דמותו של השופט
במדינה דמוקרטית הרשות השופטת היא אחת משלוש רשויות השלטון (המחוקקת, המבצעת והשופטת), על האיזונים והבלמים ביניהן. הרשות השופטת מופקדת על שמירת שלטון החוק, שהכול כפופים לו: רשויות השלטון, אזרחי המדינה וכל הבא בשעריה. כמו כן מגשימה הרשות השופטת את זכויות האדם (חירות, כבוד, שוויון ועוד) ואת ערכי הדמוקרטיה, ומהווה את מבצרה הערכי והמוסרי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מבוא
במדינה דמוקרטית הרשות השופטת היא אחת משלוש רשויות השלטון (המחוקקת, המבצעת והשופטת), על האיזונים והבלמים ביניהן. הרשות השופטת מופקדת על שמירת שלטון החוק, שהכול כפופים לו: רשויות השלטון, אזרחי המדינה וכל הבא בשעריה. כמו כן מגשימה הרשות השופטת את זכויות האדם (חירות, כבוד, שוויון ועוד) ואת ערכי הדמוקרטיה, ומהווה את מבצרה הערכי והמוסרי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הכהונה השיפוטית
הכהונה השיפוטית ייחודית ומיוחדת ואינה מקצוע כשאר המקצועות. היא בגדר ייעוד, שליחות ואורח חיים, המחייבים את השופט ברמה האישית, המקצועית, המוסרית והערכית הגבוהה ביותר. בעטותו את הגלימה נוטל השופט על עצמו מטלה כבדה ואחריות גדולה. בעשותו במלאכת השיפוט פוסק השופט בסכסוכים בין אדם לחברו ובין אדם לרשות במקרים הבאים לפניו. הוא מכריע בדיני ממונות ובדיני נפשות וקובע נורמות וערכים המעוגנים והמגולמים בחוק. הוא שומר על התנהלותן התקינה של זרועות השלטון ומונע חריגה מסמכות, שימוש לרעה בה ופגיעה בלתי מידתית ושלא לתכלית ראויה בזכויות אדם. הוא עושה כן על ידי הפעלת ביקורת שיפוטית על פעילות רשויות השלטון, לבל יהפוך כוח השלטון לשלטון הכוח.
על מנת לעמוד בכל אלה, על השופט ליהנות מעצמאות ומאי-תלות שיפוטית.
העצמאות השיפוטית
העצמאות השיפוטית היא אבן יסוד ועקרון-על במשטר דמוקרטי, והיא נמנית עם ערכי היסוד המאפיינים משטר זה. עיקרון זה הוא תנאי מוקדם, בילתו אין (sine qua non), לביצוע מלאכת השפיטה. לא ניתן להגשים ערכי יסוד המאפיינים משטר דמוקרטי ללא רשות שופטת אובייקטיבית, בלתי תלויה, חזקה, עצמאית ואמיצה, הנהנית מאמון הציבור.
העצמאות ואי-התלות השיפוטית משמעה שיפוט מתוך חירות, ללא השפעות חיצוניות, ללא לחצים או תמריצים, ללא מורא, ללא משוא פנים וללא דעה קדומה. העצמאות השיפוטית האישית של השופט הושגה במלואה. עדיין לא הושגה עצמאות מוסדית. חשיבות מיוחדת נודעת לאובייקטיביות ולנייטרליות השיפוטית, ואלה מתאפשרות על ידי העצמאות ואי-התלות השיפוטית.
חשיבות העצמאות השיפוטית קיבלה ביטוי בחוק יסוד: השפיטה, בדברי חקיקה אחרים, בכללי האתיקה לשופטים, בפסיקת בית המשפט העליון, בדברי מלומדים ובמסורת המשפטית הישראלית:
סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה קובע לאמור: "בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". בהצהרת האמונים של השופט בעת מינויו לכהונתו נאמר: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".
כללי האתיקה לשופטים גובשו מאז קום המדינה. בתחילה היו אלה תורה שבעל פה, עם הזמן הועלו על הכתב ככללי אתיקה לשופטים, 1993, שהיו בגדר המלצה, ולאחר מכן גובשו בכללי האתיקה לשופטים, התשס"ז-2007 (להלן: "כללי האתיקה"), הדומים בעיקרם לכללי האתיקה 1993. כללי האתיקה הוצאו מכוח הסמכה שבחוק ומחייבים את כל שופטי ישראל.
