המנון לאומי

לקראת סוף השנה האזרחית החולפת תוקן חוק הדגל והסמל התש"ט-1949, וכותרתו שונתה לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה. בסעיף הראשון לחוק נוסף נוסח השיר "התקווה" (שני בתים ראשונים), ובכך הפך השיר באופן רשמי להמנונה של מדינת ישראל. קודם לכן נזכר "התקווה" בחקיקה כהמנון הלאומי רק במובלע בחוק הכנסת, התשנ"ד-1994, בסעיף העוסק בסדרי ישיבתה של הכנסת: "...ישיבת הפתיחה תינעל בשירת ההמנון הלאומי 'התקווה'". לאחר עיגונו בחוק, כל שינוי עתידי בנוסח השיר יחייב גם שינוי בחקיקה.

מקור המילה המנון במילה היוונית Hymnos, שפירושה שיר שבח. בצורתם המוקדמת היו ההמנונים שירי תפילה שעובדו להיות שירי הלל למונרכים. כך ההמנון הבריטי וההמנון ההולנדי, הנחשב להמנון המוקדם ביותר. במהלך המאה התשע עשרה, עם הופעת מדינת הלאום ובהשראת ההמנון הצרפתי, קיבלו ההמנונים את אופיים המודרני כשירים לאומיים - סמל לאחדות עממית וביטוי פומבי להצהרה פטריוטית.

מרבית המדינות אימצו לחנים של שירי לכת. מקצתם הולחנו בידי מלחינים ידועים: הלחן להמנון הגרמני לקוח מיצירה של המלחין יוזף היידן, ויש הגורסים כי לחן ההמנון האוסטרי הוא של מוצרט. גם גופים בין-לאומיים אימצו המנונים משלהם, כמו האיחוד האירופי ששאל קטע מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שכותרתו "פואמה לאושר", כלחן ההמנון שלו.

אפגניסטן היא המדינה היחידה שלא אימצה המנון מכוח החוק תחת שלטון הטליבאן, שאסר על השמעת מוזיקה בין השנים 2002-1999.

מדינות אחדות חולקות אותו לחן. לחן ההמנון הבריטי הוא לחן ההמנון בליכטנשטיין, ובעבר לחן ההמנון השוויצרי; ואילו לכן המנון השחורים בדרום אפריקה לפני 1994 הוא לחן ההמנון של זמביה ושל טנזניה.

המנונים רבים מעוגנים היום בחוק או בחוקה. אחדים נגנזו במשך שנים בשל כיבוש או דיכוי, ואומצו מחדש לאחר השחרור או קבלת העצמאות (טימור השיבה את ההמנון שנגנז ב-1875; מדינות הגוש הסובייטי - את ההמנונים מלפני מלחמת העולם השנייה). אחרים מספרים על עבר המעורר רגשות בושה או התנגדות, כמו ההמנון הגרמני, הסובייטי, היפני, ומתעורר רצון לשנות אותם דווקא היום ולהתאימם לעתות שלום.

כמו כל סמל לאומי, יש בכוחה של שירת ההמנון לעורר רגשות עזים ולגייס המון לפעולה למען אחדות ועצמאות. כך, במהפכה האנטי-קומוניסטית ברומניה הושר השיר שהפך לאחר מכן להמנון הלאומי של המדינה, וב-1995 חוקק הפרלמנט הרומני חוק האוסר על השמעת כל המנון זר במקום פומבי ברומניה. החוק כוון נגד המיעוט ההונגרי הגדול בגבול רומניה-הונגריה.

