי בעיתונות חל תהליך של מסחור, ומה שחשוב בה הוא האייטם; לא הכתב או הפרשן בטלוויזיה הם המשמעותיים, אלא המגיש והמפיק; אין מחויבות לסיקור חדשותי מלא ומקיף; העיתונות הישראלית אינה מעסיקה אף לא אדם אחד בעולם הערבי ואף לא במזרח ירושלים; הרדידות שאפיינה את הכיסוי העיתונאי של מלחמת לבנון ממשיכה לאפיין את התקשורת גם היום, וביתר שאת.
פרופ' מרדכי קרמניצר טען שאין להפנות אצבע מאשימה כלפי העיתונות דווקא, שכן הכשל הוא כללי. כולנו הלכנו שבי אחר מושגים כמו 'מלחמה צודקת', וכולנו, לא רק העיתונות הישראלית, כינינו את החזבאללה 'מחבלים'. התקשורת משקפת אותנו.
פרופ' שטרנהל ציין שלא היה עיתונאי אחד שלא ידע שיוצאים לכבוש את לבנון, ולמרות זאת איש לא קם להתריע. התקשורת צריכה להופיע דווקא כאשר האליטות מאוחדות. הקונפורמיזם והכניעה לקונסנזוס שולטים בעיתונות – עיתונות אידאולוגית פסה מן העולם, ולומר היום על עיתון שהוא מפלגתי נחשב לשימוש במילה גסה.
פרופ' ירון אזרחי אמר שבין שהעיתונאים ידעו מה צפוי להתרחש בלבנון בין שלאו – מידע אינו תנאי לשאלות נוקבות – בתקשורת חסרה תרבות של ספקנות; השאלות הן שיוצרות את המידע. ומכיוון שאנו צפויים למעורבות גדולה עוד יותר של הממשלה באמצעי התקשורת, הרי מצב זה, של שחיקה בעצמאותו של העיתונאי, ילך ויחמיר.