הוראת סעיף 5(ג) לכללי האתיקה קובעת: "שופט לא יגור מפני איש, ולא יושפע במילוי תפקידו על ידי דעת קהל, חשש מפני ביקורת או רצון לשאת חן". וזו לשונה של הוראת סעיף 6 לכללים: "שופט ינהג בבעלי הדין בשוויון, לא יישא פני דל ולא יהדר פני גדול, לא יסביר פניו לאחד וירע פניו לאחר, ישפוט בדעה נקיה ולא יגלה דעה קדומה או משוא פנים".
על מנת להבטיח שיפוט ללא משוא פנים, נקבע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984: "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (ההדגשה שלי). בהמשך לאותו הסעיף מפורטים בסעיפי משנה מצבים שבהם מובנה לכאורה מצב של ניגוד עניינים, ובלבד שקיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי כאמור.
סגולותיו וכישוריו של השופט
ייחודיות השפיטה, וכנגזר ממנה הסגולות והכישורים הנדרשים משופט, העסיקו שופטים, מלומדים ואחרים במשך דורות. עוד מקדמת דנא עסקו במקורותינו לא אחת בתכונות התרומיות הנדרשות משופטים:
עצתו של יתרו לחתנו משה היא "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע; ... וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם..." (שמות יח, כא-כב).
ובמקום אחר הכתוב מורה על מהות השפיטה הנתונה בידי השופטים: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף" (דברים טז, יח-כ).
שלמה המלך, בשופטו את ישראל, מבקש מאלוהיו: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין טוֹב לְרָע..." (מלכים א' ג, ט). אלה משלבים רגשי לב ותבונה.
הרמב"ם מונה בשופטים שבע מעלות באומרו: "בֵּית דִּין שֶׁלִּשְׁלוֹשָׁה - אַף עַל פִּי שְׁאֵין מְדַקְדְּקִין בָּהֶן בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּכָל אֶחָד מֵהֶן שִׁבְעָה דְּבָרִים; וְאֵלּוּ הֶן - חָכְמָה, וְיִרְאָה, וַעֲנָוָה, וְשִׂנְאַת מָמוֹן, וְאַהֲבַת הָאֱמֶת, וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת לָהֶן, וּבַעֲלֵי שֵׁם טוֹב" (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ז).
ייחוס התכונות התרומיות לשופט ממשיך להיות חלק מתרבותנו ובא לידי ביטוי במורשת שבעל פה ובכתב, בדברי חקיקה, בכללי האתיקה, בפסיקת בתי המשפט ובית המשפט העליון בראשם ושופטיהם לדורותיהם, במסורת השיפוטית בישראל ובדברי מלומדים.לעניין זה ראו ספרו המעמיק והמאלף של אהרון ברק, שופט בחברה דמוקרטית, ירושלים: כתר 2004.
מייחודה של מערכת השפיטה - שבה עוסק השופט בהכרעת גורלות, בדיני נפשות ובשמירה על שלטון החוק, על זכויות האדם ועל ערכי הדמוקרטיה - נגזרת הדרישה שעליו להיות בעל אישיות, סגולות וכישורים מיוחדים המכשירים אותו לכהונתו. עיקרי התכונות הנדרשות הן: יושר אישי, יושרה, טוהר מידות, ניקיון כפיים, מקצועיות, עצמאות מחשבתית, אובייקטיביות ונייטרליות. נוסף על התכונות האמורות, על השופט - בשבתו על כס השיפוט - להיות קשוב, רגיש, סבלני וסובלני. עליו להחזיק במוסרות ההליך המשפטי ולנהל את המשפט בהגינות וביעילות. עליו להפגין מזג שיפוטי על אף היותו של ההליך - מעצם טבעו וטיבו - טעון מתח ועתיר לחצים. עליו להקרין מנהיגות, סמכות ומכובדות, ועם זאת להשרות באולם אווירה נינוחה, לגלות יחס שוויוני כלפי בעלי הדין ועורכי הדין, לתת למתדיינים את יומם בבית המשפט ולרחוש כבוד להם, לעורכי דינם ולציבור המזדמן לבית המשפט. כל אלה יסייעו בעשיית משפט צדק באופן שהצדק לא רק ייעשה, אלא גם ייראה.
השופט מחוץ לכס
השופט נושא את כהונתו לכל אשר ילך. הדבר נובע מייחודה של הכהונה השיפוטית ומתפקידו הרגיש והאחראי של השופט. על השופט להתנהג בכל אורחות חייו באופן המקרין כבוד, כיבוד החוק ואזרחות טובה. עליו לשמש דוגמה אישית לכלל הציבור ולהימנע ממעשים שאינם הולמים את מעמדו, העלולים לפגוע בדימויה ובכבודה של מערכת המשפט. עליו לשמור בהלכותיו על יושרת השופט כאדם. כיצד יימצא לנו שופט העומד בכל אלה.