Kimigayo - ההמנון היפני - הוא אחד ההמנונים המוקדמים, שקיבל את מעמדו כהמנון הרשמי של יפן ב-1893. רובו ככולו הוא שיר הלל לקיסר, שחוגים נרחבים בחברה היפנית רואים בו סמל לעבר אימפריאליסטי שהם חפצים לשכוח. ההמנון לא הושר לאורך שנים, עד שלאחרונה החליט משרד החינוך לחייב בשירת ההמנון את מערכת החינוך - המתנגדת המובילה לשירת ההמנון. צעד זה בא בהשראת עיגון ההמנון והדגל בחוק באוגוסט 1999, וקריאתו של ראש הממשלה למערכת החינוך להעמיק את המודעות לסמלים הללו. מורים שסירבו להנחות שירה פומבית של ההמון או לקחת חלק בשירה כזו, בשל הפגיעה בזכויות החוקתיות של חופש המחשבה והדת, ננזפו או הודחו מתפקידיהם לתפקידים זוטרים יותר. המתנגדים התארגנו כקבוצה פעילה החותרת להגברת מודעותם של התלמידים לפגיעה זו בזכויותיהם.

ההמנון "שירם של הגרמנים" ("Das Lied der Deutschen") פותח במילים המוכרות לשלילה: "גרמניה גרמניה מעל לכול". במקור הייתה כוונת המשורר, ליברל גרמני בן המאה התשע עשרה, לקרוא לאחדות פנים-גרמנית. השיר אומץ כהמנון ב-1922, ארבע שנים לאחר שגרמניה כוננה כרפובליקה, בידי הנשיא הסוציאל-דמוקרטי פרידריך אברט. הלחן לשיר היה לחן ההמנון האוסטרי, שחובר בידי יוזף היידן. בתקופה הנאצית נותרו מילות השיר בעינן (אם כי משמעותן עוותה, והמילים הפותחות את השיר נתפרשו כהבעת עליונות גרמניה על שאר אומות העולם). שני שינויים נוספם נערכו במאי 1933: הלחן שונה ללחן צבאי, ונוסף המנון המפלגה הנאצית, כאשר עוגן בחוק במעמד שווה להמנון. לאחר מלחמת העולם השנייה אסרו בעלות הברית על השמעת ההמנון, כחלק מן האיסור על הפגנת סמלי התקופה הנאצית. ב-1949 אומץ המנון חדש בידי הנשיא תאודור הס, אך הוא לא זכה לפופולריות וב-1952 הוחזר חלק מן ההמנון המקורי למעמדו כהמנון הלאומי של גרמניה המערבית. הנוסח הרשמי השמיט את שני הבתים הראשונים ואת המילים השנויות במחלוקת, ונותר רק הבית השלישי העוסק בשאיפה לאחדות, לזכויות ולחירות. אחרי איחוד גרמניה ב-1990 התקבלה גרסה זו כהמנון הלאומי של גרמניה המאוחדת.

גרמניה המזרחית עם חלוקת גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, אימצה גרמניה המזרחית המנון משלה ברוח קומוניסטית. אף על פי כן היו מילות ההמנון בעד אחדות גרמניה, ומטעם זה על פי רוב לא הושרו באירועים ממלכתיים. במשך שנה - מנפילת החומה ב-1989 ועד לאיחוד גרמניה ב-1990 - נחשב המנון זה כהמנון של גרמניה המזרחית, עד שב01990 התקבל כאמור ההמנון המערבי כהמנונה של גרמניה המאוחדת.

"...ההמנון (הדרום אפריקאי) מושר בארבע שפות שונות"

לחן המנון הרוסי היום הוא לחן ההמנון הסובייטי שאומץ בינואר 1944 (עד אז היה "האינטרנציונל" ההמנון של רוסיה, ולפני המהפכה היה זה המנון מונארכי מ-1833). ההמנון הסובייטי שונה מעט ב-1977, כאשר הושמטו השורות המתייחסות לסטאלין. לאחר התפרקות ברית המועצות נוגן במשך תשע שנים לחן ללא מילים של המלחין הרוסי Michail Glinka מתוך האופרה "חיי הצאר". ב-1999 ערך הנשיא בוריס ילצין תחרות שבסיומו נבחרו מילים חדשות ללחן; אך זה שב ונדחה על-ידי הציבור. ממשיכו, הנשיא פוטין, השיב את הלחן הסובייטי באישור הדומה ב-2001, עם מילים חדשות. מעניין לציין כי המילים חוברו על-ידי אותו אדם שחיבר את המילים להמנון הסובייטי. חברי הדומה הליברלים התנגדו להותרת הלחן הסובייטי, ורבים מהם אינם קמים כביטוי מחאה במהלך השמעתו.

