התנהגות אנטי-סוציאלית

אפליה על רקע מין, גזע, לאום ודת היא נושא מוכר ומטופל בספרות האקדמית, בחקיקה ובחיים הציבוריים. לעומת זאת, אפליה על רקע גיל היא נושא שנדחק לשוליים, בעיקר בכל הנוגע לקטינים עד גיל 18, שאינם בעלי זכות בחירה.

חקיקת הנוער הקיימת בישראל ובמדינות אחרות מלמדת על יחס דו-משמעי של הממסד, הנע בין גישה פטרנליסטית לבין גישה שוויונית כלפי קטינים. באשר לעבריינות נוער, קיים מתח בין פתרונות השיקום לבין פתרונות הענישה, שהפכו בשנים האחרונות לאהודים יותר. במדינות רבות בעולם חלה בעשור האחרון הקשחה והחמרה ביחס הרשויות לקטינים בכל הנוגע להפרות חוק וסדר, המוכרת במדינות האנגלו-סקסיות כמדיניות "Zero Tolerance".

האמנה לזכויות הילד של האו"ם - CROC Convention on the Rights of the Child, שנכנסה לתוקף ב-1990 ואושרה על-ידי מרבית מדינות העולם (ביניהן ישראל, שאשררה אותה שנה לאחר מכן), בישרה על כיוון הפוך. האמנה מחדשת בתפיסת מעמד הילד כבעל זכויות מתוקף היותו אדם. הוראות האמנה מבטיחות את זכויות הילד ולא את מילוי החובות כלפיו. לראשונה, מסמך משפטי מבטיח זכויות לילדים שלא היו מוכרות בעב, כמו זכויות אזרחיות ומדיניות, ביניהן הזכות לחופש הביטוי או הזכות לפרטיות.

המקרה הבריטי מלמד על הקשחה במדיניות כלפי קטינים. ב-1999 התקינה ממשלת הלייבור תקנות אזרחיות המכונות בקיצור ASBO (Anti-Social Behavior Orders), שעניינן "התנהגות אנטי-סוציאלית". ב-2003 עוגנו התקנות בחוק. לפי מידע שסיפקו רשויות אכיפת החוק, התנהגות אנטי-סוציאלית משמעה דיבור גס ומעליב, גרימת רעש, שיכרות וסחר בסמים. בפועל הוגשו אישומים תחת חוק זה גם בעוון שוטטות, סירוב להזדהות, וכן בגין ניסיונות התאבדות.

על התנהגות כזאת - או על בסיס חשד וחשש של אדם אחר מהתנהגות כזאת - אפשר להרחיק אדם מאזור מסוים, לערוך חיפוש בכליו ובגופו ואף לעצור אותו.

המבקרים הרבים שקמו לחקיקה טוענים כי החוק עמום וגבולותיו רחבים, ומדובר למעשה בהפללת אדם בגין רוע מזלו: עוני, שוטטות או "עוון הנעורים", תוך התייחסות לתסמינים ולא לגורמים לבעיות. התוצאה היא שמרבית האישומים מופנים נגד קבצנים, יצאניות וחסרי בית; ואלה, לאחר שהורחקו מאזור מסוים, קובעים את משכנם באזורים הסמוכים לו.

הגדרה רחבה להתנהגות לא-רצויה עלולה להביא לכליאתו של אדם למשך חמש שנים על עברה שבעבר כלל לא נחשבה לפלילית. עלו גם טענות נגד אופי ההליך המזורז שהותאם לעברות אלה, ושחובת ההוכחה הנדרשת בו אינה נוקשה כפי שמקובל בהליך פלילי רגיל.

"בבריטניה 74% מהנאשמים בעוון התנהגות אנטי סוציאלית הם מתחת לגיל 21"

אפשר ללמוד מנתונים שפרסם משרד הפנים הבריטי כי האוכלוסייה המשמשת יעד עיקרי לאישומים היא אוכלוסיית הקטינים. כך, מתוך 466 אישומים בבריטניה על התנהגות אנטי-סוציאלית בין השנים 2002-1999, 74 אחוזים מן הנאשמים היו מתחת לגיל 21.