השופט האידאי
השופט הוא בראש ובראשונה אדם וככזה אין הוא נקי מחולשות. בתחומים רבים של הפעילות האנושית המקצועית מוצב אידאל שבדמותו ובצלמו מעוצבים העוסקים בהם, וכך ביתר שאת בשיפוט, שבו השופט האידאי הוא אמת המידה לבחינת אישיותו, כשירותו וטיב פעילותו המקצועית של המתמנה לכהונה שיפוטית. הדמות האידאית המושגית של השופט מגלמת את מקבץ הסגולות, הכישורים, התכונות והערכים המגולמים בו, המכשירים אותו לכהונתו. האידאה משמשת מצפן ודגם שלפיהם השופטים נבחרים לכהונתם ולפיהם הם נבחנים במהלכה. אף שהאידאה אינה ניתנת להשגה מלאה, היא מקרינה ומשליכה על עמידת השופט בסטנדרטים הגזורים על פי מידתה. היא מעמידה חזקות והנחות המיוחסות לשופט. בהקשר זה ראויים להישמע דבריו של השופט (כתוארו אז) אגרנט, שנאמרו לפני למעלה מיובל שנים ולא נס ליחם:
"אינני מתעלם מההשקפה כי גם השופט המקצועי הוא בשר ודם הנתון להשפעות החודרות אל מתחת לסף הכרתו.. מה משמש ערובה לכך כי השופט, שעה שהוא עולה על כס המשפט, יידע להשתחרר מכל אותן 'הדעות הקדומות', שהבקיעו להן דרך אל מתחת לסף הכרתו ...? ... הרי חייבים אנו להניח כי השופט ידע להתרומם למילוי תפקידו, להתנער מההשפעה החיצונית הנדונה ולפסוק אך ורק על פי החומר המשפטי המצוי לפניו; שאם לא תאמר כן, אותו שופט שלא יבין לנהוג כך לאו שמיה שופט" (ההדגשה שלי) (בג"צ 14/51 היועץ המשפטי לממשלה נ' צ' רותם, העורך האחראי של העתון היומי "דבר" תל אביב).
וכן: "כוח השיפוט ניתן בידי שופט מתוך אמון ביושרו, בכושרו המקצועי והאישי וביכולתו לקיים את המוטל עליו תוך כיבוד עקרונות האתיקה השיפוטית" (סעיף 3(א) לכללי האתיקה).
בפסיקת בית המשפט העליון ובכללי האתיקה עוברות כחוט השני החזקות העומדות לו לשופט ולפיהן: חזקה על השופט המקצועי כי ידע להפעיל את שיקול דעתו העצמאי באופן הראוי והצודק, וחזקה על השופט שמקצועיותו תאפשר לו לבחון את עמדתו הלכאורית לכל אורך שלבי ההליך, בלי להינעל באופן מוחלט על עמדה מסוימת וכיוצא באלה.
ייחוס החזקות האלה לשופט אינהרנטי להבנת התפקיד השיפוטי, לתדמיתם של בית המשפט והשופט בעיני הציבור ולאמון שהציבור רוחש למערכת בתי המשפט. על השופט לעמוד בציפיות שחזקות אלה מטפחות, והמקצועיות, האתיקה השיפוטית, המסורת המשפטית ותרבות הדיון המשפטי מסייעות לו בכך, וכך גם תהליך מינויו, שתכליתו להביא לידי בחירת הטובים ביותר לכהונה.
הליך מינוי השופטים
על מנת להבטיח שלשיפוט ייבחרו המועמדים בעלי הכישורים והסגולות שנמנו לעיל, קיימים מנגנונים מורכבים וממושכים לבחירה.
השופטים נבחרים ככלל מקרב עורכי הדין המועמדים לשפיטה, בקפידה רבה ובתהליך יסודי וממושך. על המועמד לעמוד בתנאי הסף הנדרשים בחוק, ונוסף על כך מתקיים תהליך שראשיתו בהגשת טופסי מועמדות וטפסים למילוי על ידי ממליצים לוועדה לבחירת שופטים. הוועדה מונה תשעה חברים - נציגי הרשות השופטת, המחוקקת, המבצעת ולשכת עורכי הדין - ולאף אחת מהקבוצות אין רוב. הטפסים מחזיקים עמודים רבים ובהם פרטי פרטים על קורות חייו, עיסוקיו, אישיותו, כישוריו והתאמתו של המועמד לכהונה. לאחר מכן נערך ריאיון אישי בוועדת משנה של הוועדה לבחירת שופטים, ולאחר המיון הראשוני בוועדה זו משתתפים המועמדים שקיבלו את המלצתה בקורס חובה קדם שיפוטי, שמשכו שבוע אינטנסיבי. בסוף הקורס ממליצה הוועדה על המועמדים הראויים לשיפוט ומפרסמת רשימה שמית שלהם לציבור הרחב. לכל אדם הזכות להגיש לוועדה, בזמן קצוב, התנגדות מנומקת. ועדת משנה בודקת את ההתנגדויות, ובסופו של התהליך מועברים החומר וההמלצות למליאת הוועדה, וזו ממליצה - לאחר בדיקה ובירור - לנשיא המדינה על הנבחרים לכהונת שופט. את השופטים ממנה נשיא המדינה.