מרבית מדינות ברית המועצות קיבלו המנונים חדשים ברוח קומוניסטית לאחר מלחמת העולם השנייה - ביניהן לטבייה, אסטוניה ואוקראינה, שחזרו ואימצו את ההמנונים המקוריים שלהן לאחר התפרקות ברית המועצות.

כשאומצה השיטה הרב-גזעית בדרום אפריקה (1994), התעוררה התנגדות של השחורים להותרת ההמנון הקיים "קולה של דרום אפריקה" - המנון הלבנים מתקופת האפרטהייד. בתחילה התקבלו שני המנונים כהמנונים רשמיים: ההמנון "הלבן", וההמנון הלא-רשמי של השחורים "אלוהים ברך את אפריקה", שהושר לאורך השנים כביטוי להתנגדות לשלטון האפרטהייד. שנה לאחר מכן שולבו שני ההמנונים לשיר אחד, בעידודו של הנשיא נלסון מנדלה. לפיכך, ההמנון הפתח היום בקטע מתוך "אלוהים ברך את אפריקה", תחילה בססוטה ואחר כך בקוסה - שתיים מן השפות הרשמיות של דרום אפריקה. לאחר מכן מובאות כמה שורות מן ההמנון ה"לבן" באפריקנית, ולבסוף כמה שורות מאותו המנון באנגלית. מכאן שההמנון מושר בארבע שפות שונות. זהו נוסחו הרשמי, המעוגן בסעיף 4 לחוקה.

ארצות הברית, ניצחון אמריקני על הבריטים בספטמבר 1814 שימש השראה לכתיבת ההמנון האמריקני על-ידי המשפטן והמשורר פרנסיס סקוט קיי: "הדגל זרוע הכוכבים". הלחן הוא לחן אנגלי עממי. ב-1931 עיגן הקונגרס האמריקני את השיר בחקיקה כהמנון הלאומי הרשמי של ארצות הברית. נוסח ההמנון אינו מעוגן בחוק, אולם קיימות הוראות הקובעות את ההתנהגות במהלך השמעתו. לפני כשנה ביטל שופט פדרלי חקיקה של מדינת פנסילבניה המחייבת תלמידים לשיר את ההמנון בפתח יום לימודים, בשל היותו לא-חוקתי (The Circle School v. Philips). השופט קבע כי החוק מגביל חירויות בסיסיות באופן החורג מן המידה המינימלית המותרת לצורך חינוך לפטריוטיזם ולאזרחות טובה. משום דך נקבע כי אין לחייב תלמיד לשיר את ההמנון. תלמיד יכול להימנע מלשיר את ההמנון בשל אמונה דתית או אחרת. השופט התנגד לכורח שבהפגנת הפטריוטיות על-פני הפגנה ספונטנית של רגשות פטריוטיים. כפי שהתבטא אחד הפרשנים של פסק הדין, ממשלות אינן יכולות להכריח אנשים להצהיר על הפטריוטיות שלהם.

