מבט מישראל- סוגיות פוליטיות בגרמניה ובצרפת

גרמניה, וצרפת חוגגות, זו 50 וזו 40 שנה, לצורת המשטר הקיים בהן. כתבה זו תוקדש לניתוח סוגיה קיומית ואקטואלית בכל אחת מהן. בחרנו בסוגיות שהן גם בעלות השלכה למציאות הפוליטית הישראלית.

סוגיות פוליטיות בגרמניה ובצרפת

גרמניה, וצרפת חוגגות, זו 50 וזו 40 שנה, לצורת המשטר הקיים בהן. כתבה זו תוקדש לניתוח סוגיה קיומית ואקטואלית בכל אחת מהן. בחרנו בסוגיות שהן גם בעלות השלכה למציאות הפוליטית הישראלית.

גרמניה: בעיית הזרים

הרפובליקה הפדרלית הגרמנית חוגגת את שנתה החמישים. חוק היסוד, המהווה את חוקת הרפובליקה, הוכרז מספר שנים לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, ב-23 במאי 1949. מגמת החוק הייתה לקבוע הסדר חדש לחיים המדיניים לתקופה של "מעבר", כלומר עד לאיחוד מחדש של גרמניה. מאז ה-3 באוקטובר 1990, עם איחודה, חלה החוקה על גרמניה כולה.
הסוגיה של קריטריונים למתן אזרחות היא שאלה שמעסיקה את מדינות הלאום שנים רבות. ישנם שני עקרונות לסיווג השיטות השונות לקביעה מי זכאי לקבל אזרחות. 'jus soli' פירושו כי האזרחות נגזרת ממקום הולדתו של אדם, ואילו 'jus saguinis' פירושו כי האזרחות נרכשת על ידי מוצאו או דמו של אדם. חוקי האזרחות הגרמניים, כמו גם חוק השבות הישראלי, שייכים שניהם לקטגוריה של 'jus sanguinis' - בגרמניה נדרש מוצא גרמני, ובישראל העלייה ארצה מותנית ביהדותו של המבקש.
בעיית היחס לתושביה הזרים של גרמניה וחוקי האזרחות מ-1913, עדיין מהווים נקודה רגישה בפוליטיקה ובמרקם החיים החברתיים בגרמניה. הקבוצה הגדולה ביותר הסובלת מחוקי האזרחות היא הקבוצה הטורקית. הטורקים הגיעו לראשונה לגרמניה ב-1960, וכיום הם מונים כ-1.2 מיליון נפש. חלקם נולדו בגרמניה ומבחינת שפת אם, תרבות, מקום לידה ועוד היבטים לאומיים גרמניה היא להם מולדתם היחידה, אך הדרישה של חוקי האזרחות מתעלמת מארץ הלידה ודורשת מוצא או דם גרמני. גרהארד שרדר פועל מאז בחירתו לרפורמה בחוקי האזרחות. בין יתר יוזמותיה של ממשלתו, הוצעו הצעות להגמשת חוקי האזרחות באופן שיקל על זרים לקבל אזרחות גרמנית. הצעת ממשלתו לרפורמה בחוקי האזרחות נחשבת לאחד מהמהלכים האמיצים שלה, ובעצם לוקחת את חוקי האזרחות צעד אחד לכיוון השיטה של 'jus soli'.

השינויים שהוצעו במסגרת הרפורמה המקורית הם:
* כל הנולדים בגרמניה יהיו זכאים לאזרחות, אם לפחות אחד מהוריהם נולד בגרמניה או שהגיע לפני גיל 14, והוא בעל אישור שהייה בגרמניה.
* ניתן יהיה לבקש אזרחות לאחר 8 שנים ולא לאחר 15 שנים, כפי שנדרש כעת.
* כוונה לאפשר לזרים להחזיק באזרחות כפולה.
אילו התקבלה הרפורמה המקורית, היו יכולים - לפי הערכות שונות - בין 3 ל-4 מיליון מבין 7.4 מיליון הזרים בגרמניה, המהווים כעשירית מהאוכלוסייה, לקבל אזרחות גרמנית.
האופוזיציה טענה כי הרפורמה תעודד נאמנות כפולה, ויצאה במסע נגד הצעת הממשלה. בין היתר נטען כי נאספו למעלה ממיליון חתימות של המתנגדים לרפורמה. בסימן הרפורמה התנהלו גם הבחירות בראשית פברואר במדינת הסן. מדינת הסן הפכה לזירה חשובה בעניין חוקי האזרחות לאור החלטותיה של האופוזיציה כי היא תהיה המדינה הראשונה בה תוגש עצומה נגד הצעת הרפורמה. בבחירות אלו גם כוחה של האופוזיציה הנוצרית דמוקרטית (CDU), ובכך נחלש כוחה של הקואליציה המורכבת ממפלגתו של שרדר וממפלגות הירוקים. האופוזיציה טוענת כי בבחירות אלה נתנו תושבי מדינת הסן ביטוי להסתייגותם מהכוונה לאפשר לזרים ולקבל אזרחות גרמנית. הממשלה, שתוצאת הבחירות בהסן החלישה את שליטתה בבונדסראט, נאלצה לרכך את ההצעה המקורית. ההצעה החדשה דורשת ויתור על האזרחות הקודמת עם קבלת אזרחות גרמנית. מאזרחות כפולה יכלו ליהנות ילדי מהגרים שנולדו בגרמניה, אך בהגיעם לגיל 23 יהא עליהם לבחור בין אחת משתי האזרחויות. במאי 99' אישרו את ההצעה שני בתי הפרלמנט, והיא תכנס לתוקף באחד בינואר 2000.