ביקורת על השופטים
למרות חשיבותו הרבה של עקרון העצמאות השיפוטית, זה איננו עיקרון אבסולוטי. מולו עומד עקרון אחריות הדיווח (accountability). עיקרון זה מגלם את חובת השופט להתנהג ולהתנהל באופן ראוי ובחשיפה לבקרה ולביקורת, המהוות את אחת הערבויות לקיומו של משטר דמוקרטי.
יש שהעשייה השיפוטית לוקה בחסר. הביקורת על החלטות ועל פסקי דין שנותנים שופטים היא פנימית, שיפוטית, ונעשית על ידי ערכאות הערעור והליכים משפטיים למיניהם. הטיפול בליקויי התנהגות או התנהלות נתון למנגנוני ביקורת אחרים, שהעיקרי שבהם הוא נציבות תלונות הציבור על שופטים, שהוקמה מכוח חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ג-2003. הנציבות היא גוף נפרד ועצמאי המברר את תלונות הציבור ואת בקשות הבירור מטעם נשיא בית המשפט העליון או שר המשפטים. הנציבות מטפלת בתלונות "על התנהגות שופטים במסגרת מילוי תפקידם, לרבות בדרך ניהול משפט על ידם" (סעיף 2 לחוק). סמכות הביקורת שהוענקה לנציב משתרעת על מישור האחריות האתית-משמעתית.
תחילתה של הביקורת באה לידי ביטוי בחובה לנהל את המשפט בדלתיים פתוחות, והמשכה בבקרה מנהלית על ידי נשיאי בתי המשפט, סגניהם, מנהל בתי המשפט וועדת האתיקה לשופטים שהוקמה על פי חוק. ניתן גם להגיש בקשה לפסילת שופט שהשופט שפסילתו מתבקשת דן בה, ועל החלטתו אפשר לערער לפני נשיא בית המשפט העליון.
סוף דבר
ככלל, השופטים עושים מלאכתם נאמנה בתנאים לא קלים ובעומס כבד שאין לו אח ורע בארצות אחרות.
עקרון העצמאות השיפוטית מחד גיסא ואחריות הדיווח המוטלת על השופט מאידך גיסא מחייבים יצירת איזון רגיש, אחראי ומידתי בין השניים. על מנת שלא לפגוע בעצמאות השיפוטית באופן בלתי מידתי, יש להשאיר בידי השופט מרווח רחב של פעולה ושיקול דעת עצמאי. יש להימנע מביקורת יתר, הגרועה לא פחות ואף יותר מהיעדר ביקורת. על הביקורת המופעלת להיות ביקורת בונה ולא ביקורת הורסת. עליה להיות הוגנת. עליה לחתור להביא על תיקונם ליקויים המתגלים בעשייה השיפוטית ובהתנהגותו ובהתנהלותו של השופט, ותכליתה להביא לידי שיפור התפקוד של המערכת והשירות הייחודי והמיוחד שהיא נותנת לציבור.
מערכת השוקדת על איתור ליקוייה ותיקונם היא מערכת איתנה ואחראית המעידה על חוסנה וראויה לכבוד ויקר.
השופטת בדימוס טובה שטרסברג-כהן כיהנה כשופטת בית המשפט העליון בשנים 1994- 2003. היא הייתה הראשונה למלא את תפקיד נציבת תלונות הציבור על שופטים (2003 2008) ומלבד טיפולה בתלונות הניחה את התשתית הרעיונית, האתית והמשפטית לעבודת הנציבות ופרסמה חוות דעת ומאמרים בנושאים הקשורים לעבודת הנציבות וכן להיבטים אתיים בעבודת השופטים. כיום מרצה ב"מכון להשתלמויות שופטים" ולאחרונה עמדה בראש הוועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט והגישה את דו"ח הוועדה לנשיאת בית המשפט העליון היוצאת, השופטת דורית בייניש, ובו מסקנות והמלצות ליישום.