מנהיגות ציבורית כסמכות הלכתית

למשפט תפקיד מרכזי בשתי התרבויות המרכזיות המאכלסות את מדינת ישראל: התרבות המערבית - ליברלית והתרבות היהודית - מסורתית. כשם שהמשפט הנוהג במדינה משמש קטר תרבותי המושך אחריו את קרונותיה המגוונים והמסוכסכים של החברה הישראלית לתוך טריטוריות ערכיות המצויות בלבו של הליברליזם, כך גם משפט ההלכה מהווה אחד המייצגים המרכזיים של התרבות היהודית. אכן, פוסקי הלכה צוברים השפעה פוליטית, רוחנית וחברתית בקרב ציבור שומרי המצוות.

למשפט תפקיד מרכזי בשתי התרבויות המרכזיות המאכלסות את מדינת ישראל: התרבות המערבית - ליברלית והתרבות היהודית - מסורתית.
כשם שהמשפט הנוהג במדינה משמש קטר תרבותי המושך אחריו את קרונותיה המגוונים והמסוכסכים של החברה הישראלית לתוך טריטוריות ערכיות המצויות בלבו של הליברליזם, כך גם משפט ההלכה מהווה אחד המייצגים המרכזיים של התרבות היהודית. אכן, פוסקי הלכה צוברים השפעה פוליטית, רוחנית וחברתית בקרב ציבור שומרי המצוות.

שתי התרבויות מתייצבות ללא מנגנוני ביקורת מספקים מאחורי מערכות המשפט "שלהן". הן שותפות למיתוס מוסכם בדבר ערכו העליון של המשפט כמכשיר להשתתה ולהטמעה של עולם הערכים הפנימי של כל אחת מהן. כתוצאה מכך, השניות התרבותית של החברה הישראלית מתגלמת גם בשניות נורמטיבית: מצד אחד - חוק המדינה מצד שני - משפט ההלכה.

הטיפול בשניות הנורמטיבית הוא אחת המשימות הדחופות והקשות העומדות לפני החברה שלנו.
ראוי לעשות זאת באמצעות מאמץ תלת-ראשי:
(א) קביעת כללי משחק שיקטינו את המתח שבין המשפט וההלכה
(ב) פיתוח של שיח ליברלי שיתן מקום לאחר ולתרבותו במסגרת שיח סובלני או אפילו פלורליסטי
(ג) פיתוח של שיח דתי שיבדוק את טווח האפשרויות הפנים דתיות לדו קיום עם שיטת משפט זרה.
כך, למשל, האם העמדה המקובלת על כלל רבני הדור, שאין היתר לפנות לבתי המשפט של המדינה וכי יש לראות בהם "ערכאות של גויים", הכרחית, מתבקשת או, למצער, לגיטימית מתוך השיח הדתי? או שמא ההפך הוא הנכון: למשפט המדינה יש ערך דתי פנימי והוא מהווה ביטוי למקורות סמכות שההלכה מכירה בהם?

פרופ' שטרן מתכוון לפרסם סדרה של ניירות עמדה, תחת הכותרת "מדינה, משפט והלכה", אשר יתמודדו עם מגון שאלות אלו בכל ההיבטים האמורים.
נייר העמדה הנוכחי מתמקד בשיח הפנים דתי. הוא מצביע על העובדה שמאז ומעולם הונהג העם היהודי על ידי שני ממסדים: דתי וציבורי. כל אחד מהם תפקד כרשות מחוקקת ו/או רשות שופטת. נייר העמדה ממפה את מערכות היחסים ההיסטוריות בין מערכות המשפט הדתיות לדורותיהן (כגון, שופטים, סנהדרין או ראשי ישיבות) לבין מערכות המשפט השלטוניות שפעלו בתוך החברה היהודית החל מתקופת המקרא (מלך וזקנים), עבור לתקופת המשנה והתלמוד (נשיא), דרך תקופת הגאונים (ראש גולה) ועד לתקופת הראשונים והאחרונים (אורגנים קהילתיים דוגמת טובי העיר או ועד ארבע ארצות).

התמונה המצטיירת היא שבכל התקופות הפורמטיביות של ההלכה, בצד הרבנים, אנשי הרוח, בעלי היתרון היחסי בהבנת היסוד הדתי של ההלכה, התקיים תמיד מקור הלכתי שנבע מההנהגה הציבורית של העם, בעלת היתרון היחסי בהבנת המשמעויות החוץ דתיות של ההלכה. ההלכה העניקה משמעות משפטית הלכתית לשיקול הדעת של המוסד השלטוני ובמקרים רבים הפנימה את המשפט שיצר אל תוכה. באמצעות המערכת הנורמטיבית השלטונית חלחלה אל תוך ההלכה התרבות הנתונה, על טעמיה, אורחותיה וערכיה המתחלפים והשתלבה לתוך אורח חיים המוכתב על ידי התורה שניתנה בסיני. כמובן, תהליך הקליטה של הנורמות השלטוניות היה מסויג: ההלכה דחתה נורמות שלא עברו את ה"ביקורת השיפוטית" של ההלכה. אולם, הנחת המוצא ההלכתית היא שהנורמה השיורית, שמקורה במוסדות משפט חוץ רבניים, תיקלט. אכן, השמירה המופלאה של הרלבנטיות של ההלכה לאורך הדורות היא תוצאה של אימוץ הכוחות המשותף והבקרה ההדדית של שני הזרמים שמהם מתמלא ים ההלכה.

כפי שמעלה נייר העמדה, יישומה של ההלכה במסלול של ההנהגה הציבורית, במקביל למסלול התורני, הוא מהלך קבוע בהיסטוריה של ההלכה. מהלך זה איננו תלוי תיאוריה או צורך שהתפתחו בזמן או במקום מסוימים, אלא הוא הכרח הטבוע בתהליך התפתחותה של ההלכה. אגב חשיפת מקומה של המנהיגות הציבורית בהפעלת ההלכה, מתגלה לעיננו פנומן תרבותי מרתק של דיאלוג רב-דורי בין מערכת דתית למערכת שלטונית, המתנבאות שתיהן בשפה הנורמטיבית של ההלכה. על רקע זה דומה כי יש מקום לציפייה להמשך ההשפעה של ההנהגה הציבורית - באמצעות הכנסת ומערכת המשפט הנוהג - גם בדורנו. והלא הדברים קל וחומר: אם בגלות (או בארץ ישראל תחת כיבוש זר) התאפשרה התפתחות ההלכה באמצעות מערכת שלטון יהודית מרכזית או אפילו מערכת שלטון יהודית מקומית, על אחת כמה וכמה היום, כשזכינו לשלטון יהודי ריבוני.

הטיעון שבנייר העמדה נועד לשני קהלי יעד: עבור הציבור הדתי הוא מציג אופציה חדשה להתבוננות במערכות המשפט הנוהג מנקודת ראות דתית. עבור הציבור החילוני, יש בטיעון כדי להבהיר שהמסורת היהודית מורכבת יותר ועשירה יותר מהדימוי שיש לה.

* תקציר מתוך: שטרן, ידידיה צ', מנהיגות ציבורית כסמכות הלכתית, נייר עמדה מס' 22, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2000.