אוסטרליה, Advance Australia Fair - הוכרז רשמית כהמנון הלאומי באפריל 1984. כדי לא לפגוע בשוויון המגדרי שונו כמה מן המילים המקוריות: למשל השורה "בני אוסטרליה הבה נעלוז" שונתה ל"אוסטרלים הבה נעלוז כולנו"; והשורה "עבור גברים נאמנים מעבר לים" שונתה ל"עבור אלה הבאים מעבר לים". בין השנים 1974-1788 שימש ההמנון הבריטי כהמנון הלאומי מתוקף שייכותה של אוסטרליה לאימפריה הבריטית (מטעם זה למשל לניו-זילנד שני המנונים - הבריטי והניו-זילנדי). ב-1974 נערך סקר דעת קהל שדגם שישים אלף איש. שלושה שירים הוצעו לבחירה, ביניהם ההמנון הנזכר שזכה ב-51.4 אחוזים מן הקולות. אז הכריז ראש הממשלה דאז, אדוארד ויטהלם, כי השיר יהפוך להמנון לאומי, פרט לאירועים ממלכתיים שבהם ינוגן לצדו גם ההמנון הבריטי. ב-1977 נערך משאל עם שכלל שבעה מיליון איש, ובו הביס ההמנון שנית את השירים המוצעים האחרים. ב-1984 הוכרז השיר רשמית כהמנון הלאומי של אוסטרליה. הוחלט כי ההמנון הבריטי ינוגן רק בנוכחות מי מבני משפחת המלוכה.

ההמנון הספרדי אומץ על-ידי המלך קרלוס בסוף המאה השמונה עשרה. צו של הגנרל פרנקו ב-1942 העניק להמנון מעמד רשמי. ההמנון אינו כולל מילים, אך קיימים נוסחים לא-רשמיים אחדים. לקהילות הבסקית והקטלונית המנונים משלהן.

צרפת, La Marseillais, אחד ההמנונים המוכרים בעולם, נכתב ואומץ במהלך המהפכה הצרפתית ומלחמת המונרכיות ברפובליקה הצרפתית ב-1792. המתנדבים הצרפתים אימצו את השיר, וב-1795 הוכרז כשיר הלאומי. ההמנון שימש השראה להמנונים רבים בלחן צבאי. מילות השיר מתארות שפיכות דמים ומראות אכזריים, עד שבשנים האחרונות פעלה ממשלת צרפת לריכוך המילים כדי להתאימן לתקופת שלום. הניסיון הזה לא התקבל על-ידי הציבור, והמילים נותרו בעינן. בימים אלה התקבלה בפרלמנט הצרפתי, לאחר מאבק בן שנים, הצעת חוק המחייבת ללמד את מילות ההמנון בבית הספר, החל מגיל הגן. בנוסף, ההמנון מוגן על-ידי חוק הקונס את כל הפוגע במעמדו כסמל לאומי. ההמנון, בשמו בלבד, עוגן בחוקתה של הרפובליקה הרביעית ובחוקה הנוכחית של הרפובליקה החמישית. יחד עם זאת לא נחשב להמנון של צרפת באופן רצוף מאז המהפכה הצרפתית: בתקופת הרסטורציה והרפובליקה השנייה הושרו שירים לאומיים אחרים, ונאסר על השמעת המנון זה. רק בתקופת הרפובליקה השלישית הוכר השיר מחדש כהמנון הלאומי. לאחר מהפכת 1917 ברוסיה שימש La Marseillaise במשך תקופה קצרה כהמנון הרוסי. לאחר מכן הוחלף ל"אינטרנציונל", ההמנון הסוציאליסטי, שמקורו גם הוא צרפתי.

עד לפירוקה של צ'כוסלובקיה ב-1993 נוגנו ההמנון הצ'כי (הלקוח מתוך אופרה פטריוטית שהוצגה בשנות השלושים של המאה התשע עשרה כאשר הצ'כים היו רק מיעוט אתני באימפריה האוסטרית). וההמנון הסלובקי (בלחן של שיר עם העוסק בגירוש הסלובקים מברטיסלבה ב-1984) זה אחר זה. עם פירוקה של הרפובליקה הופרדו גם ההמנונים. ההמנון הצ'כי מוזכר בחוקה כאחד מסמלי המדינה. ההמנון הסלובקי מוזכר בשמו ובנוסחו בחוקה הסלובקית.

הכתוב מבוסס על:

• קישורים לאתרים על אודות המנונים לאומיים. - http://www.aresearcguide.com/anthems.html

• Tanaka Nobumasa, "Conscience and Music Teachers' Refusal to Play the National Anthem", www.japanfoucus.co