הדיון נפתח בדבריה של פרופ' תמר הרמן בעניין המושג 'החברה האזרחית', מושג אשר כלל לא היה רווח בשנות השמונים, והיום הוא משמעותי ומושרש בשיח הישראלי. פרופ' הרמן המשיכה וטענה כי היום אנו נמצאים במצב של ירידה בחשיבותה של החברה הישראלית, והארגונים נכנסים במקומה.
התופעה המרכזית אשר עלתה מממצאי 'מדד הדמוקרטיה הישראלית 2008' היא שרוב הנסקרים רוצים לקבל שירותים מהמדינה. כן נמצא כי התפיסה הרחבה היום היא ש'כולם מושחתים', והיחס כלפי ארגוני החברה האזרחית היה גם הוא ספקני, והועלו תהיות בעניין טוהר המידות שלהם.
אחד מנציגי הארגונים האזרחיים בדיון, מר אלי אללוף מקרן רש"י, טען גם הוא שהמגזר האזרחי שינה גם את פעילותה של המדינה, שכן בזכות הארגונים האזרחיים ופעילותם המדינה נהייתה פעילה בתחומים שלא הייתה פעילה בהם בעבר. לדבריו החברה האזרחית והמדינה אינן מנותקות האחת מן השנייה, אלא הן פועלות בשיתוף פעולה – החברה האזרחית רותמת את המדינה לפעילות, והמדינה מממנת אותה באופן חלקי.
פרופ' דוד אוחנה מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב טען כי נקודת המוצא צריכה להיות שהאזרחים שווים, והאזרחים הם המדינה. אולם היום, בשל הפרטת השירותים, כגון מערכת החינוך ומערכת בתי הסוהר, אין הזדהות עם המדינה, והמדינה נתפסת כאויב. למעשה החברה האזרחית נוטלת תפקידים מרכזיים מהמדינה, והמדינה מסוגלת להעניק לכלל האזרחים שירותים בסיסיים בלבד.
גב' רותי סיני מעיתון הארץ דיברה על פעילותם של הארגונים האזרחיים וטענה כי יש לתהות מהי המטרה ומהם המניעים לפעילותם של הארגונים האזרחיים, מכיוון שישנה אי-בהירות בפעילותם, ובסופו של דבר פעילותם של הארגונים האזרחיים לא ממוקדת, לא מאוזנת וגם לא אוניברסלית.
בהמשך לדבריה של סיני הציג פרופ' דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה ביקורת חריפה כלפי הארגונים האזרחיים וטען כי בעידן הנאו-ליברלי שאנו חיים בו החברה האזרחית היא 'זיהום תודעתי' המוביל לתפיסה שהשוק מובן מאליו וטבעי. לדבריו כדי להיהפך לחברה הוגנת עלינו להיגמל מהחברה האזרחית.
את הדיון סיכם ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בהעלאת סוגיית הסולידריות והשאלה – האם אפשר להשיג סולידריות באופן מלאכותי?