באוסטרליה, חקיקה שהתקבלה במדינת New South Wales עוררה את עיקר המחלוקת. חוק עבריינות נוער (1997) וחוק הילדים (1994), אשר שונה מקץ שלוש שנים בשל ביקורת נרחבת, אפשרו להרחיק צעירים מתחת לגיל 16 ממקומות ציבוריים. תיקון לחוק על ביטחון הציבור, שתכליתו הייתה מאבק בכנופיות הנוער, אפשר הרחקה והגשת אישום נגד צעירים על סמך תחושה של צד שלישי כי הוא מאוים או עשוי להיות מאוים במקום ציבורי, גם אם לא נעברה כל עברה.

חקיקה זו נתפסה כסותרת את הוראות האמנה לזכויות הילד, ובפרט את סעיף 15 המבטיח חופש התאגדות לקטינים. חקיקה דומה ב-2001 בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה נתנה בידי המשטרה סמכויות נרחבות של חיפוש ותשאול קטינים, דווקא בחברה הנמנעת מנשיאת תעודות זהות ואשר חורתת על דגלה את הזכות לפרטיות.

בארצות הברית התרחשו אירועי ירי בבתי הספר בשנים האחרונות, שהובילו לחקיקה נוקשה ולהחלת כללי משמעת מחמירים במוסדות החינוך. די בהפרה אחת של הכללים כדי להיפלט מן המסגרת הרגילה. כמו כן נפוצה השיטה של הטלת עוצר בשעות הערב על קטינים באזורים מסוימים, בעיקר באזורי בילוי המועדים לפורענות. ארצות הברית היא גם אחת משתי החברות היחידות באו"ם שלא חתמו על האמנה לזכויות הילד.

בישראל, עם אשרור האמנה לזכויות הילד והשינויים שחלו במעמד הילדים בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התעורר הצורך לבדוק מחדש את חקיקת הנוער. לעניין זה הוקמה ועדת משנה על-ידי שר המשפטים ב-1977. חברי הוועדה, שבאו מתחומים שונים (עבודה סוציאלית, בריאות הנפש, חינוך ופסיכולוגיה), המליצו על תיקוני חקיקה ועל יצירת חוק כללי ליישום האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות הילד.

במקביל, עדיין ללא שינוי בחוק, אפשר לראות שינויים במדיניות האכיפה. תביעות בעלות אופי תקדימי הוגשו לאחרונה על-ידי עיריית אשדוד נגד הוריהם של נערים שהיו מעורבים במעשי השחתת רכוש. קטינים שהפגינו נגד ההתנתקות נעצרו והואשמו כמו בוגרים.

לחצו כאן להורדת התרשים - תרשים 1: תיק נוער 1999-2004

מתח הזה בין ההכרה בזכויות האדם של קטינים לבין חקיקה או אכיפה נוקשה מתקיים שלא בכדי: אופי עברות הנוער השתנה במשך השנים מעברות רכוש לעברות סמים ואלימות, שהן עברות חמורות ומאיימות יותר מבחינה ציבורית. כך גם בישראל (ראו תרשים 1 להלן).
אף על פי כן, מחקרים רבים קובעים כי שיעור העבריינים הקטינים מכלל העבריינים קטן בהרבה מן הנתונים שתופסים קטינים בחברה, וכי הבהלה והפחד מפני עבריינות נוער הן תחושות לא רציונליות המושפעות מאירועים בודדים וחריגים. המשטרה מחמירה עם קטינים (בפרט עם קטינים בני מהגרים או קבוצות מיעוט) משום שהם גלויים יותר, מתחכמים פחות ופגיעים יותר ממבוגרים.

במישור העקרוני, פעילי זכויות אדם גורסים כי אין מקום עוד לתפיסה שלפיה זכויות המוענקות לידלים הן בגדר פריבילגיה בתמורה לגילוי אחריות מצדם. אדם ראוי לזכויותיו באשר הוא אדם, ואילו גילוי אחריות הוא תכונה מתפתחת אצל קטינים.

הכתוב מבוסס על:

• בן ברוך, סוזי, "עבריינות נוער: מציאות ודרכי התמודדות במשטרת ישראל -
www.police.gov.il

• דו"ח ועדת המשנה בנושא הקטין בהליך הפלילי, מדינת ישראל, משרד המשפטים, פברואר 2003.

• Anderson T., Campbell D., Turner S., Youth Street Rights - A Policy and Legislation Review, Sidney: University of Technology, 1999.

• O'Neill B., "Antisocial Behavior Orders: Use Your mop quietly", New Statesman, Sep 13, 2004.