צרפת: מגורים משותפים 

ב-4 באוקטובר 1858 אושרה הרפובליקה החמישית במשאל עם ונכנסה לתוקפה. החוקה קובעת כי הרפובליקה הצרפתית היא חילונית, דמוקרטית, סוציאלית וכי אין לחלקה. "חופש, שוויון ואחווה" היא סיסמתה של הרפובליקה שמתבססת על העיקרון של "שלטון העם בידי העם ולמען העם". בחוקה מצויים יסודות חזקים של משטר נשיאותי, אך נותרו גם יסודות של משטר פרלמנטרי מתקופת הרפובליקה הרביעית. מאז הציע דה גול להנהיג בחירה ישירה למשרת נשיא צרפת, התגלעו מספר בעיות הקשורות לתפקוד המקביל של ראש הממשלה ונשיא כאשר הם באים ממפלגות בעלות אוריינטציה פוליטית שונה. בעיות אלה מזכירות את הבעייתיות מאז הנהגת חוק הבחירה הישירה בישראל, כאשר ראש הממשלה אינו נהנה מרוב למפלגתו, או לגוש שלו בכנסת.
בשלהי התקופה של הרפובליקה הרביעית, לאחר מלחמת העולם השנייה, סבלה צרפת ממשברים קואליציוניים חוזרים ונשנים, ולמעשה שום ממשלה לא החזיקה מעמד למעלה מחצי שנה. דה גול, במטרה לתקן את המשטר ולחזק את מעמדו, הציע תיקון לחוקת צרפת לפיו ייבחר הנשיא בבחירות ישירות. חוקת הרפובליקה החמישית יוצרת אפוא מבנה מעורב של משטר נשיאותי ופרלמנטרי. הנשיא נושא באחריות של מדיניות חוץ וביטחון ושל שמירה על המוסדות החוקתיים. בסמכותו להכריז על בחירות חדשות ומשאלי עם, ובידיו סמכויות רבות בשעת חירום. עליונותו של הנשיא באה לידי ביטוי בחוקה במעמדו ביחס לזה של ראש הממשלה. הנשיא הוא הממנה את ראש הממשלה, אם כי דרוש לשם כך אישור של האסיפה הלאומית. במצב כזה, כל עוד הנשיא והרוב באסיפה הלאומית שייכים למפלגות בעלות אורינטציה פוליטית דומה, הנשיא הוא זה שקובע למעשה א קווי היסוד למדיניותה של הממשלה. אך הבעיה נוצרת כאשר מפלגתו של הנשיא אינה מצליחה לצבור רוב.
מאז קבלת התיקון לחוקה התרחש מצב כזה לראשונה בשנת 1986. הנשיא מיטראן נאלץ למנות ראש ממשלה מגוש הימין עקב כישלונה של המפלגה הסוציאליסטית להשיג רוב. הצרפתים מצאו פתרון למצב כזה בסידור שנקרא "מגורים משותפים" (cohabitation), כלומר בעוד שראש הממשלה מנהל את ענייני הפנים של המדינה, הנשיא אחראי על מדיניות החוץ והביטחון. הניסיון הצרפתי מלמד שבמצבים כאלה מצטמצם תפקידו של הנשיא והופך למעין תפקיד ייצוגי שכולל אירוח מנהיגים, ניהול טקסים ומתן נאומים, ואילו לראש הממשלה השפעה גדולה על ענייני המדינה כשבידיו מרוכזת עצמת ניווט המדיניות הכלכלית והחברתית. מהניסיון הצרפתי ניתן ללמוד כי בחירה ישירה אינה מבטיחה בכל מצב עוצמה לנבחר. בנוסף, נראה כי מידת ההצלחה הצרפתית גם במצב של מתיחות בין נשיא וראש ממשלה, נובעת בעיקר מפיצול האקזקוטיבה לשניים.
כיום, לאור שינוי בסגנון הבעיות ומקומה המרכזי של שאלת האיחוד האירופי על סדר היום הפוליטי, נראה כי קשה לחלק את העבודה באופן דיכוטימי לענייני חוץ ופנים. השאלה המתבקשת היא כיצד מתמודדים הצרפתים עם ה-"cohabitation" בנושא זה. כשמדובר בהסכם שקשור לאיחוד, חייבים הנשיא וראש הממשלה להגיע להסכמה ואל מול המדינות החברות וגופי האיחוד צריכים המנהיגים הצרפתים להתייצב כשהם תמימי דעים. במקרים של מחלוקת, היות שהנשיא הוא זה שאמון על חתימת הסכמים בין-לאומיים, רשאי הנשיא לערוך משאל עם (כמו זה שנערך בספטמבר 1992), בו הצביע העם בעד הסכם מאסטריכט). יש בידו גם אפשרות לפטור את ראש הממשלה או את האסיפה הלאומית. בינתיים לא הגיעה צרפת למצב שבו נאלץ הנשיא לנקוט באמצעים כה חריפים, אך גם לא בטוח שתמיד יוכל רצונם הטוב של שני בעלי התפקידים הראשיים ברשות המבצעת לפתור בעיות הנובעות ממחלוקת אידאולוגית.

מאמר זה מבוסס על מאמרים וקטעי עיתונות מהארץ ומחו"ל, על חומר מהאינטרנט וכן על הספר:

Cesarani, D. and M. Fulbrook, (eds.), Citizenship, Nationality an Migration in Europe. London: Routledge, 1996.